קטגוריה: ישיבה בסוכה

זכר לחורבן א. משחרב בית המקדש, תקנו חז"ל שיהיה בכל שמחה זכר לחורבן, כמ"ש: "אם אשכחך ירושלם תשכח ימיני תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי אם לא אעלה את ירושלם על ראש שמחתי". (תהלים קלז ה – עיין כה"ח תקס

עשירי באב א. תניא, בשבעה באב נכנסו גויים להיכל, ואכלו ושתו וקלקלו בו שביעי שמיני באב, ותשיעי לעת ערב הציתו בו את האש, והיה דולק והולך כל היום העשירי עד שקיעת החמה. והיו מן החכמים שאמרו שצריך לקבוע את הצום

ט' באב שחל בשבת או ביום א' א. שבת – מתפללים כל תפילות שבת כרגיל, ואין משנים בסדרי התפילה כלום. כמו כן אין משנים מניגוני התפילה או קריאת התורה והפטרה כלום. ובמקומות שנהגו להתפלל במנגינות של צער – יש לבטל

תפילת אבל לד. אדם אבל יכול לילך לבית הכנסת בלילה וגם ביום ולהשאר שם עד אחרי הקינות. ומותר לו לעלות לתורה בשחרית ולקרות ההפטרה, שהרי כולם אבלים הם. אמנם בתפילת מנחה לא יעלה לתורה ואם יש לו מניין – יתפלל

ערבית של מוצאי תשעה באב לב. חולצין תפילין לפני ערבית, ומברכים ברכת הלבנה אחריה. וטוב לטעום משהו לפני ברכת הלבנה או לכל הפחות לרחוץ פניו כדי לברך אותה בלב שמח. (עיין בא"ח דברים כח). לג. יש נוהגים ליטול ידיים קודם

תפילת מנחה כד. במנחה מניחין טלית ותפילין בברכות, אף על פי שהניחו בבית תפילין קודם תפילת שחרית. וקהל שהתפלל כמנהג בית אל עם התפילין בבית הכנסת – לא מניח תפילין במנחה. אמנם אם רוב הציבור מניחים תפילין במנחה – גם

תפילת שחרית יא. מברכים ברכות השחר אך אין מברכים "שעשה לי כל צרכי", שהרי אין נועלים נעליים בתשעה באב. (בא"ח וישב ט. דברים כג). יב. יושבים לארץ ומתחילין תפילה כרגיל, רק יתפללו בנחת ודרך בכי, ויש שאומרים "האזינו" במקום "שירת

תפילת ערבית ה. לפני תפילת ערבית יושבים על הרצפה, ומניחים שטיח או כר תחתיהם. ומתפללין ערבית בנחת ודרך בכי כאבלים. (שו"ע שם סע' ג). ו. מנהג ירושלים וצפת ת"ו שאחרי קריאת איכה וקינות בערבית, יאמר החזן בבכי בקול רם ובהכרזה:

תפילות תשעה באב א. נוהגין להסיר את הפרוכת מארון הקודש בליל תשעה באב, משום דכתיב "בצע אמרתו". (איכה ב יז). ומחזירים אותה במנחה ביום תשעה באב. ואם קשה להסירה מזיזין אותה עד הקצה. (עיין שו"ע תקנט סע' ב. כה"ח שם

ברית מילה בתשעה באב מט. אם יש תינוק למול, מלין אותו אחרי שגמרו את הקינות. (רמ"א). וספרדים נהגו למול אחר חצות או אחר מנחה. (שו"ע תקנט סע' ז. כה"ח שם ס"ק זן). נ. מותר לאבי הבן ולאמו לסנדק ולמוהל ללבוש