"וּמִצְרַיִם מְקַבְּרִים אֵת אֲשֶׁר הִכָּה יְהֹוָה בָּהֶם כָּל בְּכוֹר וּבֵאלֹהֵיהֶם עָשָׂה יְהֹוָה שְׁפָטִים:" (ל"ג, ד')
פשט הדברים הוא, שבשעה שהמצרים רצו לצאת ולהילחם בעם ישראל, הקב"ה היכה בהם כל בכור, ולא היה בית אשר לא היה שם מת. כולם היו טרודים איפוא באבלם ובבכיים, כך שעם ישראל יצאו ללא מפריע וללא כל פגע.
אבל עדיין יש להבין את ההקשר להמשך הפסוק: "ובאלהיהם עשה ה' שפטים".
ביאור העניין עפ"י דברי רש"י על הפסוק (שמות י"ב י"ב): "ובכל אלוהי מצרים אעשה שפטים" שפירש: "של עץ נרקבת ושל מתכת נמסת וניתכת לארץ" – כלומר, כל אלילי מצרים נרקבו ונמסו.
מעתה יובן ההקשר בין השפטים באלהי מצרים ובין קבורת מתיהם: המצרים ביקשו לקבור את האלילים הנמסים, ומכיון שלא רצו המצרים 'לבזות' את אלוהיהם לקחו אותם איתם וניצלו את קבורת בכוריהם כדי לקבור גם את אלוהיהם. וזהו: "ומצרים מקברים את אשר הכה ה' בהם כל בכור, ובאלוהיהם עשה ה' שפטים".
