"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה:" (ל', ב')
"ראשי המטות – חלק כבוד לנשיאים, ללמדם תחלה, ואחר כך לכל בני ישראל" (רש"י שם)
יש לשאול: מדוע ראה משה רבינו ע"ה לנכון להקדים את ראשי המטות לכל ישראל דווקא בהלכות נדרים? הסיבה היא, שכאשר עוסקים בדיבור ובהבטחות ובהקפדת האדם על קיום דבריו – בראש ובראשונה נדרשת הקפדה זו מגדולי הדור ומנהיגיו. הם מהווים סמל, דוגמא ומופת לאנשים הפשוטים, אשר בוחנים בדקדןק ובעקביות כל דיבור ומעשה שלהם. אנשי העם מתבוננים במנהיגיו ושואפים להידמות להם ולנהוג כמותם, שהרי עיקר החינוך מתחיל בגדולים ובמחנכים.
מכאן שעל האדם להקפיד שלא להבטיח לילד שיתן לו דבר ממה – פרס וכדו', אם לבסוף אין הוא מתכנן לתת לו. וכך אומרת הגמרא בסוכה (דף מ"ו ע"ב): "ואמר רבי זירא לא לימא איניש לינוקא דיהבנא לך מידי, ולא יהיב ליה". בזה הוא מלמד את הילד לשקר (שנאמר (ירמיה ט' ד'): "למדו לשונם לדבר שקר".
ידוע המעשה עם אשתו של רב שהייתה מצערת אותו ועושה תמיד ההיפך מרצונו: אם היה מבקש תבשיל עדשים – היתה מכינה חומוס, וכן להיפך: אם ביקש חומוס – עשתה עדשים. כשגדל רבי חיא בנו היה מבקש מאימו את ההיפך מבקשתו של אביו, כדי שתתן לאביו את מה שליבו חפץ. רב התפלא שלפתע אשתו עושה רצונו. אך כשסיפר רבי חיא לאביו את "חכמתו", הוכיחו על כך ואמר לו שלא יעשה כן, שנאמר: "למדו לשונם לדבר שקר".
מכאן אנו למדים שגם אם יש תועלת גדולה בדבר, אל יוציא דבר שקר מפיו.
המעניין הוא, שרב עצמו יכול להשתמש ב"פתרון" פשוט זה, לא עשה כן, כיון שמידת האמת שבו היתה זכה ושלמה (עיין יבמות ס"ג ע"א).
