"וַיְדַבֵּר יְהוָֹה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: בֹּא דַבֵּר אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וִישַׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ: וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה לִפְנֵי יְהוָֹה לֵאמֹר הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם:" (פרק ו פסוק י-יב)
הנה משה רבינו מסרב ללכת אל פרעה וטוען כלפי הקב"ה טעמנה בקל וחומר: אם בני ישראל לא שמעו אלי – קל וחומר שפרעה לא ישמע אלי, משום שאני ערל שפתיים. ולכאורה אין כאן שום קל וחומר, אלא אדרבה – עם ישראל היו במצב של "קוצר רוח" מעבודה קשה, ומשום כך לא היו יכולים לשמוע למשה, אך פרעה לא היה "קצר רוח", הן מלך הוא, והוא אוכל ושותה ושמח ושליו – ואם כן הוא בוודאי יכול לשמוע את דברי משה בנחת, למרות היות משה ערל שפתיים.
כדי להבין את הקל וחומר עלינו לומר שגם פרעה היה קצר רוח. ניתן להבין זאת מחמת הדאגה שהייתה לו כיצד להמעיט את אוכלוסיית בני ישראל, שפרו ורבו מעל דרך הטבע, כמו שכתוב (שם א' י"ב): "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ ויקוצו מפני בני ישראל".
ועוד היה לפרעה קוצר רוח מפני שיציאת בני ישראל ממצרים תפגע בהתקדמות העבודה, וכלשון הפסוק (שם ה' ה'): "הן רבים עתה עם הארץ והשבתם אותם מסבלותם". וזהו שאמר משה רבינו כי קוצר רוחו של משה רבינו בוודאי ימנע ממנו לשמוע לדבריו, ועוד – הרי הוא ערל שפתיים.
ובאמת רואים אנו שבהזדמנויות אחרות, כאשר עם ישראל לא היו משועבדים, לא הייתה להם מניעה מלשמוע את דברי משה אליהם. הנה בשנת הארבעים לצאתם ממצרים מקהיל משה רבינו את כל בני ישראל – אנשים, נשים וטף (עיין רש"י דברים א' ג'), בין ראש חודש שבט לז' באדר, ועומד ומדבר עימם. ויש לזכור שרק מספרם של הגברים מגיל עשרים ועד שישים היה יותר משש מאות אלף, ויחד עם הנשים והטף היו יותר משני מליון אנשים!, ומול קהל עצום שכזה, עומד משה רבינו ומדבר – לא באולם אלא במדבר, ששם הקול אובד במרחב – במשך שלושים ושבעה ימים רצופים!. הרי שכאשר ישראל אינם קצרי רוח הם מסוגלים לשמוע אל משה גם בתנאים הקשים ביותר.
