חכם מנשה שלו ע"ה היה אומר משם מרן הבא"ח זיע"א, בדרך בדיחותא:
פעם אחת עלה עם הארץ לתורה בפרשת בלק, וביקש מהחזן שיסיים את הקריאה של העליה בדבר מכובד. ציטט החזן את הפסוק: "כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו, מברכיך ברוך ואורריך ארור".
גער בו אותו בור ואמר לו: "מדוע אתה מסיים ב'ארור'? ביקשתי שתסיים בדבר טוב!".
בלית ברירה המשיך החזן וקרא את שני הפסוקים הבאים, וסיים: "ועתה ברח לך אל מקומך, אמרתי כבד אכבדך, והנה מנעך ה' מכבוד".
כשאמר את המילה "כבוד" האריך בה מאד – ואותו עם הארץ היה מרוצה…
