רגישותו של מרן זצ"ל לילדים היתה מיוחדת. בכל פעם שראינו אותו מתייחס לילדים היה זה שיעור מאלף ללמוד על ענוותנותו ועל מה בעצם צריך לראות בכל אחד מעם ישראל – קטן או גדול, משום שבדרך כלל היחס שלנו לילדים קטנים הוא ילדותי ומתנשא, ולרוב – הרבה חוסר סבלנות, לצערינו.
לא כך אצל רבינו הגדול, והמעשה הבא ימחיש זאת.
רבינו היה מקבל בליל פורים בביתו את אברכי הכולל "דרכי הוראה לרבנים" בראשות בנו הגאון הרב יוסף אליהו שליט"א. האברכים היו מגיעים על בניהם ונשיהם, רוקדים בביתו של הרב, טועמים מתקרובת שהרבנית הייתה מוציאה לפניהם ושמחים ביחד עם הרב.
ליל פורים אחד כזה, בעוד כולם רוקדים ושמחים, שם לב הרב לילד קטן, בנו של אחד האברכים, העומד בצד ובוכה. ניגש אליו הרב ושאל אותו מדוע הוא בוכה. השיב הילד לרב כי החרב של התחפושת שלו נשברה.
כל אחד מאיתנו, במקרה הטוב – היה מנחם את הילד, ואומר לו שמחר יקנו לו חדשה. לא כן רבינו: הרב הרגיע את הילד בדברים ואח"כ לקח אותו למטבח, שם הדליק שם את האש ועמד עם הילד דקות ארוכות, תוך כדי שהוא ממיס מעט את הפלסטיק השבור של החרב, מחבר אותם אחד אל השני ומתקן את החרב בו במקום עבור הילד המוקסם.
למותר לציין את שמחת הילד, שלאחר מכן חזר עם הרב כשהוא קורן מאושר – עוד באותו ערב, רוקד עם הרב ועם כל שאר הנוכחים.
זהו מרן הראשל"צ הגאון המקובל האלקי, פוסק ההלכה, שהיה אוהב ישראל החש את מצוקתם – קטון או גדול, דתי או חילוני, ספרדי או אשכנזי. העיקר – שהוא יהודי!
