מהלכות החודש
א. חשיבות החודש – "החודש הזה לכם ראש חדשים, ראשון הוא לכם לחדשי השנה". רובו של החודש ימים טובים: בראש חודש ניסן הוקם המשכן וי"ב יום הקריבו הנשיאים את קרבנם, ועוד בו שבעת ימי הפסח ובו נגאלו ממצרים ובו עתידין להגאל. ולכן יש בו הלכות מיוחדות. (שו"ע תכט סע' ב. קלא סע' ז ונו"כ שם).
ב. כשאומר אדם על חודש ניסן שהוא ה"חודש הראשון" הוא מקיים מצוות עשה דאורייתא של "החודש הזה לכם ראש חדשים וכו'" וכל זאת כדי לזכור את החודש שבו יצאנו ממצרים. (עיין רמב"ן על התורה).
ג. שואלין בהלכות פסח – קודם לפסח שלשים יום. (שו"ע תכט סע' א ועיין ב"י) על כן חובה על כל איש ישראל לשנן לעצמו היטב במשך ימים אלו יום יום את ההלכות הקשורות לחג הפסח. ולהתחיל גם בניקוי הבית ובקנית מוצרים לפסח. ורבים מיראי ה' וחושבי שמו נוהגים להתחיל בזה מיום י"ד באדר. (דהיינו פורים דפרזים, ועיין ר"ה ז' ע"א בכורות נ"ז ע"ב תוד"ה בפרוס כה"ח שם ס"ק ה', מש"ב ס"ק ב').
ד. גם אם אדם למד את ההלכות האלו בשנים עברו, ישוב ללומדם בכל שנה מפני שהשכחה מצויה. ועוד טעם יש בזה, שכל הלומד הלכה – בורא מלאך השומרו שלא יכשל בה.
ה. שני תלמידים השואלים את הרב בשלושים יום קודם הפסח אחד שאל בענין הנלמד באותה שעה ואחד שאל בענין הפסח – יקדים הרב לענות לזה ששאל בהלכות פסח, שזו שאלה בזמנה. (עיין ב"י ריש תכט).
ו. החיוב ללמוד הלכות קודם החג הוא גם על יחיד וגם על ציבור, אלא שהציבור לא צריך לבטל סדר לימוד קבוע עבור זה, ודי בכך שיקצרו מעט מסדר לימודם הרגיל, וילמדו בו הלכות פסח. (עיין כה"ח וביאור להלכה שם).
ז. תחנון בניסן – אין אומרים תחנון ונפילת אפים בכל חודש ניסן. שרובו ימים טובים בגלל הקרבת הנשיאים, וימי הפסח. (שם סע' ב).
ח. אין אומרים "צדקתך" בשבת במנחה. וכן הדין בכל שבתות השנה, אם אין אומרים תחנון באותו יום אילו היה חול, אין אומרים "צדקתך" באותה שבת. (שם ובסי' רצב סע' ב).
ט. אין אומרים "למנצח יענך" ו"תפילה לדוד" כל החודש. והאשכנזים אומרים "למנצח יענך" כל החודש חוץ ערב פסח שלא אומרים. (כה"ח תכט ס"ק מ).
י. פרשת הנשיאים – בראש־חודש ניסן הוקם המשכן, והנשיאים הקריבו את קרבנם בחנוכת המשכן, כל נשיא הקריב יום אחד, ולכן נוהגים לקרות בפרשת הנשיאים מיום ראש־חודש ניסן, כל יום קוראים פרשה של אותו יום. וביום י"ג בניסן היו קוראים עד "כן עשה את המנורה". (כה"ח תכט ס"ק כב כג. יש נוהגים ליתן צדקה אחרי הקריאה. ויש נוהגים לקרות בספר יחזקאל וכו' ויש מוסיפים בקשות שונות. יש נוהגים לקרוא גם פרשת "ויביאו את המשכן", ופרשת "ויהי ביום כלות משה").
יא. אחר פרשת הנשיאים נוהגים לקרוא "יהי רצון" של הזכרת הנשמות כמובא בסידורים. והגאון רבי יוסף חיים זיע"א היה רגיל לומר את הבקשה לעילוי נשמות כל חודש ניסן. (מדברי הגאון רבי יוסף חיים זיע"א בהגדת אורח חיים עמ' א סע' ב משמע שהיו קוראים רק את פרשת הנשיא יום יום ולא את הבקשה המופיעה בסידורים אחריה. אחר כך היו מפרישים ג' פרוטות לצדקה, ואומרים "אנא בכח", "שיר המעלות בשוב" ו"הללויה הללו את ה' מן השמים". וכל זאת היו אומרים עם הפרוטות ביד ואחר כך נותנים אותם לצדקה. וטוב לעשות כדעת הבן איש חי בכל מקום שבו אין בדבר זה מחלוקת – כה"ח תכט ס"ק כב, כג).
יב. יש קוראים פרשת הנשיאים מתוך ספר התורה, אבל המנהג הטוב לקרות מתוך סידור או חומש.
יג. תענית בניסן – אין מתענין בחודש ניסן אפילו תענית יארצייט, ואפילו חתן וכלה אין צריכים להתענות בו. ולדעת המשנה ברורה חתן וכלה צמים אפילו בר"ח ניסן. (שם ס"ק י).
יד. אין לגזור בו תענית ציבור. אבל תענית חלום מתענין. והבכורים מתענין בערב פסח. (שו"ע תכט סע' ב ורמ"א שם. כה"ח ס"ק לד. רמ"א תקעג סע' א. חוקת הפסח. ויש נוהגים להתענות כל תעניות אלו וגם תענית יחיד, שכן דעת מרן השו"ע, אך אנו לא נהגנו כן. – עיין שו"ע תכט סע' ב באר היטב ס"ק ז. תצב סע' א).
טו. הנוהגים להתענות בכל ערב ראש־חודש, יש אומרים שלא יתענו בערב ראש־חודש אייר, אלא אחר ר"ח, כיוון שעדיין ניסן הוא. (מ"ב תכט ס"ק י). ולדעת בא"ח. (בהגדת אורח חיים עמ' רמ) טעם קלוש הוא ועל כן מי שנהג או רוצה בכך, יכול להתענות גם בערב ראש־חודש אייר.
טז. אבלות ובית עלמין – אין אומרים בחודש זה "צידוק הדין" לאבלים בשבעת ימי אבלות, ואפילו היה הנפטר תלמיד חכם מופלג. ואם נהגו לאומרו – ימשיכו כמנהגם. (כה"ח תכט ס"ק לג).
יז. אין מספידים כל חודש ניסן אלא לחכם "בפניו". דהיינו קודם הקבורה. (שם).
יח. נוהגים לא ללכת לבית הקברות בחודש ניסן, ומי שיש לו אזכרה של יום השנה (יארצייט) ילך בערב ראש־חודש ניסן. אמנם מי שיש לו אזכרה של היום השביעי או יום השלושים בתוך ניסן, יכול ללכת לבית הקברות (עיין בהלכות ראש השנה דיני הליכה לבית קברות).
יט. נהגו לילך בערב ראש־חודש ניסן לבית הקברות להרבות בתפילה לע"נ הנפטרים, היות ועל פי הזוהר הקדוש יש בימים אלו תועלת גדולה לנפטרים מהמצוות והמעשים טובים שעושים לעילוי נשמתם. וטוב לעשות כן גם בערב ראש־חודש אייר.
כ. קמחא דפסחא – הזוהר הקדוש כתב כי בכל החגים והזמנים צריך האדם לשמוח ולשמח לב עניים, ואם הוא שמח לבדו ואינו משמח עניים, עליו נאמר: "וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם" (מלאכי ב ג), וכן: "חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי היו עלי לטרח" (ישעיה א יד) . לכן יזהר כל אדם לשמח לב עניים יתומים ואלמנות, וה' ישמח לבבו. (זוהר יתרו פח ב:).
כא. כתב הרמב"ם (הלכות יום טוב פרק ו הלכה יח) בענין מצוות השמחה בחג שיש מצווה לשמוח ולשמח את אשתו וילדיו "וכשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל (דברים ט"ז) לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האומללים. אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש אין זו שמחת מצווה אלא שמחת כריסו, ועל אלו נאמר (הושע ט') "זבחיהם כלחם אונים להם, כל אוכליו יטמאו, כי לחמם לנפשם". ושמחה כזו – קלון היא להם. שנאמר (מלאכי ב') "וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם".
כב. מנהג קדום ועתיק יומין אשר נהגו בו ראשונים ליקח חיטין ולחלקן לעניים כדי לסייע בידם בהוצאות החג המרובות. וכיום נוהגים ליתן מעות לאגודות המתעסקות בחלוקת מוצרי מזון לנזקקים. (רמ"א תכט סע' א. וכה"ח שם).
כג. יש להדגיש, כי יש פוסקים אשר נתנו למנהג זה תוקף של הלכה. ודבר זה הוא חיוב על כל אדם, ואינו חומרא או חסידות בלבד. ועל כן מי שגר בעיר שלושים יום ויותר חייב ליתן למגבית זו. והעני שגר בעיר יותר משלושים יום יכול לקבל ממגבית זו. והגבאים יתנו לכל עני לפי מצבו ומספר נפשות ביתו. (משנ"ב ס"ק ה).
כד. שבת הגדול – נהגו לדרוש בשבת הגדול בהלכה ובאגדה כדי להורות לעם את הדרך אשר ילכו ואת המעשה אשר יעשון. ואחד הטעמים שקורין אותו "שבת הגדול", משום שבשבת זו מתאסף קהל גדול לשמוע הלכות חשובות. (כה"ח תכט ס"ק ג. תל ס"ק ד).
כה. מאחר שעיקר דרשת שבת הגדול היא ללמד לעם את המעשה אשר יעשון, ועיקר ההכנות הם לפני החג, לכן כשחל ערב פסח בשבת נהגו להקדים את דרשת שבת הגדול שתהיה שהות לקהל לדעת איך להכין את צרכי החג. (כה"ח תכט ס"ק ד).
כו. בשבת הגדול אין הספרדים משנים בסדרי התפילה או בסדרי המאכל אלא נוהגים כמו בכל שבת. והאשכנזים נוהגים לומר במנחה של שבת זו חלק מההגדה של פסח מ"עבדים היינו" עד "לכפר על כל עוונותינו". (רמ"א תל סע' א. קצש"ע קז סע' ג. אמנם הנוהגים מנהג הגר"א לא אומרים בשבת חלק מההגדה).
כז. יש מפטירים בשבת הגדול "וערבה". (קצש"ע קטו סע' ה. כה"ח תל ס"ק ג בשם הלבוש). והספרדים נוהגים לומר "וערבה" רק כאשר ערב פסח חל בשבת. (כה"ח תל ס"ק ג).
כח. יש אומרים שאין אומרים במוצאי שבת זו "ויהי נעם" "ואתה קדוש" ומנהג הספרדים לאומרו כמו כל מוצאי שבת. (רמ"א רצה סע' א. עיין כה"ח שם ס"ק ט ובא"ח ויצא).
