"אשרי", "ובא לציון"
א. כוונת הלב – אמרו חז"ל[1]: "כל האומר תהילה לדוד ג' פעמים בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא", וכל זה הוא דווקא אם אומרו בכוונת הלב[2].
ב. קודם אמירת "אשרי" – נהגו לומר קודם "אשרי" שלפני "ובא לציון" את הפסוק[3]: "יהי חסדך ה' עלינו כאשר יחלנו לך"[4].
ג. מנהג ישראל תורה הוא, ולכן צריך לומר קודם "אשרי" שלפני "ובא לציון" את הפסוק[5]: "ה' הושיעה המלך יעננו ביום קראנו" כיון שנהגו כך בחלק מהקהילות, ואעפ"י שאין ידוע מקור למנהג הזה, אין רשות לבטלו, כיון שאין כאן חשש להפסק[6].
ד. קודם שיאמר מזמור[7]: "תהלה לדוד ארוממך" וכו' יאמר פסוק[8]: "אשרי יושבי ביתך" וכו', ופסוק[9]: "אשרי העם שככה לו" וכו'[10].
ה. "פותח את ידך" – צריך לשים את ליבו לכוון במיוחד בפסוק: "פותח את ידיך" וכו', ואם לא כיוון צריך לחזור ולאומרו כדלעיל פרק י' סעי' ע"ח[11].
או. ימים שאין בהם תחנון – בימים שאין אומרים בהם וידוי, אין אומרים מזמור[12]: "יענך ה' ביום צרה" שקודם "ובא לציון", ואין אומרים מזמור[13]: "תפילה לדוד" שקודם "שיר של יום"[14]. וגם בבית אבל אין אומרים מזמורים אלו.
ז. "ובא לציון" – קדושת "ובא לציון" נקראת "קדושא דסידרא"[15], ויזהר שיאמרו בכוונה[16] כי העולם מתקיים בעבורו[17].
ח. אמירה בלחש – יש מי שאומרים את התרגום של קדושת "ובא לציון" בלחש, ויש שאינם משנים קולם, וכך היה מנהג האר"י[18].
ט. מתפלל יחיד – מי שמתפלל ביחיד או שהשליח ציבור הקדימו – יאמר את קדושת "ובא לציון" בטעמי נביאים[19].
י. בית אבל – בבית אבל אין אומרים פסוק: "ואני זאת בריתי" ב"ובא לציון", אלא מתחילים מ"ואתה קדוש"[20].
