ימים שאין אומרים בהם וידוי ונפילת אפיים
לט. ימים שאין מתוודים בהם – אלו ימים שאין אומרים בהם וידוי כלל: ראשי חודשים, מי"א בתשרי עד סוף החודש, ח' ימי חנוכה, ט"ו בשבט, פורים (יום י"ד ויום ט"ו), בשנה מעוברת גם י"ד וט"ו של אדר ראשון, כל חודש ניסן, י"ד אייר (פסח שני), י"ח אייר (ל"ג בעומר), מר"ח סיוון עד י"ב בו, תשעה באב, ט"ו באב, ערב ר"ה שחרית ומנחה, ערב יום הכיפורים בתפילת שחרית, וכן בבית חתנים או בבית אבלים, בבית הכנסת שיש שם חתן או אבי הבן או סנדק או מוהל. ונוהגים שאין אומרים וידוי גם בבית הכנסת שמלין בו אע"פ שאין בעלי ברית שם, וכן ביום שיש שם בר מצווה או נער בר מצווה וכן ביום שמתחיל להניח תפילין[1].
מ. ימים שנעשה בהם נס – ימים שנעשה בהם נס ליחיד או לציבור נוהגים שאין אומרים בהם וידוי[2].
מא. וידוי בק"ש על המיטה – אין אומרים וידוי בקריאת שמע על המיטה או בסליחות במוצאי שבת ויו"ט עד חצות. ובמוצאי חנוכה, ר"ח, פורים וכד' – לא יאמרו וידוי מספק[3].
מב. וידוי במנחה שלפני – כל יום שאין אומרים בו וידוי, אין אומרים וידוי גם בתפילת מנחה ביום שלפניו, חוץ מערב ראש השנה וערב יום הכיפורים שאומרים וידוי בתפילת מנחה ביום שלפניהם[4].
מג. בית אבל – בבית אבל אין אומרים וידוי ונפילת אפיים, כמו כן אין אומרים מזמור: "יענך" וכו', ו"תפילה לדוד" וכו', וכן אין אומרים פסוק: "ואני זאת בריתי" וכו' ב"ובא לציון", אלא מתחילים מ"ואתה קדוש"[5].
מד. אבל בבית הכנסת – אם בא האבל לבית הכנסת – הוא אינו אומר וידוי אך הציבור אומרים[6].
מה. אם מתפללים בבית אבל, אפילו אם הוא לא בביתו – לא אומרים וידוי, ואפילו אם האבל התפלל כבר[7].
מו. חתן – חתן שמתפלל מנחה ומיד אח"כ הולך לחופה – אינו אומר וידוי[8].
מז. בחור שנשא בתולה או בחור שנשא אלמנה או גרושה, וכן אלמן או מי שגירש את אשתו ונשא בתולה – אין אומרים וידוי ז' ימים, וכן כשמתפלל בבית הכנסת אין אומרים שם וידוי. אבל אלמן או מי שגירש את אשתו ונשא אלמנה או גרושה – אין אומרים וידוי ג' ימים[9].
מח. את שבעת ימי החופה יש נוהגים לחשב מעת לעת, דהיינו אם נשאו ביום רביעי רבע שעה לפני השקיעה אין אומרים וידוי עד יום רביעי הבא בערב, ויש אומרים שחלק מהיום נחשב כיום ולכן אומרים וידוי ביום רביעי שלאחר החתונה כי כבר עברו ז' ימים, וכן נוהגים[10].
מט. מילה – בעניין ברית המילה ישנן הרבה דעות.
- יש שאומרים שאם יש בעיר ברית מילה כל בתי הכנסת באותה העיר אינם אומרים תחנון (וכבר כתבו האחרונים שזה מנהג גרוע[11]).
- יש אומרים שאין אומרים תחנון רק בבית הכנסת שבו תיערך הברית, ואפילו אם אבי הבן נמצא בבית כנסת והברית מתקיימת במקום אחר – אומרים באותו בית כנסת תחנון[12].
- יש אומרים שבכל מקום שנמצאים בעלי הברית אין אומרים תחנון (ובעלי הברית נקראים רק הסנדק ואבי הבן ולא המוהל[13]).
המנהג למעשה הוא שבמקום שמתקיימת הברית אין אומרים תחנון, וכן במקום שנמצא בו המוהל או הסנדק או אבי הבן – אין אומרים תחנון[14].
נ. אם התקיימה ברית בבית הכנסת ומתפללים שם לאחר הברית – אומרים תחנון. אולם אם אבי הבן או בעלי הברית האחרים נמצאים במקום – אין אומרים תחנון[15].
נא. בר מצווה – בעניין תחנון בבר מצווה המנהג הוא שאין אומרים תחנון בבית הכנסת ביום שיש שם ילד שמניח תפילין בפעם הראשונה, וכן ביום הבר מצווה עצמו[16].
נב. פורים המשולש – בפורים המשולש אין אומרים תחנון ביום ראשון שהוא ט"ז אדר בין בערים מוקפות ובין בפרזים[17].
נג. החסרת התחנון – כשיש בבית הכנסת חתן או ברית מילה ולא אומרים וידוי ונפילת אפיים – אין אדם צריך לחשוש למה שהחסיר, כיון שהתפילות של כל עם ישראל נכללות יחד ועולות למעלה, ומה שהחסיר (באונס וכדו') יושלם ע"י שאר עם ישראל. וכן הוא כשאדם מתפלל בביתו במניין ואין לו ס"ת, או שאדם מאריך בתפילתו ולא שמע את חזרת הש"ץ[18].
נד. אמירת וידוי במחשבה – ימים שאין אומרים בהם וידוי ונפילת אפיים מכח מנהג (שאין מקור לכך בחז"ל), כגון ימים שאחרי סוכות ופסח, ימי מילה, חתן וכד' – מותר לאומרם במחשבה בין חזרה לקדיש[19].
נה. החסרת וידוי שלא כדין – אסור לאדם להחסיר מסדר התפילה וידוי או כל פרט אחר ללא סיבה מיוחדת (כדלעיל) כי בכך הוא פוגם בעולמות עליונים. ואם נמצא במקום שמדלגים על וידוי בגלל סיבות שאינן אמיתיות, כגון יום זיכרון של רב מסוים וכדו' – לא ידלג איתם אלא יאמר את הוידוי[20].
נו. כשאין ס"ת – החיוב לומר וידוי, י"ג מידות ונפילת אפיים הוא אפילו אם מתפללים בבית שאינו בית כנסת ואין בו ארון וס"ת, ואפילו אם מתפללים בשדה וכדו', וגם אם מתפלל יחיד צריך לאומרם[21].
