בציעת החלה
סימון הלחם
מט. אין נוהגים לסמן על הככר את מקום הבציעה, לפני הברכה.
מקום הבציעה
נ. יזהר לבצוע מן הפת במקום שנאפה יפה ושלטה בו האש יותר. אמנם, זקן שאינו יכול לאכול מן המקום שנאפה יפה מחמת שהוא קשה, וכן מי שאינו אוהב לאכול מן המקום הקשה שנאפה יותר אלא מן המקום הרך – יכולים לבצוע מן המקום הרך.
חלוקת הבציעה
נא. בעל הבית בוצע חתיכה מן החלה לעצמו תחילה ומיד אחריו בוצע לאשתו. ואפילו שיש סועדים חשובים סביב השולחן – נותן לאשתו תחילה ואחר כך לשאר הסועדים. וכן כשיש לו אורחים – יקדים תמיד לתת לאשתו כביצה מהחלה ורק אחר כך יתן לשאר המסובים.
נב. אם אמו של בעל הבית יושבת בשולחן שבת – אם היא פקחית, לא תדרוש לעצמה לקבל ראשונה מהחלה, אבל אם היא נפגעת מכך – יתן הבוצע לאמו כזית ראשונה, ויתן לאשתו כביצה לפני שאר המסובים.
שיעור הבציעה
נג. חתיכה שבוצע לעצמו מן החלה צריכה להיות לפחות בשיעור "כזית" ואילו חתיכה שבוצע לאשתו לפחות בשיעור "כביצה".
נד. כאשר בוצע מן הלחם – יבצע מן הלחם הימני, ויטבלנו שלש פעמים במלח, יאכל ויכוון לשם מצות סעודת שבת.
בציעת החלה כששתי החלות בידו
נה. צריך להיזהר שבעת שבוצע את "הכזית" שלו וה"כביצה" של אשתו לא ישמיט את הככר השני מידו, אלא יבצע בעוד שני הככרות מחוברים בידיו.
בציעת בעל הבית
נו. בעל הבית צריך לבצוע מן החלה ולא אחד האורחים, משום שבעל הבית בוצע ומחלק לסועדים חתיכות מן החלה בעין יפה, ואפילו אם בין הסועדים יש אורח חשוב, יבצע בעל הבית.
בציעה באורח חשוב
נז. כאשר אביו סועד על שולחנו והוא מתבייש לבצוע לפני אביו וכן כאשר סועד על שולחנו אדם חשוב מאוד – יש אומרים שיכול לכבדם בבציעת הפת [מכיון שכיום אין הבוצע מחלק את הלחם לכל הסעודה מראש], ויש אומרים שגם במקרה כזה יבצע בעל הבית בעצמו. ולכן, כשסועד על שולחנו אורח חשוב מאוד ורוצה לכבדו בבציעת ה"פת" – יכול לכבדו, וטוב לומר לו במפורש מראש: אתה רשאי לבצוע ולחלק את הלחם כראות עיניך ובעין טובה.
בציעת פרוסה גדולה
נח. הפורס מהלחם פרוסות גדולות ביום חול נראה ונקרא "רעבתן", אך בשבת מצוה לפרוס פרוסות גדולות, משום שזהו כבוד שבת.
פרוסה לכל הסעודה
נט. יש מי שאומר שבסעודת שבת, כבר בבציעת הפת צריך לפרוס פרוסה שתספיק לו לכל הסעודה, ולא נהגו כדעה זו. ומספיק לפרוס פרוסה גדולה מעט יותר מזו שפורסים ביום חול, כדי להראות שיש מצוה לאכול לחם בשבת.
