מסעי שנה ב – הלכות עבודה זרה

מסעי – שנה ב

פתיחה

"והורשתם את כל יושבי הארץ מפניכם ואבדתם את כל משכיותם ואת כל צלמי מסכותם תאבדו ואת כל במותם תשמידו" — הנה הכתוב הקדים איבוד יושבי הארץ שהם בעלי העבודה זרה קודם איבוד העבודה זרה עצמה, והטעם נראה לי בס"ד להורות לנו שהאדם צריך להתרחק ולהשמר מן המסבב הרעה, יותר מן הרעה עצמה, יען כי כל עוד שהמסבב קיים — אע"פ שהאדם ביטל העבודה זרה שהיא הרעה — לא עשה כלום, שבנקל תחזור הרעה. וכן כאן ציוה אותם אל תהיו נבהלים ונחפזים בביאתכם יותר על העבודה זרה עצמה להכריתה תחלה, אלא תחילת הכל תכריתו את עובדיה כי הם המסבבים מציאותם בעולם ולכך אצוה אתכם תחלת הכל "והורשתם את כל יושבי הארץ מפניכם" ואח"כ "ואבדתם את כל משכיותם" ותטהר הארץ ותשבו עליה לבטח:

הלכה א

עבודה זרה בין של ישראל ובין של נכרי אסורה בהנאה ואפילו אם נשרפה אסור ליהנות בגחלתה ואפרה וכן תשמישי עבודה זרה ונוי שלה ותקרובתה כולם אסורים איזהו גוי ואיזהו תקרובת? הנה כל נרות שמדליקין לפניה וכן בגדים וכלים נאים ששוחטים לפניה או מלבישים אותה ותולין לה הרי זה נוי והתקרובת הוא כל דבר שכיוצא בו קרב על גבי המזבח כגון בשר ושמנים וסלתות ומים ומלח שהניחו לפניה לשם תקרובת נאסר מיד אבל דבר שאין מקריבין ממנה על גבי המזבח כגון בשר חיה ועוף אינו נאסר במה דברים אמורים במניח לפניה אבל אם שחט לפניה אפילו חיה ועוף שאין קרבין על גבי המזבח נאסר בכלל תקרובת ואפילו אם שחט חגב לפניה נאסר ואע"פ שאין עבודתם בכך:

הלכה ב

בזמן הזה כל הצורות הנמצאים בין בכפרים בין בכרכים אם ניכר הדבר שנעשו לשם עבודה זרה אסורים וכן צורת שתי וערב שמעמידין בבית כנסיה שלהם בפנים דינו כעבודה זרה ממש שהרי מכבדין אותם וכן כל שתי וערב שמניחין בכל מקום, אם מכבדין אותם, שלוקחין הכובע ומשתחוין להם דינם כעבודה זרה ממש אבל צורת שתי וערב שתולין על הצואר וכיוצא אלו נעשין לזכרון ולא נקראו צלם ואין להם דין עבודה זרה ועיין חוכמת אדם כלל פ"ז סעיף א' יעוין שם:

הלכה ג

בזמן הקודם היו אדוקים בעבודה זרה והיו חוקקים צורת עבודה זרה על כלי תשמישם והיו עובדים לאותם הצורות ולכן כלים המכובדים של זמן הקודם כגון מיני תכשיטין ובגדי משי ורקמה שנמצא עליהם צורות, סתמן הרי אלו נעשו לשם עבודה זרה ואסורין בהנאה ורק אם ידוע לנו שלא נעשו לשם עבודה זרה מותרים אבל כלים המבוזים כגון שתשמישן באכילה ושתיה אם נמצאו עליהם צורות סתמן שלא נעשו לשם עבודה זרה ולא היו עובדין דאע"פ דאותה צורה נעבדת כיון שהיא על כלים מבוזים ודאי לא היו עובדין אותם וכן צורות הנמצאים על המטבעות חזקתם שלא נעשו לשם עבודה זרה ומותרים וכל כלים שהם ספק אם נחשבים מבוזין או מכובדים אם נמצא עליהם צורה שנעבדה הרי אלו אסורים מספק ויש מחמירין יותר וסבירא להו כל שידוע שאותה הצורה נעבדת אע"פ שהיא נמצאת על כלים המבוזים אסור, ורק אם יש ספק בצורה דלא ידעינן אם עובדין לאותה צורה או לאו אז הדין הוא אם נמצאת על המכובדין אסורה מספק ואם נמצאת על המבוזין מותרת:
וכל זה על הנמצא מימים קדמונים שהיו אדוקים בעבודה זרה אבל בזמן הזה אין אדוקים בעבודה זרה ולכן צורת שתי וערב שיש להם בזמן הזה אע"פ דכתבנו לעיל דאותם צורות שתי וערב שמניחים אותם בפנים דמכבדין אותם ומשתחוים להם דדינם כעבודה זרה ממש מכל מקום צורת שתי וערב שעושים על הכלים וכן צורת אשה מניקה ובנה אע"פ שעושים אותם על כלים מכובדים כגון תכשיטין וכיוצא אין עושין אותם אלא לנוי ולזכרו ואין משתחוים להם ולכן מותרים בהנאה אבל אסור לישראל להשהותן אצלו אם הם בולטין ועיין חוכמת אדם כלל פ"א סעיף ב' יעוין שם:

הלכה ד

אע"פ שכתבנו צורת שתי וערב שתולין על הצואר נעשו לזכרון בעלמא ואין להם דין עבודה זרה ומותרים מכל מקום צורת שתי וערב שתולין הכמרים על בגדיהם או על צוארם יש להחמיר ועיין חוכמת אדם סעיף א':

הלכה ה

מצוה על כל ישראל המוצא עבודה זרה שיבערנה ויאבדנה ולפעמים ימצא חתיכות של נחושת או כסף וזהב או אבן וכיוצא ויש עליהם צורות ישנות וקורין אותם אנתיכה (אנטיקה, עתקיה), אם ניכר בה סימן שנעשית לזכרון מכוח הכתיבה שנמצאת עליה לית לן בה, אבל אם ניכר בה איזה סימן שלא נעשית לזכרון אלא היא עבודה זרה חייב כל ישראל הבאה לידו לבערה ולאבדה מן העולם ובערי אינדיא (הודו) גם בזמן הזה ימצא שם עובדי עבודה זרה שעובדים לעץ ואבן וחייב כל ישראל שתבוא לידו עבודה זרה שלהם לבערה ולאבדה:

הלכה ו

כיצד מבערה שוחק וזורה לרוח או לים או זורק אותה לים אפילו בלא שחיקה דזה הוא איבודה דאין חשש שימצאנה אחר והוא הדין למשמשיה ונויה שצריך לאבדם באופן זה, שנאמר אבד תאבדון והלוקחה לביתו עובר משום לא תביא תועבה אל ביתך, אפילו מכניסה לפי שעה:

הלכה ז

אם באים לקנות מישראל דבר לצורך השתי וערב או בשביל נוי שלו אסור למכור להם וכן הוא הדין אם קונין ממנו דבר לעשותו לכבוד השתי וערב שמונח בבית כניסתם בפנים, הן זכוכית וצבע הן נרות וכיוצא – אסור למכור להם ואף על גב דיש אומרים אם אפשר להם לקנות זה מאחר מותר למכור להם – ראוי להחמיר בכל גוונא והנזהר בזה ישאר ברכה מאת ה' בעולם שכולו טוב:

הלכה ח

אסור לישראל ללבוש בגדים שיש בהם שתי וערב באריגה שהם בולטים אבל אם אין בולט מותר וכן אסור לעשות בציור וכיור שבביתו צורת שתי וערב הן בעצים של דלתות ושל כותלים ותקרה הן בבנין האבנים אם הוא בולט, והיינו דוקא דארבעה ראשים של השתי וערב הם מבודלים בפני עצמם בבליטה שלהם, ואינם מחוברים ונכנסים בדבר אחר, אבל אם ראשי השתי וערב נכנסים בחלקים אחרים ושוים עמהם שאינם בולטים ויוצאים עליהם מותר ואין בזה חשש:

הלכה ט

כתיב לא תעשון אתי אלהי כסף וכו', וקבלו חז"ל דהזהיר הכתוב שלא לצייר צורת ארבעה פנים שבמרכבה בהדי הדדי דהיינו פני שור ואדם ואריה ונשר לחיה אחת דוגמת חיות הקודש אע"פ שעושה אותם לנוי בעלמא וכן צורת אדם אסור לצייר אפילו לבדו ואין עמו שאר צורות שבמרכבה ואפילו עושה אותו לנוי בעלמא ואפילו אינו עושה לעצמו אלא בשביל נכרי נמי אסור וכשם שאסור לעשותן כך אסור לומר לנכרי לעשותם דאמירה לנכרי שבות. ואם הנכרי עשה אותה מאליו לישראל אסור לישראל להשהותם אצלו:
במה דברים אמורים בצורה בולטת אבל בשוקעת מותר ומכל מקום נכון להחמיר גם בשוקעת, לחוש לסברת הרמב"ן והר"ן ז"ל דאסרי בשוקעת, אך פשט המנהג להתיר בשוקעת ואין למחות בזה וצורה הנעשית בצבע עב, נראה בה בליטה ואסור אבל צבע קל כמו דיו על הניר לית לן בה. ודע כי בזמן הזה לוקחים צורת האדם כמו שהיא ע"י המאכינה (מכונה) החדשה הנעשית באירופ"א שקורי פותוגרא"ף (תצלום) וזו עדיפה מצבע קל על נייר שאין בה בליטה אפלו משהו ונתפשטה מלאכה זו בכל העולם ודשו בה רבים ואע"ג דגם בזה יש מידת חסידות מכל מקום אם יש צורך גדול בדבר יקחו צורת ההפנים בלבד בלא ידים ורגלים ואז גם אדם חשוב אין לו לחוש בכך ומעשה שלקחו צורת חכמים במלאכה זו צורת הפנים בלבד ואמרתי לאחד אין לו להרהר בזה כיון דלא מצא ידיו ורגליו בבית המדרש, וכל שכן היכא דהיה צורך גדול בכך:

הלכה י

צורת האדם דאסור בבולטת היינו אפילו שהוא אינו שלם אלא מצד הפנים ואין בו צד האחור דאפילו דאין עשוי כל הגוף שלם פנים ואחור נמי אסור אבל אם צד הפנים עצמו אינו שלם שאין בו אלא רק צורת הראש בלבד ואין בו ידים ורגלים מותר אפילו בבולט וכן אם הוא חצי גוף כאדם השוכב על צידו שאין בו אלא עין אחת ואוזן אחת וחצי חוטם ויד אחת ורגל אחת מותר אפיו בולט ויש חולקין ואוסרין בכל גוונא בבולט וכיון שהוא איסור תורה יש להחמיר כסברת האוסרין:

הלכה יא

עכו"ם העושה משתה לנשואי בנו או בתו ומזמין ליהודים לאכול עמו אע"פ שהיהודים אוכלים משלהם והמשמשין גם כן משלהם עם כל זה אסור דכתיב וקרא לך ואכלת מזבחו למד אם קראך והזמינך לאכילה אע"פ שאכלת משלך נחשב לך אכלת מזבחו ואפילו מיחד חדר מיוחד ליהודים לבדם אסור מיהו זה אינו אלא אם מזמינו לסעודה של משתה ושמחה שעורך שולחן עם פירות ושכר אבל אם אין הגוי מביא אלא רק כוס של קהוו"י (קפה) וחתיכת מתוק כדרך שמביאין להבאים לעשות וזית"א (ביקור נימוסין) לית לן בה וגם עוד אינו אסור אלא הזמנה של משתה נשואין בנו או בתו אבל בלאו הכי מותר מיהו כל שעושה הסעודה תוך שלשים יום קודם נשואין וכן תוך שלשים יום אחר נשואים אסור ואילו הזמינו בסתם אסור אבל אחר שלשים יום, אם אמר לו בפירוש שמזמינו בשביל הנשואין אסור ואם בסתם שרי:

הלכה יב

אין מוסרין תינוק ישראל לגוי ללמדו ספר וללמדו אומנות אפילו במקום דאין לחוש לשפיכות דמים כי יש לחוש שמא ימשך אחר מינות ועוד יש לחוש למשכב זכור ואע"פ שאמרו על תינוק דמשמע שעודנו קטן שלא הגיע לגדלות של י"ג שנה ויום אחד עם כל צריך להזהר כל היכא דעדיין אין לו חתימת זקן:

הלכה יג

אין הולכין בחוקות הגוים ולא מדמין להם וכל בגד המיוחד לגוים ופרשו היהודים ממנו מחמת צניעות או דבר אחר הרי זה אסור ליהודים ללבוש כמוהו כי כיון שנתייחד להם מפני גויותן ופרשו היהודים ממנו מפני יהדותן אז כשלובשים אותו היהודים נראה כמודה להם ונמשך אחריהם, וכן צריך שלא יעשה כמעשים המיוחדים להם כגון מנהגם שנוהגים לקנח את האבר בכותל אחר ההשתנה וכן מנהגם בסדר הרחיצה שרוחצים במים קודם תפילתם להניח מים במקומות הידועים להם שיש להם חוק בדברים אלו וכל כיוצא בזה:

הלכה יד

לא יגדל ציצת ראשו כציצת ראשם ולא יגלה ראשו כמו גלוח שלהם ולכן לא יגלח אמצע הראש ולהניח מן הצדדין מסביב בלא גלוח או יגלח מן הצדדין ויניח האמצע בלא גלוח כי כל זה היתה חוקות העכו"ם מזמן קדמון ועיין בספר עראמה בפירוש הרמב"ם ז"ל:

הלכה טו

מחוקות הגוים להצטער על מתיהם עד שתולשין שערם ושורטין בבשרם ואם ישראל עושה כן הרי זה לוקה משום ושרט לנפש וצריך להזהיר הנשים בזה שלא יתלשו שערה מתוך צערם על המת ובשני שערות חייב משום קרחה ובשיער אחד איכא איסור תורה שגם הנשים מוזהרות על זה וכן מוזהרות בשרט ששורטין בבשרם מחמת צערם על המת ואע"ג שחיוב מלקות ליכא אלא בשורט על מת מכל מקום איסורא איכא אפילו בשורט על שאר מיני צער וכנזכר בשולחן ערוך סימן ק"פ ועוד מחוקותיהם הוא ששורטים בבשרם וממלאים השרט במין צבע או בדיו או שצובע תחלה ואח"כ שורט, וישראל העושה כן חייב מלקות דכתיב וכתובת קעקע וכו' ומכל מקום מותר ליתן אפר מקלה על המכה לרפואה אע"פ שנשאר הרושם דמכתו מוכחת עליו שאינו עושה משום חוקות הגוים וכנזכר בשולחן ערוך:

הלכה טז

אין מנחשין בניחושין דגוים שנאמר לא תנחשו כגון אלו שאומרים הואיל ונפלה פתו מפיו או מקלו מידו איננו הולך למקום פלוני היום, שלא יצליח וכן כיוצא מדברי שטות כאלה, וכן האומרים שחטו תרנגולת זו שקרא כתרנגול ויש אומרים דוקא לומר כן בפירוש אסור אבל לשחוט בסתם מותר ויש אומרים דאפילו לומר בפירוש מותר דגורסין בגמרא בזה אין בו דרכי האמורי והמקל לשחוט בסתם יש לו על מה לסמוך והבוטח בה' חסד יסובבנו: