שמיני שנה ב – הלכות טבילה

שמיני – שנה ב

פתיחה

ולהבדיל בין הקדש ובין החל, ובין הטמא ובין הטהור (ויקרא י, י). נראה לי, בסייעתא דשמיא: הא דסמך ההבדלה אשר בין הקודש ובין החול לההבדלה אשר בין הטמא ובין הטהור, כי מצינו בזוהר הקדוש, פרשת בראשית, דף נ, דזיווג האדם עם אשתו בליל טבילתה – כמו זיווג ליל-שבת שיש בו זיווג עליון, עין שם. והדבר יפלא, איך יהיה החול שבת? אך הטעם מפורש בבאור הזוהר: אם שמרו איש ואשתו ימי נידה כראוי, ונתרחקו ונבדלו זה מזה כראוי כפי הלכות האמורים בנידה, אז על-ידי זה הקליפה תתרחק ותבדל מן סטרא דקדושה הרחקה והבדלה גמורה, מידה כנגד מידה: כמו דטומאת האישה מובדלת מטהרתו של איש, כן הקליפה שהיא חול תבדל מן הקדושה למעלה; ועל-כן בזכות זה, אז כאשר תטהר האישה בטבילה כראוי, ותדבק בבעלה שהוא דבוק טהור בטהור, אז הקדוש-ברוך-הוא בחסדו מאיר להם בשרשם הארה גדולה של חיבור וזיווג עליון של הספירות במדרגה של שבת-קודש בשרשם דווקא; וממילא נעשה זיווג שלהם כזיווג של שבת-קודש שמאיר בו זיווג עליון. והשתא בזה מובן הטעם דסמך הכתוב הבדלת בין קודש לחול להבדלת בין הטמא ובין הטהור, לרמוז, על-ידי שיעשו ישראל למטה הבדלה בין הטמא ובין הטהור, יהיה ההבדלה למעלה בין הקודש ובין החול שהוא הקליפה. ובשכר זאת, בליל הטבילה אחר שתטבול האישה ותטהר במי החסד מים חיים, יזכו האיש והאישה להארת זיווג עליון של שבת-קודש באורות העליונים. על-כן כמה וכמה צריכה האישה להישמר ולהיזהר בכל הלכות נידה אחת לאחת; ובפרט בהלכות טבילה, שבה תלויה טהרתה, שעל-ידה תקבל ההארה הגדולה באותה לילה בזיווגה עם בעלה.

הלכה א

אין האישה עולה מטומאתה עד שתטבול את כל גופה עם כל שערותיה בבת-אחת במי מעין או מקוה שיש בהם ארבעים סאה. וצריך שיעלה בתשבורת ארבעים וארבעה אלף ומאה ושמונה עשרה אצבעות, ועוד חצי אצבע פחות רביע; וצריך לעשות החשבון באצבעות דווקא ולא לשער במשקל, כי המדידה היא העיקר; ועיין "שיורי-ברכה". וצריך שיהיו המים שבחריץ גדול יותר משיעור הנזכר, בכדי שאחר שתטבול ויפחתו המים מכניסתה בו, ישארו המים שיעור ארבעים סאה הנזכר; מיהו, אע"פ שיש שם הרבה יותר מארבעים סאה, אם אין גבוהים למעלה מטבורה זרת שהוא שנים עשר גודלים – אסור לטבול בו לכתחילה.

הלכה ב

מקוה זה שהוא כשר לטבילת נדה, היינו שהמים באים מן מי-גשמים, ונופלים מאליהם לתוך המקוה; אבל מים שאובים ע"י אדם שנתנם לתוך המקוה, פסולים; מיהו, יש מקומות שהמים באים ונמשכים מן הנהר לתוך הצינורות ע"י מכונה, שמדליקים אש תחת הדוד, ומעלה הבל בתוך המוכני ויתגלגל, ועל ידי כך יעלה המים לתוך הצינורות שהם פתוחים משני עבריהם, והמים נופלים מאליהם תוך הצינורות. וכתבתי בזה תשובה באורך בסה"ק "רב-פעלים", להתיר המקוה הנעשה בכך, אע"ג דזה נעשה מכוח האש אשר האדם מדליק בידיים – אין בזה פיסול, משום דעליית המים היא נעשית ע"י שלשה כוחות בזה אחר זה; ואפילו דהגאון "תבואות שור" מחמיר בכוח כוחו – מודה בשלשה כוחות. ופה עירנו, תהילות לאל, שיש לנו בורות מים חיים בכמה וכמה חצרות שבעיר שבהם טובלות הנשים, וזה עדיף ממקוה בכמה פרטים; ועיין "שאלת-יעבץ", חלק א', דאוותה נפשו מאד לבאר-מים אשר מוכשר לזבין, אע"ג דקימא לן כמאן דאמר דמקוה כשר לטבילת נדה, יעוין שם.

הלכה ג

לא יהיה עליה דבר חוצץ אפילו כל-שהוא. ויש דברים חוצצין לכתחילה דווקא, ובדיעבד טבילתה כשרה; ויש חוצצין גם בדיעבד. על כן אם טבלה ונמצא עליה איזה דבר, תשאל למורה, כדי לדעת אם זה חוצץ בדיעבד או לא.

הלכה ד

בצואה שתחת הציפורן, יש חילוק בין אם הוא כנגד הבשר לבין אינו כנגד הבשר; ולפי שאין יכולין לכוון מה נקרא כנגד הבשר, נהגו הנשים ליטול הציפורנים, בין של ידיים, בין של רגליים. ואם שכחה אפילו ציפורן אחת וטבלה, צריכה טבילה אחרת. במה דברים אמורים? אם הרגישה בציפורן קודם ששמשה עם בעלה, אבל הרגישה אחר ששמשה עם בעלה: אם יש צואה בציפורן שלא כנגד הבשר, תטבול טבילה אחרת; ואם הצואה היא כנגד הבשר בלבד, לא תטבול טבילה אחרת. כן אנחנו מורין פה עירנו יע"א מאבותינו; מיהו אם שכחה ציפורן של רגליים דווקא, כתבתי בסה"ק "מקבצאל" דיש להתיר בזה משום ספיק ספקא; ועיין "פתחי-תשובה", סעיף קטן ח', דבצפרני רגליים יש להקל, עיין שם. וכל זה בצואה, אבל אם יש בצק תחת הציפורן, אפילו כנגד הבשר דווקא, הרי זה חוצץ וצריכה טבילה אחרת בכל גוונא.

הלכה ה

אם יש לה נפח על מקום הציפורן, ואינה יכולה לחתוך וגם אינה יכולה לחטט, אם היא נפוחה כל כך שאין הטיט שתחת הציפורן נראה, אינו חוצץ. ואם בשבת ויו"ט שכחה ליטול ציפורניה מבעוד יום, ונזכרה אחר שקדש היום, מנהגינו להתיר לקוץ אותה ע"י גוי. וילמדו את הגויה שהיא תיקח את ידי האישה כדי לקוץ, ותזהר גם-כן שלא תעשה עם הגויה סיוע.

הלכה ו

חציצה – לאו דווקא על גופה, אלא אפילו בבית-הסתרים שאין המים באים שמה, מכל מקום צריכין להיות ראויין לביאת מים. לפיכך צריכה לנקות שיניה; ואם טבלה ונמצא אח"כ דבר בין שיניה, לא עלתה לה טבילה. ולכן נוהגין שלא לאכול בשר ביום לכתם לבית-הטבילה, מפני שהבשר נכנס בין השיניים יותר משאר אוכל, וחוששין שמא לא ינקום יפה. ובשבת ויו"ט דמוכרחים לאכול בשר, יזהרו לנקות יפה יפה. ותזהר כל יום הטבילה שלא לעסוק בבצק וכיוצא בדברים הנדבקים שאינם עוברים מן הגוף בנקל. וערב שבת וערב יום טוב שמוכרחת לעסוק בזה, תזהר לרחוץ יפה אחר כל עסק, ותשים דעתה על זה. ותזהר שלא לאכול בין חפיפה לטבילה שום מאכל כלל.

הלכה ז

אם שכחה להעביר שער של מקום ערווה – אם כבר רחצה אותו מקום היטב קודם טבילה, ולא נשאר שום זיעה ושום דיבוק בשערות, אינו חוצץ בדיעבד; ועיין "שיורי ברכה", סעיף קטן ב'.

הלכה ח

אישה שיש לה שן תותבת של עצם או של כסף שמעמידין אותו במקום השן שנפל ממנה כדי שלא תתגנה – העליתי בסה"ק "רב-פעלים", דאם אין דרכה להסירו לפעמים כדי לנקותו, אינו חוצץ, ויכולה לכתחילה לטבול בעודו עליה; אבל אם דרכה לפעמים להסירו כדי לנקותו, נכון להסירו קודם טבילה, כמו שכתב הרב "מאורי-אש", יורה דעה, סימן עה ועו; ורק אי איכא טרחה גדולה בהסרתו, שצריכה לילך אצל האומן להסירו לה מפני שהוא קבוע בחוט כסף, וצריך אומן להסירו ולהחזירו, ויש לה בושה בדבר זה שתתפרסם טבילתה – יש לסמוך על סברת המתירים לטבול בשן זה בכל גוונא; ואין לחוש לסברת הגאון "שואל ומשיב" קמא, חלק ג, סימן כ"ז, שאסר וחלק על המתיר; וכאשר הארכתי בס"ד בסה"ק הנזכר, ודחיתי כל ראיות שלו; ועוד הבאתי שם דבריו ב"שואל ומשיב" תנינא, חלק ג', סוף סימן ק"ח, שנראה שחזר בו הרב מסברתו הנזכרת, שהתיר שם בעיניים אע"פ שלפעמים מסירה אותה, יעוין שם.

הלכה ט

אישה שהתיך לה הרופא עופרת בתוך נקב השן שלה לרפואה, אע"ג דהרב "חכמת-אדם" ס"ל דהוי חציצה, ופרש טעמו ב"בינת-אדם", אות י"ב – הנה יש להשיג על ראיות שלו; והעיקר כהגאון "שואל ומשיב" תנינא, חלק ג', סימן ק"ח, דפלג על "חכמת-אדם" והתיר בזה, יעוין שם. וכן בספר "חוקי-דעת" כתב דה"מאיר נתיבים" למהרש"ך החליט להתיר, יעוין שם; וכן הרב "נחל-אשכול", חיבור על ספר "האשכול", בהלכות מקואות, סימן ס"ה, אות ו', האריך להתיר בזה, יעוין שם. ועל-כן העליתי בס"ד בתשובה בסה"ק "רב-פעלים" לסמוך על המתירין, ובפרט שהוא מידי דרבנן.

הלכה י

אישה שיש לה חולי אוזן, והרופא אמר אם יכנסו המים באוזנה יזיק לה מאד – העליתי בסה"ק "רב-פעלים", דאין לה לעשות תקנה לעצמה להניח צמר-גפן באוזנה כדי שלא יכנסו המים, כי בזה הוי חציצה; אלא תעשה כאופן שעשה הרב "שיבת-ציון" ז"ל, סימן מ"ב – שתרד חברתה עמה למקוה, ותעמוד רחוק ממנה, ותטביל חברתה את ידה במקוה, ואח"כ תתחוב חברתה את אצבעה באוזני האישה הזאת, ותזהר שלא תתחוב בחוזק אלא ברפיון קצת; אבל היא עצמה לא תניח אצבעה באוזנה, כי אי אפשר להגביה ידיה בשעת טבילה.

הלכה יא

צריכה להיזהר לעשות החפיפה ביום השביעי סמוך לטבילה. וקודם החפיפה תחתוך ציפורני ידיה ורגליה, ותסיר שיער בית-השחי וערווה בכל אופן שיהיה – הן ע"י חוט, הן ע"י תער, הן ע"י סם – באופן שתסיר כל השיער כולו מעיקרו, ואח"כ תעסוק בחפיפה, וכך היא: תרחץ ראשה במים חמין, ואפילו בפושרין או חמי-חמה סגי, ותסרק שיער ראשה במסרק היטב שלא יהיו השערות דבוקין ומקושרין; והסריקה תהיה בשעת רחיצה בחמין, שבזה יהיה השיער מנוקה היטב; ואח"כ תרחץ בחמין שיער ריסי עיניה, ותשפשף בידיה להפריד השערות של ריסי עיניה שלא יהיו נדבקין ומקושרין; ובפרט אישה שיש לה מחוש בריסי עיניה, שדרכם להיות דבוקים זה עם זה, שצריכה לשים לבה על ניקיון שלהם היטב. ותזהר שלא יהיה לפלוף בעיניה – הן מבפנים, הן מבחוץ, אפילו לח; ואח"כ תרחץ כל גופה בחמין, ותשטוף בשעת חפיפה גופה ושיערה, ותסיר כל לחלוחי צואה שעל בשרה שהם מחמת זיעה; וגם תרחץ היטב בין אצבעות רגליה מן האבק שנדבק שם, ותנקם יפה בין כל אצבע ואצבע, ולא תשכח אחת מהם; ותעיין היטב ותבדוק בכל גופה בכל מקום שאפשר לה לבדוק, שלא יהיה עליה דבר חוצץ. וכן לפעמים יש מיני כינים מתים דבוקים בשיער, ותשגיח היטב עליהם להסירם. וכן צריכה להסיר הצואה מתוך החוטם בפנים מה שאפשר, אבל מה שהוא למעלה בתוך החוטם, לא חייץ; וכן צריכה להסיר צואת האוזן ולנקותה יפה. ויש נשים שדרכן לשפשף ראשם בטיט שקורין בערבי "טין כאווא" (בוץ רחצה) כדי לנקותו היטב, ומכוח השפשוף בטיט זה יכנס מן הטיט בתוך האוזן, וידבק שם במקום שהוא נראה לכל; לכן צריך שתשים לב לרחוץ אוזניה במים חמין אחר השפשוף, שמא נשאר שם מן הטיט הזה.

הלכה יב

אע"פ שסרקה וחפפה בביתה, תישא מסרק עמה לבית-הטבילה, ותסרוק שם קודם טבילה. ואע"פ שחפפה כראוי ועיינה גופה כראוי בשעת חפיפה, עם כל זה אחר שתפשוט חלוקה לטבול, בעודה עומדת על שפת המקוה, צריכה לעיין ולבדוק גופה בכל מקום שאפשר לראות; וגם תמשמש בידיה ובראשה וגבה לבדוק אם יש שם דבר חוצץ. ועיון ובדיקה זו היא מדאורייתא, ולכן צריך להיזהר בה מאד שלא תשכחנה.

הלכה יג

חל טבילתה בליל מוצאי-שבת, שאי אפשר לה לחוף ביום, תחוף בערב-שבת, ותחזור במוצאי-שבת לחוף ולסרוק מעט בחמין; וכן אם חל טבילתה במוצאי יו"ט; וכן אם חל יו"ט ביום חמישי ושישי, וחלה טבילתה במוצאי-שבת – תחוף ביום ד' שהוא ערב יו"ט, ותקשור שערותיה ותשמרם שלא יתבלבלו. ותזהר באותם הימים שבין חפיפה לטבילה שלא ידבק בה מאומה מן מאכל ומשקה שדרכן להדבק בבשר. ואם היא עקרת-הבית וצריכה לעסוק בידיה וליגע בדברים הנדבקים, תרחץ ידיה אחר כל פעם שעוסקת. ובליל טבילתה: אם הוא חול המועד, תעשה חמין ותרחץ ותסרוק קודם טבילה; ואם הוא שבת אחר יו"ט, תעיין היטב ותבדוק גופה ושערות ראשה שלא יהיה דבר חוצץ, ותדיח בית-הסתרים במים חמין שהוחמו ביו"ט, אבל לא תרחץ כל גופה; ותנקה שיניה קודם טבילה, שלא ישאר בשר ולא שום פרורין, ותטבול.

הלכה יד

צריך לעמוד על גבה יהודית גדולה בת י"ב שנה ויום אחד בשעה שטובלת, כדי שתראה שלא ישאר שיער אחד משערות ראשה צף על-פני המים. ואם יש ספק שמא נשאר משהו בחוץ, אפילו בדיעבד לא עלתה לה טבילה. ולא תאחוז בה חברתה בשעת טבילה; ובשעת הדחק שצריכה לכך, אז חברתה תטבול ידה תחילה במקוה ותאחז בה ברפיון.

הלכה טו

לא תטבול בקומה זקופה, מפני שיש מקומות אשר מסתתרים בה ע"י כך. ואל תשחה הרבה עד שידבקו סתריה זה בזה, אלא שוחה מעט, עד שתחת דדיה יהיה נראה כדרך שנראה בשעה שמיניקה את בנה; ואינה צריכה להרחיק ירכותיה זו מזו יותר מדי, וגם לא להרחיק זרועותיה מהגוף יותר מדי, ויהיו כדרך שהם בעת הילוכה.

הלכה טז

אינה צריכה לפתוח פיה כדי שיכנסו המים, ולא תקפוץ אותו יותר מדי, אלא תשיק שפתותיה זו לזו דיבוק בינוני. ואע"ג דאם קרצה שפתותיה לא עלתה לה טבילה כמו שכתוב בסעיף כ"ז, מכל מקום אם קרצה שיניה, לא הוי חציצה, כמו שכתב "פתחי תשובה", סעיף קטן י"ג, בשם "חמודי-דניאל". ולא תעצים עיניה ביותר, דעל ידי כך נעשים קמטים למטה; וגם לא תפתח עיניה ביותר, דנעשים קמטים למעלה, אלא תסגרם ברפיון.

הלכה יז

לא תטבול ביום, ואפילו אם טובלת ביום השמיני; ורק היכא דאיכא אונס גמור שאינה יכולה לטבול בלילה, תטבול ביום השמיני; אבל ביום השביעי לא תטבול בשום אופן. והכלות, בטבילה ראשונה שטובלין קודם החופה שאי אפשר לטבול בלילה, טובלין ביום השמיני. ובשעת הדחק, כגון שאם יתאחרו עוד, תהיה הביאה סמוך לוסתה, או שיש להם הכרח אחר, מותר שתטבול הכלה טבילה הראשונה שקודם החופה שעדיין לא הלכה אצל בעלה, ביום השביעי, דיש לסמוך על המתירים בזה כי רבים המה, וכמו שכתבתי בסה"ק "מקבצאל". ומה שהתרנו לטבול ביום השביעי, זה אינו אלא לכלה בטבילה הראשונה דווקא.

הלכה יח

לא תעמוד על שום דבר המקבל טומאה בשעת טבילה; לכן אם המקוה עמוק הרבה, אין מביאין כלי וכופין אותו על גביו כדי שתעמוד עליו, אלא מסדרים אבנים גדולות זו על גבי זו ועומדת עליהן. ובמקום שנהגו לשפוך עליה מים אחר הטבילה ביציאתה מן המקוה בעוד רגליה במים לחמם גופה, אין למחות בהם; ופה עירנו בגדד נוהגים היתר בזה. ויש מקומות שעושין "מאכינה" (מכונה) אצל המקוה לחמם המים שבו כדי שתטבול בחמין ממש. והנה אע"ג דיש הרבה גדולים מתירים בכך, מכל מקום מרן ז"ל שקבלנו הוראותיו, פסק כדעת המחמירין, משום גזרת מרחצאות; והארכתי בזה בתשובה בסה"ק "רב-פעלים"; אמנם אח"כ פסקתי להתיר דבר זה בעירנו ע"פ דברי הרי"ף ז"ל בספרו "נבחר מכסף", סימן י"ז, שכתב שם עדות מגדולי הדור, שגם מר"ן ז"ל עשה מעשה לחמם המקוה, הפך ממה שכתב בשולחן ערוך, סמן' ר"א, סעיף ע"ה, יעוין שם. וכתב לי ידידנו הרב הגאון מורנו רבי אליהו מני נר"ו על מנהג עיר הקודש ירושלים תוב"ב, דהאשכנזים הי"ו, אפילו בימי הקיץ מחממים המקוה להנשים, כי חוששים פן מחמת הקור אינם טובלים כראוי; והספרדים הי"ו, כשטובלין במקוה אשר בתוך המרחץ שאינו כל כך קר מחמת הבל המרחץ, טובלין בצונן; אכן לפעמים שבית-המרחץ סגור או ביוקר, הולכים לטבול במקוה של האשכנזים שהוא חם; עד כאן דבריו נר"ו.

הלכה יט

אע"ג דכתב מר"ן ז"ל לברך על הטבילה קודם שתטבול – המנהג פשוט כמו שכתב מור"ם ז"ל, שתטבול תחילה טבילה אחת בלא ברכה, ואח"כ בעודה במים תברך "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על הטבילה", ואחר הברכה תטבול שנית. ותשגיח יפה בטבילה שנייה זו שתהיה כהוגן, כדת וכהלכה. ופה עירנו בגדד יע"א נוהגים הנשים לטבול אחר הברכה שלש פעמים, ויפה עושין, שבזה יוצאים ידי חששות הנזכרים בעיניים ובפה ובשחיית הגוף וכיוצא – שאם לא נעשית יפה באחת, תעלה יפה בשנית או בשלישית. וטוב להניח סודר על ראשה בשעת הברכה, ותסיר אותו חברתה מעליה אחר הברכה, ותטבול. וטוב לומר פסוק "ויהי נועם וכו'" קודם הברכה.

הלכה כ

צריך שתהיה האשה צנועה להסתיר טבילתה מבני-אדם; ומי שאינה צנועה בכך, עליה נאמר: "שוכב עם בהמה". ואם בעלה בעיר, מצווה לאישה שתטבול בזמנה; ואין לבטל לילה אחד מן פריה ורביה; צא ולמד מיהושע, עליו השלום (מגילה ג.). והמאחרת טבילתה כדי לצער את בעלה, עונשה גדול מאוד; ועיין "חתם-סופר", יורה דעה, סימן ק"ע וקצ"ו. ואם אין בעלה בעיר והגיע זמן טבילתה, לא תטבול. ואם יש הכרח לטבול מחמת איזה סיבה – כתב "שבות-יעקב" ז"ל, חלק ג', סימן ט"ז, דמנהגם שתניח בלילה אצלה תינוק, וגם תניח תחת הכרים סכין אחד, יעוין שם. ונסתפקתי אם מנהגם זה הוא אפילו אם בעלה בעיר, ורק אותו לילה ישן בבית אחר; וכן אם נתאחר לבוא אחר ב' וג' לילות, אם צריכה לעשות כן בכל לילה, או דווקא בלילה ראשונה; ומן הספק – החושש לזה, יעשה בכל גוונא, והבוטח בה' חסד יסובבנו.
אמר המחבר: יש לצרף עם הלכות אלו קצת הלכות חלה, המוטלת גם כן על האישה; כי כשם שאשה צריכה להזהר הרבה בהלכות נדה, כך צריכה להזהר בהלכות חלה.

הלכה כא

שיעור עיסה שתתחייב בחלה היא שבע מאות ושבעה ושבעים דרה"ם (יחידות משקל – 3 גרם ועוד), שכך עולה חשבון מ"ג ביצים וחומש ביצה, שהוא שיעור עיסה החייבת בחלה, וכמו שכתב הרב הגאון רבנו חיים פאלאג'י ז"ל ב"חיים לראש", דף ק"י, עמוד א', יעוין שם.

הלכה כב

קודם שתפריש תברך: אשר קדשנו במצותיו וצונו להפריש חלה תרומה; ואח"כ תאמר "הרי זו חלה", וכאשר כתבתי בס"ד בהלכות שבת הגדול, בהלכות שנה הראשונה.

הלכה כג

בזמן הזה דחלה לשריפה אזלא, אין לה שיעור ומפרישים דבר מועט; ברם רבנו האר"י זלה"ה סבירא ליה, גם בזמן הזה ידקדקו להפריש אחד מן ארבעים ושמונה, וכנזכר בשער-טעמי-המצות, שלח-לך, יעוין שם. וכתב רבנו חיד"א ז"ל ב"ברכי יוסף", שלא ראה ולא שמע שום חסיד נוהג בזה, עיין שם. ובסה"ק "מקבצאל" כתבתי: כיון דרבנו הגדול אמר כן, טוב שיעשה האדם פעם אחת בשנה כי דברי רבנו האר"י ז"ל, ויעשה זאת האיש בעצמו, לקיים פעם אחת הפרשת חלה בידו. ודבר בעתו מה טוב, להוסיף זכות על זכיותיו קודם יום הכפורים.

הלכה כד

העושה עיסה כדי לבשלה או לטגנה, מפרישין ממנה חלה בלא ברכה; ואם רוצין לאפות קצת ממנה, מפרישין בברכה. והלש עיסה בחלב בלבד בלא מים, יש פלוגתא, לכן יפריש בלא ברכה; ועיין "לבוש", הלכות פסח, סימן תס"ב, סעיף ו'.

הלכה כה

אם בחו"ל שכח להפריש חלה בערב-שבת, אוכלין בשבת, ומשיירין ככר או חציו, כדי להפריש ממנו חלה בחול וישאר ממנו, דבעינן שיהא שייריה ניכרין. ובארץ-ישראל ששכחו להפריש ואכלו רוב הפת בבלי דעת, יפריש מהמותר על הכול, גם על מה שאכל, לתקן מה דאפשר, דבדיעבד מפריש שלא מן המוקף, וכמו שכתב רבנו חיד"א "בברכי יוסף", סימן שכ"ג, יעוין שם.

הלכה כו

יש נשים שדרכן ללוש שתי עיסות: אחת, בלילתה עבה שאופין אותה מיני מזונות; ואחת, בלילתה רכה שאופין אותה ככרות לחם; ותבוא בעלת-הבית ותפריש חלה מאחת מהם ותברך, ואחר שעה תבוא ותפריש מן השנית ותברך – הרי זה אסור, דהוא ברכה שאינה צריכה, שצריכה להפריש משניהם יחד בברכה; ועיין "תבואת-שור", סימן י"ט, סעיף קטן ט"ז, ו"לבושי-שרד", בחידושי דינים ליורה דעה, אות קי"ט. אך אם בעלת-הבית מזמנת אישה אחרת להפריש מן החלה השנית ולברך, יש לצדד דפנים חדשות באו לכאן. ומדברי הרב "מחוקק-יאודה", הלכות פסח, סימן תל"ב, ב"חוקי-דעת", סעיף קטן ג', משמע דאריך למעבד הכי, יעוין שם. אך נראה לי דאין לסמוך על זה, ויש לחוש גם בכהאי גונא לברכה שאינה צריכה – כיון דעיסה השנית הייתה לפני בעלת-הבית בעת שברכה על האחת; ואפילו אם תעשה באופן זה, דתחילה תעשה את חברתה שליח להפריש מן הרכה בלבד, ואח"כ היא תבוא ותפריש מן העבה, גם כן יש לחוש, לכן גם בכהאי גונא הברכה היא אחת.