וישלח – שנה ב
פתיחה
ויאמר אלוקים אל יעקב קום עלה בית-אל וכו', ועשה שם מזבח לאל הנראה אליך (בראשית לה, א). הנה נודע דקבלו רבותינו ז"ל (ב"ר פ"א, א-ב), שאמר לו הקדוש-ברוך-הוא בזה ליעקב אבינו ע"ה, שכל הצער הבא לו בעניין דינה היה בעבור דאחר נדרו ונתעכב בדרך ללא צורך, ועל-כן אמר לו שימהר לעלות בית-אל לקיים נדרו. ומזה ייקח האדם מוסר גדול לעצמו: שאם יעקב אבינו ע"ה – בחיר שבאבות – נענש כל-כך על אחור הנדר שנדר בפיו, ולא הגנה עליו צדקתו להצילו מן העונש; כל-שכן וכל-שכן שאר אדם, שצריך להישמר ולהיזהר בעניינים אלה, שלא יקל בדבורו שיוציא מפיו בענייני הקודש. ולכן שלמה המלך ע"ה אמר בקהלת (קהלת ה, א-ה): "אל תבהל על פיך, ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלוקים, כי האלוקים בשמים ואתה על הארץ, על כן יהיו דבריך מעטים. כאשר תדור נדר לאלוקים, אל תאחר לשלמו וכו'. אל תיתן את פיך להחטיא את בשרך, ואל תאמר לפי המלאך כי שגגה היא וכו'". והכוונה: דאינו דומה דבורו של אדם בעניינים של קדושה לדבורו בעניינים של חול; דענייני חול שהם צרכי גופו וענייניו, אם אמר לעשות ולא עשה, אין עליו דין וחשבון; אך בעניינים של קדושה, אם אמר דבור בעלמא, צריך לקיים; וכן אמרו רבותינו ז"ל (קדושין כח, ב) אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט! ועל-כן צריך לשקול היטב הדק בכל עניינים של קדושה, ואל יבהל את פיו, ולבו בל ימהר להוציא דבר לפני האלוקים. ומי לנו גדול מיעקב אבינו ע"ה, דאף-על-פי שקיים נדרו – נענש על איחור הנדר.
וזה נרמז בדברי חז"ל (שבת קיג, ב) שדרשו הפסוק (ישעיה נח, יג): "ממצוא חפצך ודבר דבר" – שלא יהיה דבורך של שבת כדבורך של חול, דאף-על-פי שפשט דבריהם קאי על שבת וחול ממש – רמזו עוד לפי דרכם מוסר זה בנועם לשונם שסובל כמה פנים: דלמדו אותנו בזה שלא יהיה קל בעיני האדם דבר שבקדושה, למהר להוציא מפיו דברים שאין באים לידי קיום ופועל, כאשר דרכו להוציא מפיו דברים בענייני חול, ואף-על-פי שהם לבטלה שאינו מקיים אותם; דאין דברים אלו של קדושה שווים עם דברים של חול, יען שאם אמר: היום אלך לפרדס; אלך למרחץ; אקנה חפץ פלוני; אוכל דבר פלוני וכיוצא בזה, ואחר-כך ניחם ולא קיים את דבריו, אין עליו דין וחשבון למעלה בשמים; אך אם אמר: אלך לבית-המדרש או למקום מצווה פלוני, או אלמד פרשה זו, מזמור זה, פרק זה – חייב לקיים דבורו; ואם לא קיים, יהיה עליו דין וחשבון בשמים וענוש ייענש; וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (נדרים ח.): אמר, אשנה פרק זה – נדר גדול נדר לאלוקי ישראל. וידוע כי ענייני הקדושה, כולם מכונים בשם "שבת", מפני שהם דברים השייכים לעולם הבא הנקרא "שבת" (תמיד לג, ב); וכל עניינים הגופניים מכונים בשם "חול"; ולכן אמרו רבותינו ז"ל: לא יהיה דבורך של שבת כדבורך של חול.
הלכה א
כתוב גבי שבת (ישעיה נח, יג): "וכבדתו מעשות דרכיך, ממצוא חפצך ודבר דבר". ודרשו חז"ל (שבת קיג, ב) שלא יהיה דבורך של שבת כדבורך של חול. ולא מבעיא לומר לחברו לעשות לו עסק פלוני, דאסור בזה, משום דאמירה מועלת לעשיה, דעל ידי אמירתו אז, חברו עושה העסק למחר; אלא אפילו אמירה ודבור שאין בהם תועלת, כגון שמדבר על עצמו ואומר: דבר פלוני אעשה למחר, דאף אם לא יאמר בפיו – הנה הוא עושה למחר אותו דבר, אפילו הכי אסור, כל שאומר על עשיית דבר שאסור לעשותו בשבת; ואפילו אם זה המעשה אינה מלאכה דאורייתא, אלא אסורה מדברי סופרים, ג"כ אסור לומר בשבת לעשותה למחר. ואם הוא דבר מצווה, כגון שאומר בשבת שרוצה לכתוב למחר ס"ת או תפילין ומזוזה וכיוצא בזה, יש מתירים משום דחפצי שמים הם, ויש אוסרים, דסבירא להו: לא אמרו "חפצי שמים מותרים לדבר בהם בשבת", אלא דווקא אם יש צורך למצווה באותו דיבור, אבל לומר: למחר אכתוב תפילין ומזוזה – אין צורך באותו דיבור, דבין אם אמר, בין אם לא אמר, הנה הוא עושה המצווה למחר, וצריך לחוש לדברי האוסרין; מיהו, כתב הרב "תוספת-שבת" ז"ל, דאם מתירא שמא יתרשל בדבר, שרי לזרוזי נפשיה דהוי כנדר כמו שכתב ביורה דעה, סימן ר"ן.
הלכה ב
אם צריך לחברו או לאיזה גוי לשכרם במוצאי שבת לאיזה מלאכה, אסור לומר לו בשבת: "בא אצלי לערב!" דחשיב בזה כאלו מדבר עמו בפרוש לשכרו, כיון שבאמת בדעתו לשכרו, ואמר לו בלשון צווי שיבוא אצלו לערב; אבל אם אינו אומר לו בלשון צווי, אלא בדרך שאלה, שאומר לו: "הנראה בעיניך שתבוא אצלי בערב?" – מותר, אף על פי שזה מבין שצריך לו לשכרו למלאכה.
הלכה ג
מותר לומר לחברו: "לכרך פלוני אני הולך למחר", וכן מותר לומר לו: "לך עמי לכרך פלוני למחר", כיון שהיום הזה היה יכול לילך אם היו בורגנין בדרך, פרוש: שומרי סוכות, שכל אחת מובלעת בתוך שבעים אמה וארבעה טפחים של חברתה, דעל ידי כך יכולים לילך כמה פרסאות בשבת; ואע"פ שבאמת לא היה באותו שבת בורגנין ממקומו לאותו כרך – אין אסור הדבר בכך; וכן כל כיוצא בזה שיש צד היתר לעשותו היום, יוכל לומר לחברו שיעשנו למחר; ומיהו, יזהר שלא יזכיר בפיו לשון שכירות, שלא יאמר: "נשכיר לילך למקום פלוני", או "נרכב למקום פלוני על סוס או בקרון", כיון דאין בשכירות או רכיבה היתר בשום אופן. וכן אם יש לו דברים מוקצים במקום אחד, אסור לומר לאחר שיביאם למחר, מפני שהם אסורים לטלטל בשבת. ואסור נמי להחשיך בסוף התחום כדי שימהר לילך לשם בלילה להביאם; מיהו, כתב הרב "תוספת-שבת", דפירות שאינם מוקצים, אפילו שהם רחוקים הרבה בעניין שלא היה אפשר להביאם בשבת מחמת ריחוק המקום, מותר לומר לאחר להביאם לו למחר, כיון דאין אסור שבת גורם לו לבלתי יביאם היום, כי אם ריחוק המקום הוא המונע ביאתם היום, ולכן מותר לומר להביאם למחר.
הלכה ד
אפילו בשיחת דברים בטלים שאין בהם זכר עשיית מלאכה כלל, אסור להרבות בשבת, כדי שלא יהיה דבורו בשבת כדבורו בחול. ובני-אדם שסיפורי מעשיות ושמועות ודברי חידושים עונג להם, מותרים לספר בשבת, אבל אין להם להרבות בשיחות אלו. ומי שחושב על מלאכה ביום שבת לעשותה בחול, אינה מתברכת, כיון שחשב עליה בשבת וכנזכר ב"חסד לאלפים"; ועיין "כף-החיים", דף רי"ח.
הלכה ה
אסור לחשוב חשבונותיו – בין חשבון העתיד להיות, בין חשבון שעבר כבר, אלא שצריך להיות לו עתה לידע אותו, כגון: כך וכך הוצאתי על בנין פלוני בשכירות הפועלים, והוא עדיין לא עשה חשבון עמהם קודם שבת, ולא ידע אם מגיע להם עוד אצלו או כמה יגיע להם עוד, ולכן אסור, דנמצא יש לו צורך עתה בזה החשבון שהוא מחשב אע"פ שהוא כבר עבר; ואע"פ שעתה בעשותו החשבון בינו לבין עצמו מצא שאינו חייב להם כלום, עם כל זה, הרי קודם היה מסתפק, ועתה נתברר לו, ונמצא יש לו בזה צורך ואסור. וכן אפילו שהוא לא היה לו צורך באותו חשבון כלל שכבר עשה חשבון עמהם, ורק חוזר וחושב ההוצאה של הבניין שעשה כדי להודיע לאחרים שיש להם צורך בידיעה זו, שגם הם רוצים לעשות בנין כזה, ורצונם לידע כמה צריך להם, הרי זה אסור; אבל חשבונות שעברו שאין צורך בהם כלל, לא לו ולא לאחרים, ורק הוא מזכיר אותם בשבת בסיפור דברים בעלמא, מותר; ולכן מותר לחשוב כמה סאים תבואה היה לו בשנה שעברה, וכמה משאות שלח לעיר פלוני, וכמה דינרים הוציא על ביתו, וכיוצא בזה בדברים שאין צורך בהם עתה, לא להם ולא לאחרים; אך צריך ליזהר שלא להרבות בדברים אלו. וכתב הגאון חיד"א ז"ל ב"מורה באצבע", אות קנ"א: הגם דיש מתירים בחשבונות שעברו – יש אוסרין, ושומר נפשו ירחק מהם; והן, לו יהי דשרי – מזה יבוא לדבר הגורם לעתיד, על כן יסתום הפתח וטוב לו; יעוין שם.
הלכה ו
אסור לומר לחברו: בכך וכך קניתי חפץ זה או כלי זה, אם יודע בחברו שרוצה גם הוא לקנות ממנו, דאז יש לו צורך לידע ערך החפץ, ודבר זה מצוי בין איש לרעהו, בין אשה לרעותה, לכן צריך להזהיר בזה את האנשים ואת הנשים; אבל אם אין צורך לחברו בידיעה זו, הרי זה סיפור דברים בעלמא ומותר משורת הדין; ולכן מותר לומר: כך וכך הוצאתי בחתונה, וכך וכך הוצאתי בבנין וכיוצא בזה. ואסור לדבר דבר שזוכר לו צערו.
הלכה ז
שטרי חובות וכיוצא, וכן אגרות שכבר קראם, אסור לקרות בהם; ואפילו לעיין בהם אסור, והרי הם מוקצים דאסור לטלטלם; אבל אגרת שלא קראה עדיין, ולא ידע מה כתוב בה, מותר לפתחה ע"י גוי ולעיין בה, דשמא יש בה דברים שהם צרכי הגוף. ואם יש בתוכה פתקאות של חשבונות, לא יעיין בהם כלל. ואגרת זו החדשה דאמרנו מותר לקרותה – היינו לעיין בה, אבל לא יוציא הדברים מפיו אם הם דברים של משא ומתן; ואחר שיקראנה פעם אחת, שוב אסור לעיין בה פעם שנית, אלא יצניענה במקום אחר, דאז נעשית אצלו מוקצה. ונהגו שלא לקבל האיגרת מיד הנוכרי המביאה בשבת, אלא אומרים לו שיניחנה על גב קרקע או על גב השולחן, דחוששין שמא טרם שיעמוד הנכרי לפוש, יטול הישראל האיגרת מידו, ונמצא הישראל עושה הנחה, ואסור מדברי סופרים אף בזמן הזה, שיש אומרים דאין לנו דין רשות הרבים; וכמו שכתב הגאון רבי זלמן בשולחן ערוך, סעיף כ"ח; ועיין "כף-החיים", דף רכ"ט.
הלכה ח
מי שרוצה לזמן אורחים לסעודה בשבת, וכותב שמותם מערב שבת למזכרת, כדי שלא ישכח לקראם בשבת; וכן אבי הבן או החתן שמזמן אוהביו וקרוביו לעליית ס"ת בשבת, וכותב שמותם מערב שבת – אסור לבעל הסעודה עצמו או אבי הבן והחתן לקרות בכתב זה בשבת, דגזרו חז"ל (שבת קמט, א) שמא ימחוק שם אחד מן הקרואים אשר ניחם עליו שאינו רוצה לקראו; וגם גזרה שמא יקרא בשטרי הדיוטות; אבל השמש מותר לאחוז ולעיין בכתב הרשימה של שמות האנשים ההם כדי לקראם, דאין שייך בו גזרה שמא ימחוק; ואף-על-גב דאית בה משום: שמא יקרא בשטרי הדיוטות, אפילו הכי נהגו העולם היתר בזה שהשמש קורא מתוך הכתב הזה שמות המזומנים, דחשיב צרכי מצווה, ולא גזרו בזה משום: יקרא בשטרי הדיוטות; מיהו, אחר שהשלים השמש מלאכתו וקרא בו המזומנים, אסור לו לקרות ולעיין בו עוד בשבת. וכן מה שנהגו השמש קורא בבית-הכנסת כתב הכרזה של הסכמות ותקוני העיר שמכריזין הבית-דין ופרנסי הקהל, משום דצרכי רבים חשיבי צרכי מצווה; ואחר הכרזה, לא יקראו ויעיינו עוד בו ביום.
הלכה ט
כל דבר שאסור לישראל לעשותו בשבת, אסור לומר לנכרי לעשותו, ואפילו ברמז; ואפילו שאינו רומז לו בדברים, אלא רומז לו בידיו באיזה תנועה; ואפילו רמז לנכרי שיאמר לנכרי אחר לעכב הנכרי בשבת בשביל החוב, אסור; אבל מותר לומר בחול לשופט הנכרי: מדוע לא עכבת הנכרי בשבת שעברה? אף-על-פי שמבין מתוך דבריו שיעכבנו בשבתות הבאים אם יזדמן אז לעיר. מיהו, מי שיש לו חוב אצל גוי, ונודע לו בשבת שילך מן העיר ואפשר שלא ישוב עוד, מותר לילך בשבת לקבול לפני המושל שיפרענו, דבמקום פסידא לא גזרו; אך אם צריך להביא את שטר חובו לפני המושל, לא יטלטל השטר בידו, אלא יקח עמו גוי והוא יטלטל השטר ויראנו למושל; ואם אפשר לעשות גם הקובלנא ע"י הגוי – הנה מה טוב. ואם צריך לעבור בספינה קטנה – אף-על-גב דהרב "חיי-אדם" ז"ל כתב בהיכא דאיכא הפסד ברור אם לא יעבור, יש להתיר, נראה לי דלא אריך להורות כן: חדא לעבור בספינה בשבת אושא מלתא, ויש בזה חילול-השם לפני הגויים; ועוד יש בזה איסור משום מראית העין, דהרואה חושב שיורד לטייל, ושניא דא מהך דינא דקבלנא.
הלכה י
אם הגוי היה תפוס בבית האסורים בשביל יהודי שחייב לו, מותר לומר היהודי למושל לקבל ערבות אחר, אבל לא יאמר לו שיכתוב זאת בערכאות; אבל אם המושל מעצמו כותב, אין לחוש; וזה דווקא בהיכא שיבוא לידי פסידא, אבל אם ליכא פסידא, אסור; גם אסור לעכב נכסי ראובן ביד שמעון בשבת.
הלכה יא
אם יש לראובן על אדם אחד "פוליסה" (המחאה) שבאה לו מעיר אחרת על אדם אחד לזמן ידוע, וזה האדם שבאה עליו ה"פוליסה" לא פרע בזמן הפרעון; ואם ראובן לא ילך ביום שבת לבית ועד של התגרים לעשות "פורתיסתו" (תביעה משפטית), לא יוכל לתבוע המעות מן כותב ה"פוליסה" – הנה שורת הדין בזה הוא: אי איכא פסידא, כגון שזה שבאה עליו ה"פוליסה" אינו אמוד, ואפשר שהוא משובר גם-כן, אז מותר לראובן ללכת לבית ועד התגרים להודיע העניין, ויביא גוי אחד, והוא יקח את ה"פוליסה" בידו ויראנה לראש בית ועד התגרים, והוא לא יאמר לו שיכתוב לו "פורתיסתו", אלא הוא יעשה מדעתו בוודאי; ואם אפשר שלא ילך הוא כלל, אלא הכול יעשה על-ידי גוי – הנה מה טוב; ואם ליכא פסידא, כגון שזה האדם שנתחייב ב"פוליסה" הוא אמוד, שבוודאי יפרע אחר-כך, אסור לישראל לעשות דבר זה בשבת, אף-על-פי שעל-ידי כך יאבד כוח זכות שיש לו בזו ה"פוליסה" על אדם הכותב אותה.
הלכה יב
אם בא לו כתב ב"תלגרף" (מברק) ביום-שבת, והגוי לא ימסור אותו לישראל אלא עד שיחתום בחותם שלו על נייר הקבלה שיביא לו כנהוג – העליתי בסייעתא דשמיא בספרי הקדוש "רב-ברכות", דף קמו, שיהיה אצל ישראל מזומן ומוכן חותם בשמו הכתוב בכתב ישמעאלים או כתיבה אחרת, באופן שאין בו כתיבה אשורית; וכשיביא לו הגוי את ה"תלגרף", קודם שימסרנו לידו יניח לפני הגוי את החותם ההוא בשתיקה, והגוי מבין מעצמו ויקח החותם מעל הקרקע ויחתום בו את נייר הקבלה וילך לו.
הלכה יג
אם בא לו איגרת חתומה, מותר ליתן אותה לנכרי לפתחה, ובלבד שלא יאמר לו "תפתחנה!" אלא מוסרה בידו והוא מבין מעצמו דבר זה ויפתחנה. ויש אומרים, אם לא הבין הגוי דבר זה לפתוח אותה מעצמו, מותר לומר לו: אין אני יכול לפתוח איגרת זו בשבת! כדי שיבין הגוי ויפתחנה; כי בעניין זה של פתיחת האיגרת יש צדדים להקל ברמז, והכי נהוג.
הלכה יד
אסור ליתן מעות מערב-שבת לקנות לו בשבת; וכן אסור ליתן לו פרקמטיא למכור לו בשבת, אבל אם לא אמר לו לקנות או למכור בשבת, אלא נתן לו בימי החול בסתם, אף-על-פי שזה הנכרי קונה או מוכר בשבת, מותר; ובלבד שיקצוץ לו שכר טרחו כדי שיהא הנכרי אדעתא דנפשה קעבד. והא דהתרנו בקצץ בנותן לו בסתם ואינו אומר לו בשבת, הינו דווקא בהיכא דאפשר לנכרי לקנות או למכור זה בימי החול, אבל אם אי אפשר לו לקנות או למכור אלא דווקא בשבת, כמו מקומות שיום השוק שלהם הוא ביום שבת דווקא, אז אפילו אם אמר לו בסתם ולא הזכיר לו יום-שבת, ואפילו שקצץ לו שכר טרחו מימות החול, אסור, כיון דאי אפשר לקנות ולמכור זה אלא בשבת, הוה לה כאלו אמר לו בפרוש לקנות או למכור בשבת. ואף-על-פי שבספר "רב-ברכות" התרתי בכהאי גונא בנותן לו בסתם ואינו מזכיר לו שבת – לא התרתי בזה אלא בעבור צורך גדול מאוד, שהשואל היה מוכרח מאוד בדבר זה, שאם לא יעשה כן יצא לו נזק גדול, ולכן סמכתי שם על המתירים בכהאי גונא, בהיכא דקצץ ואומר לו בסתם שאינו מזכיר שבת כלל, אבל בלתי לצורך גדול מאוד אין להתיר, כי רבו האוסרים. והנה פה עירנו בגדד יע"א נמצא עניין כזה שהוא צורך גדול מאוד, ששולחים מכאן לעיר אחרת בספינת קיטור צרורות כסף או זהב, והספינה הולכת ביום שני, וה"קפטאן" (רב חובל) אינו מקבל צרורות אלא רק ביום שבת, כי ביום ראשון הוא איד שלו; וגם בערב-שבת לא יקבל, מפני שאותו היום הגיעה הספינה. ויש סוחרים שצריכין לשלוח צרורות כסף לבצרא או לבומבי, ויש להם צורך גדול מאוד בזה, מפני שהם מכרו "פוליסה" על הפקיד שלהם בבצרא או בבומבי, ואם לא ישלחו לו צרורות הכסף, יצא להם נזק גדול שיחזיר ה"פוליסה", או יש עוד צורך אחר גדול מאוד; על-כן גם בזה יש להתיר שימסור הישראל את צרור הכסף ביד הגוי שישלחנו בספינה, ויקצוץ לו שכר טרחו בזה, ולא יאמר לו שישלחנה ביום שבת, אלא יאמר לו שישלחנה בסתם, ואף-על-פי שהוא יודע שזה ישלחנה ביום שבת, כי אי אפשר שיקבל ה"קפטאן" צרורות אלא רק ביום שבת – עם כל זה, כיון שהוא צורך גדול מאוד, שיצא לו נזק אם לא ישלח הצרור באותה ספינה, יש לסמוך על המתירין בזה; וגם יש צד יותר להקל בזה – דשמא יהיה עכוב לספינה שלא תלך אלא ביום שלישי, ואז ה"קפטאן" יודיע שיקבל צרורות ביום שני, או יולד אופן אחר שלא יצטרך הגוי להוליך הצרור בשבת, אבל בלתי צורך גדול כזה, אין להתיר.
הלכה טו
גוי שקנה סחורה מישראל, ובא ללקחה בשבת מבית ישראל, אפילו ביש ערוב, אסור, כדי שלא יחשדוהו שמכרה לו בשבת. וכן הוא הדין חמרים או גמלים ששכר אצלם לשאת לו משאות מערב-שבת, דאסור להניחם לבוא לביתו בשבת להוציא המשאות, אף-על-פי שקצץ, ונכרי אדעתה דנפשה קעבד, עם כל זה אסור מפני החשד, דאושא מלתא.
הלכה טז
השואל מחברו דבר בשבת ואינו מאמינו, יכול להניח משכון אצלו, אך יניח המשכון בסתם ולא יאמר לו בפרוש: "הילך משכון זה!" דזהו כמעשה חול. במה דברים אמורים? בשואל מיני מאכל ומשקה או מלבוש שהם לצורך השבת, אבל שלא לצורך השבת, אסור להניח משכון, שדומה למקנה קנין בשבת.
הלכה יז
דבר שהוא מלאכה מן התורה, אסור לומר לגוי לעשותו בשבת אפילו לצורך מצווה, אבל דבר שאיסורו מדברי סופרים, מותר לומר בשבת לעשותו לצורך מצווה ולצורך חולי, אפילו חולי שאינו כולל כל הגוף ואינו סכנת איבר; ויש מתירין גם כן במקום הפסד, כגון לטלטל ע"י נכרי סחורה מוקצית הנפסדת בגשמים, ויש לסמוך על דבריהם בהפסד גדול.
הלכה יח
אע"פ שהרהור בעסקיו מותר, יש הרהור דאסור מדינא, כגון שמהלך בשבת בשדהו או במקום של עסק מלאכה שעושין שם פועלין שלו בחול, כדי לראות מה צריכה שדהו או מקום המלאכה אחר השבת. ואע"פ ששם אינו מדבר כלום בו ביום אלא רק מחשב בלבו, הרי זה אסור מדינא, יען כיון שעושה מעשה ההליכה בשבת למקום שאין לו צורך בו ביום השבת – מנכרא מלתא שהולך לראות להזמין בדעתו דבר שאסור לעשותו בשבת; דאם לא כן, מה צורך יש לו בהליכתו שם בו ביום? וכן הוא הדין אם מטייל בעיר במקום דשכיחי שם סוסים וחמורים, או במקום ספינות או קרונות, לראות איזה סוס או קרון או ספינה הערבים לו כדי לשכרם למחר, דמנכרא מלתא דבעבור זאת הלך לטייל שם, דבלאו הכי לא היה הולך לטייל שם; דגם בכהאי גונא איכא אסורא, אע"פ שאינו מדבר ואינו עושה בו ביום דבר האסור לו, וכן כל כיוצא בזה.
הלכה יט
אף על גב דמדינא אם יושב במקומו ומהרהר בעסקיו מותר, מכל מקום משום עונג שבת, מצווה שלא יחשב בהם כלל, ויהא רואה בעיניו כאלו מלאכתו עשויה, ויפנה לבו מכל עסק של חול, דהשעה צריכה לכך לדבק מחשבתו בקונו, לעורר אהבה ויראה בשמחה רבה; וכל שכן היכא דאפשר שיהיה לו מתוך הרהור לבו בעסקיו טרדת לב או נדנוד דאגה, דלא צריך להיות לו זה בשבת, כי צריך באמת להיות השבת לאדם מנוחת שלום, השקט ובטח, וכנזכר ב"חסד לאברהם" ז"ל; יעוין שם.
