ויצא שנה ב – הלכות מוצאי שבת

ויצא – שנה ב

פתיחה

ויקח יעקב אבן, וירימה מצבה. ויאמר יעקב לאחיו לקטו אבנים וכו' (בראשית לא, מה). צריך להבין, מה רמז יעקב אבינו עליו השלום בדבר זה שלקח הוא תחילה אבן אחת גדולה וירימה מצבה? דכיון דאמר "מצבה", משמע דהיתה אבן גדולה; ואחר-כך אמר לאחיו שהם בניו, לקטו אבנים קטנים להניחם על אותה האבן הגדולה או סמוך לה, ועשו מזה גל; והלוא דבר הוא, מה כוון לרמוז בכל זה? ונראה לי, בסייעתא דשמיא, דידוע: ישראל נקראו בשם "אבן", דכתיב (שם מט, כד): "משם רועה אבן ישראל". ופרשנו הטעם דנקראו "אבן", מפני דהאבן אשר תמצאנה למטה בקרקע מדרס כף-רגל, הנה אפשר שתעלה למעלה, שיבנו אותה בכיפת המגדל אשר יושב המלך בתוכו, ונמצא עומדת למעלה מראשו של מלך; והוא הדבר אשר דיבר הכתוב (תהילים קיח, כב): "אבן מאסו הבונים, הייתה לראש פינה"; כן ישראל אשר ירדו לגלות לבירא עמיקתא, והיו למדרס כף-רגל – אז יתעלו בתכלית ויתקיים בהם (דברים כח, א): "ונתנך ה' אלוקיך עליון על כל גויי הארץ"; אך ידוע לא גלו ישראל ונעשו מדרס כף-רגל, אלא כדי שיתווספו עליהם גרים (פסחים פז:), כי אי אפשר לישראל בלי תוספת, יען כי ישראל נקראו "קודש", דכתיב (ירמיה ב, ג): "קודש ישראל לה'", וכל קודש צריך לו תוספת, כי צריך להוסיף מחול על הקודש בכל מקום; ולכן יעקב אבינו עליו השלום לקח תחילה אבן אחת גדולה הרומזת לישראל עצמם שהם "גוי אחד בארץ" (ש"ב ז, כג); ואמר לבניו: "לקטו אבנים", רמז לגרים, שצריכים להשתדל לקבץ גרים תמיד בכל דור ודור כדי להוסיף מחול על הקודש, כי זהו כבודו של קודש, לעשות לו תוספת מן החול בכול מקום; ולכן השבת, שקראו הכתוב (שמות לא, יד) "קודש", צריך לעשות לו תוספת מן החול – הן בכניסתו, הן ביציאתו.

הלכה א

מאחרין תפילת ערבית כדי להוסיף מחול על הקודש; וצריך להוסיף זמן שהוא ודאי לילה. ופה עירנו בגדאד יע"א נוהגים להמתין עד שיעבור שליש שעה מקריאת ה"מוגרב"; ועטרת ראשי אדוני אבי זלה"ה היה מחמיר להמתין חצי שעה, ועל כל פנים אין רשאי לפחות מן שליש שעה, שהוא עשרים דקים אחר קריאת ה"מוגרב", כיון שנהגו בכך. וכתב הרב "ברכי-יוסף" ז"ל, שמצא בכתיבת יד מהרב חיים ויטל ז"ל בשם רבינו האי גאון ז"ל – טוב שיהיה האדם מושך ומאריך בעניית "ברוך ה' המבורך לעולם ועד" באפוקי שבתא, ויועיל להצלחה.

הלכה ב

להרמב"ם ז"ל, מצוות עשה מן התורה לקדש השבת בדברים ביציאתו, ולשאר פוסקים הוא מדברי סופרים. ולכן תקנו אנשי כנסת הגדולה נוסח "אתה חוננתנו" לאמרו בתפלה, ובזה מקיים האדם מצוות לקדש השבת בדברים; ואח"כ חזרו ותקנו חז"ל לקדשו על הכוס, ותקנו נוסח ברכת ההבדלה על הכוס מלבד אמירת "אתה חוננתנו" אשר אומרים בתפלה. וצריך להשתדל להבדיל על הכוס ולחזור אחריו, כדרך שמחזירין על מצוות שהם חובת הגוף, אע"פ שאמר "אתה חוננתנו"; ורק אם אי אפשר לו למצוא כוס להבדיל עליו, אז יוצא ידי חובתו ב"אתה חוננתנו" שבתפלה. וחז"ל קבעו ההבדלה בברכת "אתה חונן", מפני שיש לה דמיון עמה. ואם שכח ולא אמר "אתה חוננתנו" באמצע הברכה הזו של "אתה חונן": אם אמר "ברוך אתה ה'" ונזכר, אף-על-פי שלא אמר עדיין "חונן הדעת", הרי זה משלים הברכה לומר "חונן הדעת", ואין צריך לומר "אתה חוננתנו", שהרי אחר תפילה יבדיל על הכוס, ולכן גם ב"שומע תפילה" לא יאמר אותה, ורק יזהר שלא לעשות שום מלאכה אחר תפילה קודם שיבדיל על הכוס; אבל אם לא הזכיר השם, אלא כשאמר "ברוך אתה" נזכר, הרי זה יאמר מיד "אתה חוננתנו וכו'" על הסדר, ויחתום "ברוך את ה', חונן הדעת".

הלכה ג

הא דאמרנו: אם טעה ולא הזכיר "אתה חוננתנו", דאין צריך לאמרה ב"שומע תפילה", הינו דווקא אם הוא יודע שיש לו כוס להבדיל עליו, אבל אם יודע שאין לו כוס להבדיל עליו, וגם למחר לא יהיה לו, הרי זה אומר "אתה חוננתנו" ב"שומע תפילה", כיון ששכח לאמרה בברכת "אתה חונן", כדין מי ששכח שאלה בברכת השנים, שאומרה ב"שומע תפילה". ואם גם ב"שומע תפילה" שכח ולא אמרה, צריך לחזור ולהתפלל כדי לומר "אתה חוננתנו", מפני שהוא אין לו כוס להבדיל עליו, וגם יודע שגם למחר אין לו כוס. ואם ארע לו כן בתשעה באב ששכח לומר "אתה חוננתנו" ב"אתה חונן", וגם לא אמרו ב"שומע תפילה", אין צריך לחזור ולהתפלל כדי לומר "אתה חוננתנו", אף-על-פי שבלילה אינו מבדיל על הכוס, מאחר שיודע הוא שיבדיל על הכוס במוצאי תשעה באב; ורק יזהר לומר בליל תשעה באב קודם עשיית מלאכה ברכת "המבדיל בין קודש לחול" בלא שם ומלכות.

הלכה ד

כתוב בזוהר הקדוש, פרשת בראשית, דף יד: ובשרותא, מבדלי בצלותא, ומבדלי על כוס, פרחי מתמן וכו', יעוין שם. וכתבתי שם, בסייעתא דשמיא, בהגהותי על הזוהר, הכוונה – שמגרשים לאותם מזיקים בהדרגות: ותחילה אומרים הבדלה בצלותא דלחש, ובזה נעקר ונתלש כוח הפנימי של המזיקין; ואחר-כך "שיר של פגעים", ובזה נעקר ונתלש כוח האמצע שלהם; ואחר-כך הבדלה בקול רם, ובזה נעקר ונתלש כוח החיצון שלהם, ואז פרחי לגמרי ואזלי להו למדברא וכו'; יעוין שם.

הלכה ה

במקום שרובם עמי-הארץ ואין יודעים לומר "אתה חוננתנו" על-פה, מצווה על שליח-צבור לומר "אתה חוננתנו" כולו בקול רם, כדי שיאמרו עמו או יכוונו לאמירתו. ועיין "כף-החיים", סימן לט, אות ט, יעוין שם.

הלכה ו

אומרים "ויהי נעם" אחר תפילת העמידה של ערבית, ונוהגים לכפול פסוק "אורך ימים אשביעהו" להשלים המניין. ועל-פי הסוד, עניין "ויהי נעם" שאומרים בכל מוצאי-שבת, הוא עניין נפלא וגדול מאוד, כי הוא כדי להמשיך תוספת קדושת שבת לכל ימי השבוע הבאה עד שבת האחרת, ועל-כן, מזמור זה של "ויהי נעם" צריך לאמרו כולו מעומד, ולפחות תאמר פסוק זה של "ויהי נעם" מעומד ואחר-כך תשב. והטעם הוא: כי הכוונה עתה, כדי לקבל אור החוזר מן הבינה הנקרא נעם ה' מסוד תוספת שבת, ולכן צריך שיהיה מעומד; ועתה צריך האדם להכין עצמו לקבל אור תוספת השבת בששת ימי החול, ובכן יהיה מכלל : "והתקדשתם, והייתם קדשים", שצריך האדם להתקדש בימי החול מקדושת השבת. ודע, כי שני מיני תוספת קדושת שבת נתוסף ביום השבת, והם: האחד, על-ידי כוונת התפילות של שבת, והשני, על-ידי כוונת הסעודות; וכנגד המשכת תוספת קדושת שבת לימי החול מבחינת הסעודות, אנחנו עושין סעודה רביעית במוצאי-שבת, וכוונתה היא, להמשיך אור קדושת סעודות שבת לכל סעודות ימי החול; וכנגד המשכת תוספת קדושת שבת מבחינת התפילות, אנחנו אומרים מזמור זה של "ויהי נעם", שעל-ידי זה אנחנו ממשיכים אותו נועם לכל תפילות השבוע. ולכן טוב שכל אדם יאמר בפיו קודם אמירת "ויהי נעם": הריני מכין עצמי לקבל אור תוספת קדושת השבת לימי החול, ואתקדש בעזרת השם בימי החול מקדושת השבת כמו שציוונו ה' אלוקינו בתורתו הקדושה: "והתקדשתם, והייתם קדשים". ויהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו, שיעלה לפניך כאלו כוונתי בכל הכוונות הראויות לכוון בזה. ודע, דאף-על-פי שכתבו הפוסקים הפשטנים דאין לומר "ויהי נעם" כשחל יום-טוב באמצע השבוע, מכל מקום, על פי הסוד צריך לאמרו בכל מוצאי-שבת, וכמו שכתב הרב חיד"א ז"ל ב"ברכי-יוסף", סימן רצה, וכן כתב ב"שלמי-צבור", דף רח, עמוד ג. ובספר "חסד לאלפים" כתב: על פי הסוד ראוי לומר "ויהי נעם" אפילו במוצאי-שבת שחל בחול-המועד, וכן ראוי לעשות בהצנע לכת. והנה פה עירנו בגדד יע"א, היה המנהג מקדמת דנא שלא לומר "ויהי נעם" כשחל יום-טוב באמצע השבוע; ותהילות לאל, קודם כמה שנים תיקנתי בסייעתא דשמיא המנהג בכל בתי-כנסיות אשר פה עירנו בגדד, לומר "ויהי נעם" עד סוף המזמור בכל מוצאי-שבת באין הפרש כלל.

הלכה ז

עניין קדושת "ובא לציון" שאומרים בליל מוצאי-שבת, הכוונה היא להמשיך הארת עולם האצילות אשר בסוד תוספת שבת אל עולם הבריאה, כי שם בחינת קדושת "ובא לציון גואל", וכוונתנו היא להמשיך תוספת הקדושה ההיא בבריאה, כדי שתתקיים כל ששת ימי החול עד שבת האחרת, ולכן אין קדושה זו נאמרת בלילה אחרת זולת מוצאי-שבת, מפני דאין בידינו כוח להמשיך הארת האצילות בבריאה אלא בלילה הזאת ולא בשאר לילות החול, וכמו שכתב בדברי רבנו האר"י ז"ל בשער-הכוונות, ולכן צריך להיזהר בה מאוד.

הלכה ח

צריך להיזהר בכוס ההבדלה בכל הדברים שכתבנו על כוס של קדוש. וכתב הרב חיים ויטל ז"ל בשער-הכוונות: טוב שלא להטיל מים בכוס של הבדלה בשום אופן; יעוין שם. ונראה לי, מה שכתב "בשום אופן", כוונתו לומר – בין אם יניח המים בכוס קודם שיניח היין, בין אם יניח המים אחר היין כשאר מזיגות, ובין אם יערב המים בתוך הצלוחית ואחר-כך ייתן היין בכוס.

הלכה ט

בעניין עצי בשמים, מפורש בדברי רבנו האר"י ז"ל בשער-הכוונות: מאותם שתי אגודות הדס שיש לך מן שבת שהם משולשים, תיקח מהם עתה בליל מוצאי-שבת שלושה הדסים כשרים, ותריח בהם בעת ברכת "עצי בשמים"; וצריך שיהיו שלושה הדסים אלו קשורים קשר אחד ואגודה אחת; ותכוון להשאיר לך כוח מתוספת נפש רוח ונשמה שנתוספו לך בשבת, וזה נעשה לך עתה על-ידי שלושה הדסים אלו בהריחך מהם. וכבר נודע דכל פעולות ליל מוצאי-שבת הם כדי להשאיר חלק מתוספת קדושת שבת לימי החול הבאים, וכנזכר כל זה בשער-הכוונות. וכתב בספר "כתר-מלכות": כשיריח – ימשוך וישאב הריח בחטמו שלשה המשכות ושאיבות בזו אחר זו כנגד נפש רוח ונשמה, וגם עתה יכוון במחשבתו בארבע תיבות אלו שהם: "ריח ניחוח אשה לה'".

הלכה י

יזהר שייטול ההדס בשעת ברכה ויריח בו כדרך גדילתו; וצריך שיאחזהו בימין, וכשהוא בעצמו מברך על הכוס דאז אוחז ההדס בשמאלו, צריך שבשעת ברכה של ההדס יאחז הכוס בשמאלו וההדס בימינו, ואחר שיברך "מאורי האש" יחזור הכוס לימינו ויברך עליו ברכת ההבדלה, כי כל דבר שמברך עליו ראוי לאחוז בימין; ואחר שמברך על ההדס לא יזרקנו בארץ, אלא ישים אותו בחיקו, או ימסרנו לאחד מבני ביתו. וכתוב בספר "תורה לשמה": ההדס של שבת, לא יזרקנו אחר מוצאי-שבת שיהיה עם הזבל לאשפה, אלא יצניענו עד שיתייבש, ויניחנו בהסקת התנור של לחמי שבת.

הלכה יא

אם אין לו הדס, יברך של שאר מיני בשמים שיש בהם ריח טוב. ותכשיט של זהובים שתולין הנשים בצווארן על הדדים ומניחים בו בשמים שקורין "קרנפיל", אסור לברך עליו, דזה נקרא בשמים של ערווה, ואם ברך עליו במוצאי-שבת, לא יצא ידי חובתו, וצריך לחזור ולברך על בשמים כשרים.

הלכה יב

תקנו חז"ל לברך "בורא מאורי האש" במוצאי-שבת, זכר למה שנתן הקדוש-ברוך-הוא דעה באדם הראשון לחדש יציאת האור במוצאי שבת – שלקח שתי אבנים והקישן זו בזו ויצא מהן אור (פסחים נד.); ולכן יכול לברך על האור שהוציאו ישראל עתה במוצאי-שבת מאבנים וכיוצא, חוץ ממוצאי יום הכיפורים דאין מברכים על זה, אלא רק על אור ששבת, דהתם יש טעם אחר לברכה זו. ועששית שהדליקה מערב שבת ונשארה דלוקה במוצאי שבת, מברך עליה; אבל נר שהודלק בשבת עצמו – כיון דהודלק באיסור – אין מברכים עליו במוצאי שבת, ואפילו הדליקו נכרי לצורך עצמו, אין מברכים עליו, מפני שאם היה ישראל מדליקו היה עובר עליו, והרי זה דינו כנר שהדליקו ישראל. ואם ברך על נר זה שהדליקו ישראל או הנכרי בשבת, צריך לחזור ולברך על אור אחר; מיהו, אם הדליק ישראל או הנכרי את הנר בשבת לצורך חולה שיש בו סכנה או לצורך חיה שהיו צריכים לנר, אין זו מלאכת עבירה, ומברכים על נר זה במוצ"ש.

הלכה יג

נכרי שהדליק במוצ"ש את הנר מנר של ישראל, מברכים עליו; אבל אם הנכרי הדליק את הנר מנר של נכרי, אין מברכים עליו, גזרה שמא יבואו לברך על נר שהדליק הנכרי בשבת; ובדיעבד, אם עבר ובירך על נר זה, אין צריך לחזור ולברך. ואם הנכרי הוציא אור במוצ"ש מאבנים וכיוצא, והדליק הנכרי את הנר מזה האש שהוציאו הנכרי, יש אומרים דמותר לברך עליו, ויש אוסרים; ולכתחילה יש לחוש לדברי האוסרים, ולא יברך אלא עד שידליק הישראל נר אחר מזה, ויברך על הנר שידליק הישראל. וכל הלכות אלו הם מצויים הרבה אצל בעלי בתים שיש להם שפחות ומשרתים נכרים בביתם. ודע עוד דאין מברכים על נר שמדליקים לכבוד בית-הכנסת או למנוחת המתים.

הלכה יד

היה הנר בתוך הכלי שקורין "פנר" (פנס רחוב), ואפילו בתוך כלי זכוכית, אין מברכים עליו עד שיראה גוף השלהבת ממש בלי הפסק; ולכן אפילו אם הנר גלוי ומופיע אור הרבה בכל מקום, ורק יש בני-אדם עומדים בצידו ואינו רואה את שלהבת הנר, אינו מברך. ואף על פי שרואה את שלהבת הנר, צריך שיתקרב לאורו בכדי שיוכל להכיר בין מטבע מדינה זו למטבע מדינה אחרת שמידתם וכמותם שווה. וסומא לא יברך. וכתוב בספר "תורה לשמה": אף על פי דמן הדין, כל שיוכל להבחין בין מטבע למטבע רשאי לברך, מכל מקום מצווה מן המובחר שיתקרב אל הנר ביותר, שיגיע לו האור בשופע מרובה.

הלכה טו

כשיברך על הנר, יכוף ראשי אצבעותיו הימנים אל תוך כפו, ויהיה הגודל מכוסה תחת הארבע אצבעות, ויהיו נכפפים לפני הנר ולפני האדם עצמו. ולא יעשה כאותם הנוהגים להסתכל באחרי האצבעות בהיותם פשוטים, בלתי כפופים; וגם לא יעשה כאותם הנוהגים לשים פני האצבעות זקופות כנגד הנר, ואח"כ כופפים אותם, ולא כאותם שמהפכים פני הכף כלפי הקרקע, ואחורי האצבעות שהוא מקום הציפורניים כלפי מעלה לשמים, וכנזכר כל זה בדברי רבינו האר"י ז"ל. ואף על פי דמותר לברך על נר שומן או של חלב, מכל מקום, על פי הסוד טוב לברך על נר של שעווה; גם יותר נכון לברך על אבוקה, דהיינו שתי נרות שעווה קלועים יחד, וכנזכר במנהגי רבינו האר"י ז"ל בשער הכוונות. ומי שהבדיל כבר לעצמו וחוזר ומבדיל לאחרים, אע"פ שיוכל לברך להם ברכת ההבדלה, לא יברך להם ברכת "מאורי האש", דיש פלוגתא בזה וספק ברכות להקל, אלא יברכו הם.

הלכה טז

כל אותם שהשליח ציבור מוציאם ידי חובתם, יתנו עיניהם בכוס בשעת הברכה, ולא יזוזו ממקומם עד שיגמור השליח ציבור ברכת המבדיל כולה; ולא כאותם הבורים אשר דרכם להשמט אנה ואנה, דפונים ללכת ולצאת: זה פונה ללבוש מנעליו, וזה פונה לחפש אחר בנו או אחר חברו ללכת עמו, ונמצא מסירים דעתם מעיקר ברכת ההבדלה, דאין שומעים אותה כולה.

הלכה יז

מי שאוזניו כבדות ואינו יכול לשמוע ברכת "המבדיל" משליח ציבור, ואין לו יין להבדיל עליו – הרי זה מסתכל ורואה בכוס היין שביד שליח ציבור, ואומר ברכת "המבדיל" כולה; ואע"פ שאין אוחז הכוס בידו – שעת הדחק שאני, דזה הכרח גדול; והמבדיל ישתה הכוס, ואין צריך להטעים לאחרים; ואם אינו יכול לשתותו, יטעמנו מעט, וישתהו אדם אחר שכיון עליו. ונוהגין לשפוך מעט יין מהכוס על הארץ לסימן טוב, וזה יעשה אחר שתייתו שישאירו בו דבר מועט. וקודם שישפוך, יטביל ראשי אצבעותיו באלו השיורין ויעבירם על מצחו לחבוב מצווה.

הלכה יח

כיון שהגיע ספק חשיכה, אסור לאכול או לשתות עד שיבדיל. ואם היה יושב ואוכל מבעוד יום וחשכה לו, אין צריך להפסיק, ומותר שיגמור כרצונו. ואם הפסיק והתפלל ערבית, אפילו אם עדיין לא חשכה – אסור לאכול ולשתות עד שיבדיל, כיון שהתפלל ערבית; והא דאמרינן בהיה יושב ואוכל דקבע עצמו לאכילה, דאינו צריך להפסיק, היינו דווקא אם התחיל קודם חצי שעה לחשיכה, אבל אם התחיל תוך חצי שעה, אז אסור לאכול כשיגיע ספק חשיכה עד שיבדיל. ויש להיזהר שלא להבדיל באמצע הסעודה או באמצע השתיה, משום דיש פלוגתא אם יברך "בורא פרי הגפן" על כוס ההבדלה או לא, וכן יש פלוגתא אם צריך לחזור ולברך על האכילה שיאכל אח"כ כשיגמור סעודתו.

הלכה יט

אם לא היה יושב ואוכל אלא רק היה יושב ושותה, דקבע עצמו לשתיה בלבד – כשיגיע זמן שהוא ספק חשיכה צריך להפסיק ואסור לשתות עוד. ויש בני-אדם שעושים סעודה שלישית וגומרים בביתם, ובאים לטייל בבית אחרים בעודם בתוך סעודתם, ויושבים עמהם במסיבה לשתות דווקא, ואין אוכלים עמהם, דצריכין אלו ליזהר, כיון שהגיע ספק חשיכה שלא ישתו עוד. ודע, דלא נאסרה השתיה מדינא, אלא רק ביין ושכר ושאר משקין, אבל מים, מותר; מיהו יש מחמירין במים, מטעם אחר.

הלכה כ

אם נמשכה סעודתו עד אחר חשיכה, וגמר סעודתו ורוצה לברך ברכת המזון: אם דרכו תמיד לברך ברכת המזון על הכוס, יברך גם עתה על הכוס; אבל בספק חשיכה, אפילו אין דרכו תמיד בברכת המזון על הכוס, יברך עתה על הכוס. ועיין "חיי-אדם", כלל ח', אות כ', ושאר אחרונים. ובסה"ק "מקבצאל" כתבתי, דזה איירי בדרכו תמיד לברך על הכוס בסעודה שלישית, אבל מי שדרכו לברך על הכוס בסעודה ראשונה ושניה, אבל בסעודה שלישית אין דרכו לברך על הכוס, אינו מברך עתה. וכן מי שדרכו לברך תמיד על הכוס בסעודה שלישית, אע"פ שאין דרכו לברך תמיד בסעודה ראשונה ושניה, הרי זה מברך עתה. וכתבתי עוד, דאפילו מי שאינו נזהר תמיד – אם רוצה לברך, אין גוערין בו, דיש לו על מה לסמוך; ועיין "אליה רבה" ו"תוספת-שבת" ושאר אחרונים.

הלכה כא

אף על גב דמדינא מותר לברך מיושב; ואדרבא, מר"ן בשולחן ערוך כתב שצריך להבדיל מיושב, משום דכיון דהאחד פוטר את חברו, יש להם לעשות קביעות, ומעומד לא הוי קביעות. ומור"ם ז"ל בהגהת השלחן הוא דכתב דמבדילין מעומד, מכל מקום מצינו שיש מקומות שהם קבלו הוראת מר"ן ז"ל, ועם כל זה נהגו להבדיל מעומד, שעומדים השליח ציבור וכל הקהל כולם לכבוד המלך, הוא השבת הקדוש שמלווים אותו, ודרך לוויה – מעומד; וכן נוהגים בעירנו בגדאד יע"א לעמוד כל הקהל בשעת ההבדלה. ועיין "כף-החיים", סי' ל"א, אות ל"ה. ושמעתי שבערי הקודש תוב"ב אין מקפידין, ומבדילין כפי מה שיזדמן – בין עומדין, בין יושבין – שאין מדקדקין בזה.

הלכה כב

אע"ג דאיכא פלוגתא בעניין ההבדלה בדין הנשים – קימא לן להלכה דהנשים יכולים להבדיל לעצמן; ולא עוד, אלא גם מי שהבדיל בבית-הכנסת ויצא ידי חובתו, יכול להבדיל להם, וכאשר העלה כן להלכה הגאון חיד"א ז"ל, וכן נוהגים פה עירנו בגדאד; מיהו נראה לי, דאם האשה יודעת לברך, טוב שתברך ותבדיל לעצמה, דאין הנשים בני-סמכא לשמוע הברכה מתחלה ועד סוף מפי המבדיל.

הלכה כג

נאנס ולא הבדיל בליל מוצאי-שבת, יש לו זמן להבדיל עד סוף יום שלישי; ולא יברך אלא "בורא פרי הגפן" על היין וברכת "המבדיל"; מיהו, ברכת המבדיל יאמר בלי שם ומלכות, משום דאיכא פלוגתא בזה; ולכן, כיון שעברה ליל מוצאי-שבת ולא הבדיל על הכוס, יאמר ברכת "המבדיל" בלי שם ומלכות, ורק יהרהר שם ומלכות בלבו. והבדלה דיום טוב, אין לה תשלומין, דכל שעברה הלילה של מוצאי יום טוב, אין לו עוד זמן להבדיל.

הלכה כד

אסור לעשות מלאכה קודם שיבדיל. והשמש שצריך להדליק נר להבדלה, כיון שאמר "אתה חוננתנו" בתפלה, מותר להדליק הנר; מיהו יש אומרים: אע"פ שאמר "אתה חוננתנו", עם כל זה, קודם שידליק הנר יאמר ברכת "המבדיל" בלי שם ומלכות, וכן ראוי להורות, וכן יעשה אפילו אם לא התפלל עדיין, או אם שכח לומר "אתה חוננתנו", שיאמר ברכת ה"מבדיל" בלי שם ומלכות, וידליק הנר. והאדם ייתן דעתו על משרתי הבית להזהירם בכך. ואין מדליקין הנר במוצ"ש אלא עד אחר קדיש תתקבל.

הלכה כה

מקומות ההנאה שנתקנו עליהם ארבעה ברכות בהבדלה, מתחיל הסדר שלהם מלמטה למעלה, והוא לסימנא טבא לעשות הסדר דרך עליה, לרמוז דגם האדם בעסקיו יהיה הלוך וגדול. ונוהגים לומר פסוקים של "ויתן לך וכו'", כל אחד בבואו לביתו; אך רבינו האר"י ז"ל, היה מנהגו לאמרם בעת ההבדלה על הכוס. ונהגו גם כן לומר כל אחד בביתו ק"ל (130) פעמים "אליהו הנביא זכור לטוב", שעולה מספר ארבע תיבות אלו ארבע מאות, להכניע ארבע מאות כוחות של סטרא-אחרא בסוד הכתוב (בראשית לג, א): "והנה עשו בא וארבע מאות איש עמו". ובספר "תורה לשמה" כתוב כונה באמירת "אליהו הנביא זכור לטוב" כמו שכתבתי – כי "אליהו" עם אות ה' של "הנביא" הם אותיות "אל הוי"ה" כסדרן, ואותיות "נביא" – מספר ס"ג כמניין שם ס"ג שממנו הפרנסה; ושמות "אל הוי"ה" – מספר "אוכל", שמזה נמשך המזון; ואותיות "זכור" – מספר "הוי"ה" דיודין ו"אהיה" דיודין; ואותיות "לטוב" – מספר חבור "הוי"ה" ו"אהיה"; יעוין שם. ומנהגו של עט"ר אדוני אבי זלה"ה לומר פתיחת אליהו זכור לטוב קודם שיאמר ק"ל פעמים הנזכרים; וכן אנחנו נוהגים עתה בביתנו, דבר בעתו מה טוב ומה נעים. ודרכנו לכפול פסוק "ואמרתם כה לחי וכו'" ששה פעמים, כנגד ששה קצוות, והיסוד כלול מן שישה קצוות, להמשיך ממנו שפע שלום לששת ימי החול.

הלכה כו

לעולם יסדר אדם שלחנו במוצאי-שבת בלחם משנה, ואפילו שאינו יכול לאכול אלא רק כזית – ללוות השבת ביציאתו. וכבר כתבנו לעיל, כי להמשכת תוספת קדושת שבת לימי החול מבחינת הסעודות, עושין סעודה רביעית במוצאי-שבת, ומכוונים בה כדי להמשיך אור קדושת שבת לכל סעודות ימי החול וכנזכר לעיל, וכמפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל. ויש משתדלים להביא על השולחן לאכול איזה דבר חדש – מן פרי או מין מרקחת, ומיני מתוק שלא אכלו ממנו בשלוש סעודות אותו היום, ומעלתה גדולה שמצלת מחבוט הקבר, והיא נקראת על שם דוד המלך עליו השלום. לכן אומרים קודם נטילה: "אתקינו סעודתא דמהימנותא, דא היא סעודתא דדוד מלכא משיחא"; ואומרים פיוטים השייכים לדוד הע"ה בתוך הסעודה, גם בשביל לימוד ועסק תורה מתוך סעודה זו; על כן מנהגנו לומר פתיחת אליהו זכור לטוב עוד הפעם בתוך סעודה זו; וגם כי הוא המבשר טוב על מלכות משיח בן דוד שיבוא בב"א. ולכך אנחנו אומרים בברכות ההפטרה: "שמחנו ה' אלהינו באליהו הנביא עבדך, ובמלכות בית דוד משיחך". ואמרתי בס"ד: אליהו, מספרו ב"ן, ודוד המלך עליו השלום, מספרו י"ד; צרוף שניהם הוא תיבת "נדיב"; וזה שאמר במשלי, י"ט, פסוק ו: "רבים יחלו פני נדיב, וכל הרע לאיש מתן"; פירוש: הכול מצפים ומייחלים לראות פני נדיב, הם דוד ואליהו, שהם י"ד נ"ב, אך דבר זה תלוי באחדות ובצדקה; זהו "כל הרע" שהוא אחדות, שיהיו ישראל רעים זה עם זה, ועוד תלוי ב"איש מתן" כמו שכתוב שם: "מתן בסתר" שהוא מתן הצדקה; ולזה אמר (שיר השירים ו.יב): "מרכבות עמי נדיב", כלומר, "מרכבות עמי", היא תלויה ב"נדיב", שהם דוד המלך עליו השלום ואליהו זכור לטוב.

הלכה כז

כתב ב"מחזיק ברכה" בשם ספר הכוונות ישן, דאין ראוי להתעסק במלאכה שאינה אוכל-נפש או בתורה, אלא עד אחר שיעשה סעודה רביעית דמוצאי-שבת. וכתבו האחרונים ז"ל, שלא יסיר בגדי שבת מעליו אלא עד אחר סעודה רביעית; וזמנה, עד אחר ארבע שעות. ויאמר בברכת המזון "מגדול" בוא"ו; ועיין "כף-החיים", אות נ"ט, יעוין שם. ונראה לי: אע"פ שנתנו לה שיעור עד אחר ארבע שעות, היינו למצווה מן המובחר, אבל אם נאנס, יוכל לקיימה עד חצות לילה, דהא כתב רבינו ז"ל בשער-הכוונות דעד חצי הלילה אינה הולכת קדושת השבת, ולכן הזהיר שלא לומר ודוי במוצאי-שבת קודם חצות לילה.
וכל מי שאינו מקיים סעודה רביעית, נחשב לו כאלו לא קיים סעודה שלישית לכבוד שבת, דאז נחשב לו שאכלה בשביל סעודת הלילה, דכל אדם דרכו כל לילה לאכול, ואין זה לכבוד שבת; ולכן אלו שמתענים הפסקות, אסור להם לעשות הפסקה במוצ"ש, דאסור להתענות בליל מוצאי-שבת; ועיין "כף-החיים" מה שכתב בזה. ואם יהיה האדם אנוס מחמת חולי, ואינו יכול לקיים סעודה רביעית, עם כל זה יסדר שלחנו במזונות ופירות ויאכלו בני ביתו, והוא גם כן יטעם עמהם מן השולחן כפי יכלתו. כתבו המקובלים: יש עצם באדם שאינו נהנה משום אכילה, אלא רק מן סעודה רביעית דמוצ"ש. ועצם זה נשאר קיים בקבר ואין שולט בו רקבון; והא נקרא "נסכוי", וגם נקרא "לוז", וגם נקרא "בתואל". ואמרתי בזה רמז – כי שלשה שמות של עצם הנזכר הם ראשי תבות "לבן", והם סופי תבות שלשת שמות שהם: ישראל יעקב ישורון; ומזה העצם יבנה הגוף בתחיית המתים; וזה יהיה לישראל דווקא, הנאמר בהם (דברים ד,ד): "ואתם הדבקים בה' אלהיכם, חיים כולכם היום".