חיי שרה – שנה ב
פתיחה
ויברכו את רבקה ויאמרו לה, אחותנו את היי לאלפי רבבה (בראשית כד, ס). יש לדקדק: תבת "את" לשון יתר, דהוה לה למימר "אחותנו היי לאלפי רבבה"? ונראה לי, בסייעתא דשמיא: דידוע דארבעה מדרגות יש במספר, והם:
אחדים — שהם בחינת עשייה, ובחינת מלכות, ובחינת הא אחרונה דשם הוי"ה;
ועשרות — שהם בחינת יצירה, ובחינת חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד ובחינת וא"ו דשם הוי"ה ,
ומאות — שהם בחינת בריאה, ובחינת בינה, ובחינת ה"א ראשונה
ואלפים שהם בחינת אצילות, ובחינת חכמה, ובחינת יוד.
ועוד יש מדרגה חמישית שהיא רבבות, והיא בחינת עולם למעלה מאצילות, ובחינת כתר, ובחינת קוצו של יוד דשם הוי"ה ברוך הוא.
וידוע כי בבחינות שהם כנגד אחדים, עשרות, מאות, שהם בריאה יצירה עשייה, יש יניקה לחיצונים ואומות העולם, כי בבריאה יצירה עשייה יש תערובת רע, אך בבחינת האלפים ורבבות אין יניקה לחיצונים כלל ועיקר; ועליהם נאמר (תהילים ה, ה): "לא יגורך רע". ולכן לבן וסיעתו שהם מסטרא-אחרא, מזלם חזי דאין להם יניקה מאלפים ורבבות, ורק רבקה שהיא בדרגא דקדושה, יש לה יניקה ואחיזה באלפים ורבבות. ולזה אמרו לה: "אחותנו את" דייקא, רוצה לומר, את לבדך "היי לאלפי רבבה", מה שאין כן הם, אין להם מגע שם. ובזה פירשתי, בסייעתא דשמיא, רמז הכתוב (תהילים קמד, יג): "צאננו מאליפות, מרובבות" – דישראל נקראו בשם "צאן", דכתיב (יחזקאל לד, לא): "ואתן צאני, צאן מרעיתי"; ולזה אמר עליהם "מאליפות מרובבות", שיש להם יניקה ואחיזה באלפים וברבבות. ולכן כתוב (במדבר י, לו): "שובה ה' רבבות אלפי ישראל".
ולכן במנחת שבת-קודש נמשך לנו שפע והארה מכנגד הרבבות שהוא הכתר, כי הכתר הוא בחינת רבבות. ובמנחת שבת יתגלה אור עליון מעתיקא דקדישא, שהוא סוד כתר הנקרא רצון, כי שם הוא רצון גמור; ולכן אומרים אנחנו אותה שעה פסוק (תהילים סט, ד): "ואני תפילתי לך ה' עת רצון", שהוא נאמר על גילוי הארה הנזכרת, ואין חלק ואחיזה בהארה זו דכתר שהוא כנגד מספר הרבבות, אלא רק לישראל דווקא.
הלכה א
טעם לאמירת פסוק: "ואני תפלתי לך ה' עת רצון" במנחת שבת – מפני כי בחול בעת המנחה הוא עת צרה שמתגלין דינים קשים, אבל בעת מנחת שבת מתגלה בחינת הכתר העליון הנקרא רצון, ועל יד כך נכפפים ונכנעים הדינים והגבורות; ולכן נקרא עתה עת רצון, וכנזכר בדברי רבינו האר"י ז"ל בשער הכוונות. ויש בו עוד טעם, ע"פ הפשט הנאמר במדרש: אמר דוד לפני הקב"ה: רבונו של עולם, אין אומה זו כשאר אומות; כי אומות העולם כששותין ומשתכרין, הולכין ופוחזין, ואנחנו לא כן, אלא אע"פ ששתינו – "ואני תפלתי לך ה' עת רצון", וכנזכר ב"לבוש".
הלכה ב
פסוק זה אומרים אותו אחר קדושת "ובא לציון"; ומי שדרכו ללבוש טלית במנחה, אומרו אחר שילבש. וכתב רבינו הרב שמואל ויטל ז"ל בספר "חמדת-ישראל": פסוק זה אומר השליח ציבור פעם אחת, וחוזרין הקהל ואומרים אותו, וחוזר השליח ציבור ואומרו, וחוזרין הקהל לאמרו פעם שנית; יעוין שם. ובשער הכוונות ובספר "פרי-עץ-חיים" לא נזכר לאמרו שני פעמים; ואולי מה שכתב "חמדת ישראל" כן, לאו לעיכובא, אלא כך היה המנהג בימים ההם; ועם כל זה, כיון דנזכר דבר זה בספר "חמדת ישראל", אולי לעיכובא הוא; לכך ראוי לכל אדם לאמרו שני פעמים בזו אחר זו, וכן אני נוהג בעזרת ה'; ואומרים פסוק זה מעומד כנזכר ב"מחזיק ברכה". ואין מכסים המצח והפנים בטלית במנחת שבת, כמו שכתב ב"שלמי-חגיגה" בשם מהר"י צמח ז"ל.
הלכה ג
מוציאין ספר תורה במנחה, ועולין שלשה, כנגד שלשה ראשונות שהם חוכמה בינה דעת, ושבעה שעלו בשחרית הם כנגד חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד מלכות. וכתבתי בסה"ק "מקבצאל": כמו שהזהיר רבינו ז"ל שישתדל האדם לעלות ששי בשחרית, מפני שהששי הוא מעולה יותר שהוא בחינת היסוד, כן ישתדל לעלות במנחה שלישי שהוא בדעת, שגם זה יועיל לתיקון היסוד, וכאשר תבין מן הרמז שלהם.
הלכה ד
אין אומרים קדיש אחר קריאת ספר תורה במנחת שבת, יען כי במנחת שבת אין מפסיקין ב"אשרי" בין קריאת ספר תורה ובין קדיש דקודם העמידה, לכן מהני קדיש דעמידה לזה גם כן וכנזכר ב"לבוש". ועיין "בית דינו של שלמה" ז"ל, סימנים א,ב,ג; יעוין שם. ופה בגדאד נוהגים לומר "מזמור שיר ליום השבת" אחר קריאת ספר תורה, ואומרים קדיש, ומתפללים עמידה; וכן המנהג בעיר הקודש ירושלים ושאר ארצות החיים תוב"ב.
הלכה ה
צריך להזהר בתפלת המנחה דשבת-קודש הרבה, שיש בה עליות גדולות למעלה. ואע"פ שיש סידורים שכתוב בהם "ומי כעמך ישראל", העיקר צריך לומר "כעמך כישראל", וכמו שכתב ב"שלמי-חגיגה" בשם מהר"י צמח ב"נגיד ומצוה"; וכן הוא בסידור רבינו הרש"ש ז"ל הנמצא אתנו. ומלשון שער-הכוונות שהזכיר "כעמך ישראל", אין מזה הוכחה כלל. ואמרתי בס"ד, דגרסא של "כישראל" היא נכונה יותר, יען כי בשמואל-ב', סימן ז', כתיב "כישראל", ובדברי הימים, סימן י"ז, כתיב "ישראל", לכן נראה דשפיר כתב מהר"י צמח ז"ל דצ"ל "כישראל", משום דזהו פסוק דנביאים. וכיוצא בזה מצינו באמירת "מגדול ישועות מלכו" בברכת המזון, דבשבת אומרים "מגדול" כמו שנאמר בנביאים (שמואל ב כב,נא), ובחול "מגדיל" כמו שנאמר בכתובים (תהילים יח,כא).
הלכה ו
מה שאומרים בעמידה: "יכירו בניך וידעו כי מאתך היא מנוחתם", צריך לכוון בתיבת "מאתך": מאת ך' שהוא כתר – מנוחתם, כי במנחת שבת נמשך הארה מן הכתר, ולכן אנחנו אומרים עתה "יכירו בניך" שהם ישראל, וידעו כי מאת ך', שהיא הכתר, משם נמשך להם מנוחתם עתה בשעה זו, וכמפורש בדברי האר"י ז"ל בשער הכוונות.
הלכה ז
באמרו "ועל מנוחתם יקדישו את שמך" יכוון למסור נפשו על קידוש השם; ויש סוד גדול בדבר זה, שיש צורך גדול עתה במסירת נפש על קידוש השם, וכמפורש בשער-הכוונות.
הלכה ח
עניין הקדושה של חזרת תפלת מנחה דשבת, יש בה סוד גדול, כי עתה הקדושה הזאת נמשכת ממקום עליון וגבוה מאד וכמו שכתב רבנו ז"ל בשער-הכוונות, על-כן צריך להזהר בה מאד בכוונתה.
הלכה ט
עניין שלוש פעמים "צדקתך וכו'" – לפי הפשט אומרים אותה במנחה של שבת כנגד שלשה צדיקים: יוסף הצדיק עליו השלום, ומשה רבנו עליו השלום, ודוד המלך עליו השלום, שנפטרו בשבת; אך טעם עקרי ע"פ הסוד הוא, כי צריכין אנחנו עתה לעורר ע"י נשמות שלשה צדיקים הנזכרים, תיקון גדול הצריך לעת-עתה במנחת שבת, כי לעת-עתה צריכה המלכות להעלות אורות מיין נוקבין למקום עליון וגבוה, וצריכה לשלשה נשמות של שלשה צדיקים הנזכרים, שיעלו גם הם אורות מיין נוקבין עמה. ואם חל שבת בראש חודש, אינה צריכה המלכות אל עליית השלשה צדיקים הנזכרים שיהיו מעלים עמה, ולכן אין אומרים שלוש פעמים "צדקתך צדק" הנזכר בשבת שחל בראש חודש, וכנזכר בדברי רבינו האר"י ז"ל בשער-הכוונות. והמנהג פשוט דגם כשחל שבת ביום טוב וחנוכה ושאר ימים שאין אומרים בהם תחנה בחול, דאין אומרים "צדקתך צדק"; ולא עוד, אלא גם אם אלו ימים שאין אומרים בהם תחינה ביום ראשון בשבת, נמי אין אומרים "צדקתך צדק" ביום שבת. ועל זה אין בידינו טעם לידע איך נעלה באותו שבת התיקון הנזכר הצריך למלכות ע"י שלשה צדיקים באמירת שלוש פעמים הנזכרים. ועיין "אמת ליעקב" ניניו ז"ל, דף ק"ב, עמוד ד, סימן יו"ד. וכתב לי הרב הגאון מורנו רבי אליהו מני נר"ו, שמצא בכתיבת יד של הרב יר"א ז"ל וז"ל: מנהג קדום ב"בית-אל" יכב"ץ לכוון כל הכוונות בלב בין החזרה לקדיש, וכן הוא באמירת "צדקתך צדק" מכוונים הכוונות הנזכרות במחשבה, חוץ מראש חודש שאין מכוונים שום כוונה בין החזרה לקדיש; עד כאן לשון הרב היר"א ז"ל.
הלכה י
בסעודת המנחה, קודם שתטול ידיך ל"המוציא", תאמר בקול רם ובשמחה רבה: "אתקינו סעותדא דמהימנותא שלימתא חדוותא דמלכא קדישא, אתקינו סעודתא דמלכא, דא היא סעודתא דזעיר אנפין", וכנזכר בשער-הכוונות. ודע כי שמעתי שהחסידים המקובלים בעיר הקודש תוב"ב אין אומרים "זעיר אנפין" בפרוש, אלא אומרים ז"א בראשי תיבות דווקא – הן בלימודם בקבלה, הן ב"אתקינו וכו'" הנזכר; וקשיא לי על דבריהם מפיוט "בני היכלא דכסיפין" שתיקנו רבינו האר"י ז"ל, ומשם ראיה דהיה אומר "זעיר אנפין" בפירוש, להשלים המשקל; ואין לומר דרבינו האר"י ז"ל שאני, דאדרבא, להיותו גדול מאד, דיבורו פועל יותר, ואית ליה למחש טפי משאר אדם. ובספר "כתר מלכות" איתא וזה לשונו: להיות שהשעה הזאת ה"זעיר אנפין" עולה בעלייה גדולה עד הדיקנא, אין מן הראוי שנזכיר אותו בתואר זה של "זעיר אנפין", לכן לעת-עתה יאמרו "זהיר אנפין"; עד כאן דבריו. ואני נוהג לסיים: "דא היא סעודתא דמלכא קדישא" בלבד, ולפעמים אני מסיים: "דא היא סעודתא דמלכא קדישא זעיר אנפין".
הלכה יא
אין בחינת קידוש על היין בסעודה זו, לפי ששורש סעודה זו הוא במקום עליון וגבוה מאד, שאין שם בחינת יין שהוא דין וגבורה; ועם כל זה, באמצע אכילת הסעודה הזו צריך לשתות יין ולברך עליו "בורא פרי הגפן", אבל לא לקדש עליו בקדושת היום בתחילת הסעודה כבשאר הסעודות, וכמו שכתב כל זה בשער-הכוונות, דף ק"י; יעוין שם. ובסה"ק "מקבצאל" נסתפקתי, אם אין לו אלא כוס אחד בלבד מה יעשה? אם ישתהו בתוך הסעודה ויברך "ברכת המזון" בלא כוס, או עדיף טפי לברך ברכת המזון על הכוס, ולא ישתה בתוך הסעודה. והעליתי דעדיף טפי להניחו לברכת המזון; ואף על גב דמצוות כוס זה של תוך הסעודה, זמנה קודם כוס ברכת-המזון כיון דמצוות כוס ברכת-המזון עדיפה ממצווה זו – נדחית מפניה. והבאתי בס"ד ראיה לזה מגמרא דיומא, דף ל"ד, בפלוגתא דתנא-קמא ורבי, דכתבו התוספות: איכא ביניהו, ציבור שלא היה להם נסכים אלא לאחד וכו', דלפי זה נמצא, למאן דאמר "גמר של ערבית משל שחרית", אע"ג דעתה, של ערבית היא לפנינו ובידינו, עם כל זה אין מקריבין הנסכים עתה, אלא משהים אותם עד שחרית משום דעדיף טפי; וכן העניין למאן דאמר השני; ולכן גם בנדון דידן, אע"פ שהוא יושב בתוך הסעודה, ומצווה זו דשתיית הכוס לפניו – מניח הכוס לברכת המזון משום דעדיף טפי.
הלכה יב
בתוך הסעודה צריך להביא שתי אגודות ההדס ותברך ותריח בהם, וכמו שכתב בשער-הכוונות. ונראה לי דצריך לומר גם כן "זכור ושמור בדבור אחד נאמרו" כמו בשחרית. ואין מנהגינו להקיף השולחן במנחת שבת, יען כי לא נתפרש דבר זה בדברי רבינו האר"י ז"ל על סעודה זו, אך ודאי צריך להניח י"ב ככרות כפי הסוד, כמו סעודת הלילה ושחרית; וגם צריך שני מפות, אחת למעלה מן הלחם ואחת למטה; דאף על גב דבסעודה זו ליכא קידוש, ובטל טעם בושת הפת – הא איתא עוד שני טעמים דשייכי גם בסעודה זו. ובעניין נטילת ידים יעשה כמו שכתבנו לעיל. וכתב בספר "בני יששכר" שיש קבלה בידם לומר בסעודה שלישית שלשה פעמים מזמור "ה' רועי".
הלכה יג
אחד האיש ואחד האישה חייבין לקיים סעודה שלישית בפת ועל השולחן כסעודה ראשונה ושניה באין הפרש; ואפילו חל יום טוב להיות במוצאי-שבת, גם כן צריך לקיים סעודה שלישית בפת. ויזהרו לומר תפילת "יהא רעוא" קודם שיטול ידיו לסעודה זו. והפיוט של "בני היכלא דכסיפין" שסידר רבינו האר"י ז"ל לסעודה זו, שמעתי שיש חסידים נמנעים לאמרו מחמת הפחד, שנזכר בו דברים כנגד הקליפות, ואומרים שיראים להתגרות בקליפות. ורבינו האר"י ז"ל, המחבר הפיוט שאני, דרב חיליה. ונראה לי דהנוהג לאמרו לא יבטל מנהגו, ורק יזהר לומר מן פסוק "קריבו לי וכו'" בלחש ממש, עד פסוק "ארי השתא", וכשיתחיל בפסוק "ארי השתא" יגביה קולו, והכי עדיף ואין בזה מחוש; ואנחנו אין נוהגים לאמרו כלל.
הלכה יד
זמן סעודה שלישית אחר תפילת המנחה; ואם נאנס ועשאה מקודם, יצא בדיעבד, ובלבד שלא יעשנה קודם שש שעות ומחצה, דאז היא בכלל שחרית. ולפי הסוד שגילה רבינו האר"י בזה נראה, דאם עשאה קודם תפילת מנחה, לא יצא ידי חובתו גם בדיעבד.
