זה הדבר אשר צוה ה' איש כי ידור נדר וכו'
י"ל מאי קמ"ל בתיבת זה ונ"ל בס"ד דארז"ל מה בין נדר לנדבה נדר הרי עלי נדבה הרי זה ולז"א זה הדבר אשר צוה ה' שאינו חפץ השי"ת בנדר שהוא הרי עלי אלא רק בנדבה שהוא הרי זה ועכ"פ איש כי ידור נדר יזהר לקיים ולא יחל דברו ובזה יובן בס"ד קולי אל ה' ואצעקה קולי אל אלהים והאזין אלי פירוש תפלתי אל השי"ת בעת צרה לאו בשביל הנוגיע לגופי אלא רק בשביל דבר הנוגיע להשי"ת ובעבורו אצעקה ומה שעולה קולי אל אלהים ולא ישוב ריקם היינו מפני כי והאזין אלי חלק תיבת והאזין לשתים וקרי בה וה"א זי"ן שהוא אותיות זה במילואם פירוש כי אלי לא יש דבור של נדר שהוא הרי עלי אלא דבור של נדבה שהוא הרי זה ומאחר שאני נזהר בדבורי בענין נדרים לבלתי אדור נדר גם בעת צרה אלא אתן במזומן ואומר הרי זה לכך הקב"ה מבכר דבורי בתפלה מדה כנגד מדה שעולה קולי ומגיע אל אלהים להתקבל ברצון:
לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה
נ"ל בס"ד ע"פ מ"ש הגאון חיד"א ז"ל בחומת אנך במשלי כ"ב ע"פ למה יקח משכבך מתחתיך בשם הרב גדליה חיון ז"ל דארז"ל בעון נדרים אשתו מתה ועל כן השונא אשתו הוא נודר ואינו מקיים כדי שתמות אשתו והוא טפש בדבר זה דמיתת אשתו לנודר ואינו מקיים הוא בתורת עונש ולא לעשות לו נחת רוח וא"כ לזה יעשה לו הקב"ה עונש אחר ואשתו תהיה קיימת ע"ש ובזה פרשתי בס"ד הפסוקים בתהלים סי' ל"ו כי החליק אליו בעיניו למצא עונו לשנא דברי פיו און ומרמה חדל להשכיל להטיב און יחשוב על משכבו יתייצב על דרך לא טוב רע לא ימאס והוא דידוע הנודר נקרא לא טוב דכתיב טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם נמצא מי שאינו נודר נקרא טוב ועל כן ממילא הנודר נקרא לא טוב וזה השונא אשתו הוא נודר שאז נקרא לא טוב אבל מעיקרא אינו נודר כדי לשלם אלא נודר שלא ישלם שאז תמות אשתו שהיא נקראת משכבו כמ"ש רז"ל ע"פ למה יקח משכבך מתחתיך וז"ש כי החליק אליו בעיניו למצוא עונו לשנא ר"ל הוא בידים ובכונה ממציא עליו עון בשביל שהוא שונא לאחר ורוצה להזיק לאחר באותו עון אשר ממציאו על עצמו ופירש הדבר מה הוא ואמר דברי פיו און ומרמה חדל להשכיל להטיב פירוש כשהוא מוציא מפיו לתת צדקה כו"כ הוא און ומרמה כי באמת חדל להשכיל להטיב שאינו מקיים מתן הצדקה והטובה אשר דבר בפיו ורק און יחשוב על משכבו פירוש שהוא חושב בזה און על משכבו פירוש שהוא חושב בזה און על משכבו היא אשתו להרע לה שתמות ולכן הוא יתייצב על דרך לא טוב שהוא מרבה בנדרים שנקרא דרך זה לא טוב ובאמת מחשבתו זאת היא הבל דודאי לא יגיע הרע של מות על משכבו כי זה הרע נגזר בשביל עונש לנודר אך זה הנודר הנה רע זה של מיתת אשתו לא ימאס אלא אדרבה הוא מבקש אותו וחפץ בו:
והנה ידוע שהאשה נקראת נפש של בעלה והאיש נקרא רוח של אשתו יען כי האשה שורשה בנפש שה"ס עשיה והאיש שורשו ברוח שה"ס יצירה גם עוד צריך שהאיש יאהב אשתו אהבת נפש לכך נקראת נפשו וז"ש איש כי ידור נדר לה' או השבע שבועה לאסור איסר על נפשו כלומר אלו הנדרים והשבועות והאיסורים הוא עושה אותם בשביל אשתו שהיא נפשו ורוצה שתמות נפשו זו אשתו לכך עושה על עצמו נדרים ואיסורים כדי שלא לקיים ואז בעבור זאת תמות נפשו זו אשתו הנה העושה כן בכונה זו לשוא הוא עמל כי לא יחל עונש דבור זה של הנדר שהוא עובר עליו כאשר הוא חושב לכך ימהר לקיים אמרי פיו וככל היוצא מפיו יעשה קודם שתגיע הרעה של הנדרים על ראשו כי מחשבתו זאת שהוא חושב על אשתו לא תקום ולא תהיה:
ובאופן אחר נ"ל בס"ד אומרו לא יחל דברו וכו' ע"ד המעשה של חולדה ובור דאותו האיש שחלל שבועת פיו אע"פ שאמר דברים היולים שחולדה ובור יהיה עדים בדבר הזה עשה הקב"ה עונש שלו בחולדה ובור ממש וז"ש לא יחל דברו יען כי כ"כ גדול הוא כח הדבור בנדר ושבועה שאז ככל היוצא מפיו של זה הנודר ונשבע להעיד עליו עדים באותו הנדר והשבועה יעשה הקב"ה את העונש שלו אם יעבור על הדבור של פיו או יובן קרב לזה ע"פ המעשה של רבי עקיבה שלוה מעות מן מטרוניתא וא"ל שיהיה הקב"ה והים ערבין בדבר זה שקבע לה זמן לפרעון ואח"כ נאנס ולא הלך אצלה בזמן שקבע לה כי חלה והיא הלכה ועמדה על שפת הים ואמרה רבש"ע גלוי וידוע לפניך שרבי עקיבה לוה ממני מעות וקבע לי זמן היום הזה לפרעון וא"ל שאתה והים ערבין ועתה חלה ונאנס ולא הביא לי המעות ואני רוצה אותם מן הערב מיד גזר הקב"ה שתשתטה ביתו של מלך שהיתה יושבת בארמונה על שפת הים וזרקה לים תיבה שלה שיש בה אבנים טובות ומרגליות ותכף הביאוה גלי הים לרגל אותה המטרוניתא ולקחה אותה ומכרה ממנה כנגד המעות שלה ושמרה אצלה הנשאר אח"ז בא רבי עקיבה והביא לה המעות אמרה לו כבר פרע לי הערב והא לך היתרון וזו היא חד משית מילין דאעתר רבי עקיבה מנהון ראה מעשה ה' מדותיו מדה כנגד מדה מאחר שרבי עקיבה נאמן בדבורו ונזהר בו על כן עתה שאמר לאותה מטרוניתא שהקב"ה והים ערבין בדבר קיים הקב"ה דברו ממש שפרע לאותה האשה את החוב שלה באמצעות הים ולא עשה הנס באופן אחר שישליך מלאך בחיקה מעות כנגד מעות שהלותה לרבי עקיבה וז"ש לא יחל דברו ועי"כ יזכה ככל היוצא מפיו ממש יעשה הקב"ה וככתוב ותגזר אומר ויקם לך:
ועוד נ"ל בס"ד דמצינו שברא הקב"ה באדם שני מקומות למשכן השכל והבינה והם המוח והלב אך לדבור ברא לו מקום אחד שהוא הפה והניחו באמצע בין המוח ובין הלב ללמדך שהאדם קודם שיוציא הדבור מפיו ישגיח וידקדק עליו בשכל שבמוחו אם זה הדבור ראוי להוציאו מפיו ואם הוא יש לו יכולת לקיים את הדבור הזה ואז יוציא הדבור מפיו כשיראה שהוא ראוי להוציאו ויש לו יכולת לקיימו ואחר שהוציאו מפיו לא יעשה הסח הדעת ממנו אלא ישגיח עליו בבינה אשר בלבו להביאו לידי קיום שיקיימנו בפועל ולכך ברא מקום לבינה תחת מקום הפה והוא הלב שעומד בגוף אחר הפה ולפ"ז הנדר שיוציא האדם מפיו צריך שיהיה לו התחלה מן המוח שהוא עומד למעלה מן הפה שישכיל עליו בשכל שבמוחו אם יש לו יכולת לקיימו ואז אח"כ יוציא הנדר בדבור שבפיו משא"כ אם התחלת הנדר תהיה מן הדבור דוקא בלתי שיקדים להביאו בשכל ומחשבה שבמוחו הנה זה אפשר שידור דבר שא"א לקיימו והיה בו חטא וז"ש איש כי ידור נדר או השבע שבועה וכו' הנה זה הנדר או האיסר לא יחל דברו לא יהיה לו התחלה מן הדבור שבפה אלא צריך שתהיה לו התחלה מן השכל שהוא עומד במוח שהוא למעלה מן הדבור ואז זה בטוח ככל היוצא מפיו יעשה מאחר שעושה הבחנה תחלה על הנדר או האיסר בשכלו ואז יראה אם לא יוכל לקיים ימנע ולא ידור או ישבע או יאסור דבר עליו:
ובאופן אחר נ"ל בס"ד ואקדים תחלה לפרש בס"ד הפסוק אדני שפתי תפתח ופי יגיד תהלתיך די"ל והלא כל אדם שפתיו פתוחים והמשורר ע"ה בעצמו בעת שאמר דברים אלו שפתיו פתוחים ומוציא בהם הדברים האלה וא"כ מאי מבקש מאת ה' שיפתח שפתיו ופרשתי בס"ד הכונה שיש אדם שואל צרכיו בפיו תחנה ואח"כ נותן לו הקב"ה בקשתו מן השמים ויש שאינו צריך לשאל בפיו אלא מתקיים בו מש"ה טרם יקראו ואני אענה שעושה לו הקב"ה צרכיו קודם שישאל ויבקש עליהם וההפרש שיש בין זה לזה הוא דאותו שצריך לשאל תחלה הנה הוא יושב ומצפה אחר תפלתו אמתי תגיע לו בקשתו אך הב' אינו מצטער לצפות כי קודם שיתעורר נשאל על צרכיו כבר ניתן לו כל הצריך לו גם עוד ההפרש שזה שהוא צריך לשאל על צרכיו הנה פתיחת פיו ושפתיו בדבר התפלה והשאלה היא תהיה מעצמו שהוא פותח שפתיו לשאל כדי להשיג בקשתו בצרכיו אך הב' הוא אינו פותח פיו ושפתיו נשאל כי הקב"ה נותן לו קודם שישאל ורק הוא אחר שיתן לו הקב"ה צרכיו הוא פותח פיו ושפתיו להודות להשי"ת על השפע והטובה שנתן לו על כן פתיחת שפתיו תתייחס להשי"ת שהוא סיבב פתיחה זו על ידי שהקדים לתת לו הטוב אשר הוא מוכרח עתה להודות להשי"ת עליו ועל זה שאל דוד הע"ה אדני שפתי תפתח פירוש תתנהג עמי כאותם צדיקים שתתן להם צרכיהם קודם שישאלו בפיהם שאז אין אני פותח שפתי מעצמי אלא פתיחת שפתי תהיה מתייחסת אליך דע"י שאתה מקדים לתת לי צרכי אז שפתי נפתחים לשבח ולהודות לך כי פי יגיד תהלתיך בלבד על הטובה שנתת לי ואין צריך פי להגיד בקשה ושאלה בעבור צרכי כי זה אתה הקדמת לתתם לי:
והנה ידוע שהקב"ה מדתו מדה כנגד מדה ולכן לא יזכה האדם שיהיה נכבד לפני הקב"ה שלא יצטרך לבקש צרכיו בפיו שאז הוא צריך להצטער בתוחלת שיהיה מצפה אחר תפלתו אמתי יגיע לו הדבר אשר בקש אא"כ הוא מכבד הדיבור של פיו שאינו מוציא מפיו דבר לבטלה שלא יביאנו לידי קיום אלא נזהר לקיים כל מוצא שפתיו הנה זה דוקא זוכה להתכבד בפיו ושפתיו בכבוד הנז' שלא יצטרך לשאל בפיו כלום ולא יצטרך לצפות על בקשתו אלא טרם שישאל יתן לו הקב"ה צרכיו וז"ש לא יחל דברו ר"ל אם ירצה להיות מאותם הגדולים שלא יצטרך להיות מצפה על דברו בתפלה ובקשה דיחל הוא לשון צפוי הנה הוא צריך להזהר תמיד בכל היוצא מפיו יעשה ואז מדה כנגד מדה יכבדהו הקב"ה בדבר זה שלא יצטרך לצפות על דברו שמבקש בו צרכיו כי קודם שידבר יתן לו הקב"ה כל צרכו:
ועוד נ"ל בס"ד בהקדים מאמר רז"ל מנין שנשבעין לקיים המצוה שנאמר נשבעתי ואקימה לשמור משפטי צדקיך ועל זה י"ל מאי נ"מ בשבועה חדשה והלא כבר מושבע ועומד מהר סיני ואם יש יכולת ליצה"ר להעבירו על שבועת ה"ס יעבירו גם זו ונראה הכונה דהן אמת שהאדם יודיע שהוא מושבע מה"ס על כל המצות עכ"ז היצה"ר מורה לו להתיר האסור לו ד"מ בא לידו גניבה שיוכל לגנוב מאדם שהוא רועה זונות ומאבד מעותיו באיסורים והוא איש עני ותלו ביה טפלי כולם עוסקים בתורה ואין להם לאכול אפילו פת חריבה בזה ימצא לו היצה"ר היתר במקצת דא"ל על האי גוונא לא נשבעת בה"ס בדבור לא תגנוב דניח ליה לקב"ה ח"ו שתגנוב הממון מזה ותחיה בו נפשות טהורות ולא ישאר זה הממון אצל בעליו לנאף בו עם הזונות וכן כיוצא בדברים אלו שימצא לו צד היתר לומר לו על אופן כזה לא נשבעת ולכן כדי לבטל דברי היצה"ר ההבלים האלה שלא ימשך אחריהם זו היא תקנתו שיקפוץ וישבע בפירוש על אותו הדבר שלא יעשהו ואז נפלו כל צדדי היתר של יצה"ר דהשתא אפילו לפי דבריו שענין זה הוא מותר ולא נשבע עליו בה"ס הנה ע"י שבועה זו נעשה אסור עליו דהא אם נשבע אדם על ככר היתר שלא לאכלו דאם אכלו לוקה ולא נשאר ליצה"ר מקום לפתות לאדם ועל זה וכיוצא בזה אמר דוד הע"ה נשבעתי ואקימה לשמור משפטי צדקיך וכן עשה בועז כשבאה רות אצלו אז בא היצה"ר ואמר זו גיורת היא ובת מלכים היא ולפי תומה באה אצלך קום בא עליה ולא תביישנה שתחזור ריקם ואז תבעט בדין ישראל ועוד כיוצא בצדדי היתר כאלה לכך קפץ ונשבע חי ה' שכבי עד הבקר שלא יבא עליה שאז נאסרה עליו מכח שבועתו:
ובזה יובן איש כי ידור נדר או השבע שבועה אע"פ שבנדר ושבועה זו אינו אוסר דבר המותר אלא הוא בא לאסור דבר שהוא כבר איסר על נפשו מהר סיני אל תאמר מה תועלת בנדר ושבועה זו שעושה עתה דעכ"ז יועיל הנדר והשבועה שלא יחל דברו של הקב"ה הנזכר בתחלת הפסוק יען כי עתה שנשבע מחדש בודאי ככל היוצא מפיו יעשה בלי שום תפונה דמה יוכל היצה"ר למצוא לו היתר על שבועתו ונדרו שעשה עתה דהאדם אוסר בשבועתו ונדרו גם דבר שהוא מותר מהר סיני: ובאופן אחר נ"ל בס"ד דהדבור של האדם יש בו חלק חול מה שצריך לדבר בצרכי עוה"ז ויש בו חלק קודש מה שצריך לדבר בתורה הנקראת סם חיים כמ"ש רז"ל ע"פ ושמתם ועוד שאר דברי קדושה לכן אם תסיר מן מספר דבור מספר סם חיים שהוא חלק הקודש ישאר מספר חול נמצא דבור כולל קודש וחול אך יש אדם מכוון בצרכי חונ ג"כ לש"ש כמ"ש הרמב"ם ז"ל ע"פ בכל דרכיך דעהו הנה זה עושה את החול ג"כ בכלל קודש וזה ידמה הדבור שלו לפרי שקליפתו נאכלת בכל הפרי כמו תאנים ענבים וכיוצא ויש מכוין בצרכי חול להנאת החומר הנה זה חלק החול שיש בדבור שלו ידמה לקליפת רמונים וכיוצא שאינה נאכלת בכלל הפרי נמצא זה המכוין בכל דבר לש"ש אינו מופרש ומובדל הדיבור שלו בין שני חלקים שיש בו משא"כ אם אינו מכוין לש"ש הרי זה חלקים של דבורו מובדלים ומפורשים זה מזה כקליפת הרמון שהיא מפורשת ומובדלת מן האוכל שהוא הפרי וז"ש לא יחל דברו ר"ל אין בדבור שלו הבדלה והפרשה בין חלקיו כמו הענבים והתאנים הרי זה דבורו ראוי והגון הוא לפני השי"ת שאז ככל היוצא מפיו יעשה הקב"ה וכמ"ש ותגזר אומר ויקם לך יען כי גם על דרכיך הם צרכי גופך נגה אור המחשבה שלך שאתה מכוין בהם לש"ש לכך הקב"ה יבכר האומר שלך לקיימו לך:
החלצו מאתכם אנשים לצבא
י"ל תיבת אנשים יתיר לשון ונ"ל בס"ד דידוע העניו כל צבא של מעלה יהיו בעזרו להלחם לו ולכן אברהם אע"ה שהיה עניו מאד הפיל ד' מלכים ע"י צבא של מעלה שהיו לוחמים בשבילו וידוע מ"ש רבינו האר"י ז"ל דעובדא דבעל מדרש שמואל שכל אדם האוחז במדה טובה שהיה צדיק מצדיקים הראשונים אוחז בה מאד יזכה שתתעבר נפש אותו צדיק באותו לעוזרו ולכן כשבא הרב בעל מדרש שמואל אצל רבינו האר"י ז"ל קם מפניו וא"ל לא מפניך קמתי אלא בפני רפב"י שבא עמך בשביל שעשית אותו היום מצוה שהיה נזהר בה רפב"י מאד ועל כן מי שהוא עניו ביותר זוכה שיתלוה עמו ניצוץ מן מרע"ה לפי ערכו לעזרו וז"ש החלצו מאתכם קרי בה מאת מך ר"ל ממדת הענוה שהעניו נקרא מך ולכן אנשים לצבא תיבת אנשים קרי בה אנ"י ש"ם כלומר גם אני אהיה שם לצבא לעזרתם ואות למ"ד של לצבא משמש תמורת תיבת מקום כנודע משומשי הלמ"ד וכאלו אמר במקום צבא:
או יובן בס"ד דידוע שם הל"ז משמות ע"ב הוא שם אנ"י והוא מסוגל לנקום בו ולכן צריך לכוין בו בכל יום בר"ת אל נקמות ה' שינקום הקב"ה נקמת עשרה הרוגי מלוכה וכנז' בספר הכונות לרבינו האר"י ז"ל ותיבת אנשים הוא [שם אני] ש"ם אנ"י וזהו החלצו מאתכם שם אני שתכוונו בו במחשבה שיהיה כלי זין שלכם לתת נקמת ה' במדין ושם זה של אני הוא מספר ס"א כמנין אותיות שקודם שם הוי"ה ואותיות שאחריו שהם מספר ס"א:
או יובן בס"ד דארז"ל אדם ובהמה תושיע ה' בזכות הבהמות יוושע האדם אע"פ שאינו ראוי כמ"ש בעובדא דאלכסדרוס מקדון כשהלך לאפריקא על כן יש יוצאים למלחמה ונוצחים לאו בשביל זכות עצמן אלא בשביל הבהמות שרוכבים עליהם שאם הם נהרגים במלחמה גם סוסיהם נהרגים ובזה פרשתי בס"ד אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם ה' אלהינו נזכיר המה כרעו וכו' כלומר האומות הם ניצולים בעבור הרכב והסוסים כי אין להם זכות עצמן אבל אנחנו בית ישראל בשם ה' אלהינו היא התורה דארז"ל התורה כולה שמותיו של הקב"ה בה נזכיר בקשת הישועה בתפלתינו ועל כן אלה האוייבים הבאים נגדינו ברכב וסוסים לא יועילו להם נגדינו אלא המה כרעו ונפלו ואנחנו קמנו ונתעודד ולפ"ז אם אין ראויים מצד עצמן אלא בעבור הבהמות אז לא גאות שיקראו הם הצבא אלא רק הבהמות וז"ש החלצו מאתכם אנשים לצבא אנשים דייקא שיהיו צדיקים שאז הם יהיו נקראים הצבא ולא הבהמות:
עבדיך נשאו ראש אנשי המלחמה אשר בידינו וכו'
נ"ל בס"ד ע"פ מ"ש בירושלמי בפאה דורו של דוד היו כולם צדיקים וע"י שהיה בהם דלטורין היו יוצאין למלחמה ונופלין דורו של אחאב היו עע"ז ועל שלא היה בהם דלטורין היו יוצאין ונוצחין ע"ש גם ארז"ל בגמרא מפני מה אצבעותיו של אדם משופין כיתידות שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון יניח אצבעו באזניו כדי שלא ישמע נמצא נצוח המלחמה תלוי בשמירת האדם את אזניו שלא תשמענה לשה"ר ומה תקנתו יניח ראשי אצבעותיו לתוך אזניו והנה אם יש לאדם כלי זין ועוסק ומשתמש בו הרי זה מנשא את כלי זין ההוא ואם מניחו בזוית ואינו משתמש בו הרי זה משפילו וז"ש עבדיך נשאו את ראש אנשי המלחמה הם ראשי האצבעות שהם אנשי המלחמה שאנחנו נלחם בם עם היצה"ר המשמעינו לשה"ר וכיוצא אשר בידינו שהם מחוברים בידים שלנו עשינו להם התנשאות בשמושינו בהם או נשאו כפשוטו ותהלות לאל לא נפקד ממנו איש שנצחנו במלחמה וחזרנו לשלום:
או יובן בס"ד ידוע חמש אצבעות ימין הם חמשה חסדים וחמש הצבעות שמאל הם חמשה גבורות ונצוח במלחמה יהיה ע"י הה"ח והה"ג ולכן לאצבעות קורא אותם אנשי המלחמה וידוע כי החמשה אצבעות אלה שמותם גודל אצבע אמה קמיצה זרת ור"ת שלהם מספר יב"ק הרמוז בר"ת יענך ה' ביום צרה ור"ת ה' הושיעה המלך יעננו ביום קראינו וידוע כי הם ב' בחינות של יבק האחד הוא מספר הוי"ה אהי"ה אדני שעולים יבק והאחד הוא מספר הוי"ה אלהים שעולה יב"ק ובשני בחינות יב"ק אני יצליחו במלחמה ובעת צרה ושניהם רמוזים בשתי ידים יב"ק אחד באצבעות ימין ויב"ק אחד באצבעות שמאל וז"ש עבדיך נשאו את ראש אנשי המלחמה לאצבעות קורא אותם אנשי המלחמה שבהם רמוזים ה"ח וה"ג וראש שלהם הוא מספר יב"ק יב"ק וזהו אשר בידינו דייקא ולא נפקד ממנו איש רמז לחיבור שם הוי"ה עם שם אדנ"י ע"י היסוד שהוא שם שדי ונרמזו בר"ת אי"ש או יובן בס"ד האדם נקרא עיר קטנה ואנשים בה מעט וכו' וא"כ אברים של אדם נקראים אנשי המלחמה והראש שלהם הוא הלב שהוא מלך על כולם ונרמז בידים שיש בהם ל"ב פרקים באצבעות וכפים וזרועות ימין ושמאל וז"ש נשאו את ראש אנשי המלחמה הוא הלב אשר רמוז בידינו ולא נפקד ממנו איש שהוא תואר המשפיע כי כל משפיע נקרא איש גם איש ר"ת אהבה יראה שמחה היא יראת הרוממות או יובן תואר איש מורה על השפעה שיש לו מן יו"ד דשם הוי"ה וכן שם אשה והפוגם בריתו תחסר ממנו אות יו"ד וז"ש לא נפקד ממנו איש שלא נחסר מתואר איש כלום או יובן איש ר"ת אמצע ימין שמאל שהם ג' קוין חג"ת שאוחזים בהם האבות זיע"א:
