"אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ:" (בראשית ו', ט׳)
בהמשך הפסוקים פונה הקב״ה לנח ואומר לו (ז', א'): "ויאמר ה׳ לנח בא אתה וכל ביתך אל התיבה כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה".
חז"ל עמדו על כך שבתחילה נקרא נח "צדיק תמים", ואילו אחר כך נקרא "צדיק" בלבד, ואמרו: מכאן אנו למדים שאומרים מקצת שבחו של אדם בפניו. דהיינו, כל שבחו של נח הוא "צדיק תמים", ומיעוטו הוא "צדיק" (עיין רש״י שם בשם הגמרא עירובין ח״י ע״ב).
ניתץ להעלות טעם נוסף מדוע מכנה התורה את נח בשני הכינויים, וזאת אם נבין את ההבדל שבין ׳צדקות׳ גרידא לבין ׳צדקות עם תמימות׳.
ביאור לדבר זה מסר המלאך המגיד למרן הבית יוסף: נח חי בשתי תקופות קשות של האנושות: בתקופת דור המבול ובתקופת דור הפלגה. בדור המבול, היו האנשים רמאים ושקרנים, מושחתים בעריות – "ומלאה הארץ חמס מפניהם" (ו׳, ז'). אך בדור הפלגה חטאם היה שהיו כופרים – הם כפרו בעיקר והרימו ראש נגדו יתברך. עמידתו של נח כנגד דור שלם של רמאים, שקרנים ומושחתים מבלי ללמוד ממעשיהם הייתה בזכות צדקותו החזקה. אך צדקות זו לבדה לא הייתה יכולה להועיל לו מול דור שלם של כופרים בעיקר. בשביל לעמוד מול כפירה איומה כל כך יש צורך בתמימות גמורה.
משום כך הגדירה התורה את נח בשתי הגדרות: "צדיק" בדור המבול, ו"צדיק תמים" בדור הפלגה.