הרה"ג רבי אברהם ענתבי זצ"ל נקרא באופן דחוף אצל הוואלי – השליט בארם צובא. הרב הישיש, הלוא הוא בעל ה'יושב אוהלים', לא ידע על מה ולמד, הבהילות. רק לאחר מעשה נתגלה הסוד שהיה כמום עם הוואלי, ומעשה שהיה כך היה. בארם צובא, היה יהודי מומר שהלעיז באזני הוואלי, כי היהודים מזלזלים בגוים, ורק למראית עין הם מכבדים אותם, ואינם זהירים לא בהם ולא בממונם. והוסיף בארס דבריו, שלפי תורת ישראל מותר ליהודי לשקר ואפילו להישבע על שקר כדי לזכות בממון הגוי… מששמע זאת הוואלי עלתה חמתו להשחית, אך ביקש לברר את העניין עד תומו כי הוא היה מעריך את היהודים, והוא החליט לקרוא אליו לארמונו את זקן היהודים כדי להציל מפיו אמיתת העניין…
צעדו הרב הישיש וקהל מלוויו עד הגיעם לארמון, משם נפרד מהם ונכנס לארמון לפגישתו עם הוואלי. ביושבם זה מול זה, ביקש השליט מאשתו להכין שתי כוסות תה, לו ולאורחו. מרוב התרגשות, נתחלף לה הסוכר במלח, וכך הגיעו שתי כוסות תה גדושים במלח על שולחן השליט, אשר נטל אחת משתי הכוסות וכבד בה את חכם היהודים. משבירך הרב ענתבי על הכוס והגישה אל פיו, כמעט נפלה הכוס מידו, ואלמלא שלט בעצמו כמעט שהיה פולט כל מה שבפיו. אט אט חדר טעם המלח הנורא אל פיו, וללא אומר לגם אחת ועוד אחת. נטל השליט את הכוס, ומשטעם טעם המלח נשתנה זיו פניו, ועמד לכלות זעמו באשתו.
"תשתה" אמר לו חכם היהודים, "תשתה ואל תאמר דבר, כלום לא תחוס על כבוד אשתך שטרחה בהכנת התה ואתה תלבין פניה לפני החכם של היהודים?! הן ודאי הוא שרק שגגה היא שיצאה מתחת ידיה". השליט הערבי נרגע, אולם לא יכול היה לעצור בעד התפעלותו: "עד כדי כך אתם נזהרים בכבוד נשותינו, אם כן כל אשר שמעתי עליכם אינו אלא שקר", ופטרו לשלום בכבוד גדול.
לקהל מלוויו לא נותר אלא להודות להשי"ת שחלק מחכמתו ליראיו, והאיר לפניו דרכיו.
