"וְשַׁבְתָּ עַד יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ:" (דברים, ל', ב')
הגמרא במסכת ראש השנה (י״ז ע״א) מלמדת אותנו דרך מועילה לתשובה: "אמר רבא: כל המעביר על מידותיו מעבירין לו על כל פשעיו". הסביר רש"י: "'המעביר על מידותיו' – שאינו מדקדק למדוד מידה למצערים אותו ומניח מידותיו והולך לו… 'מעבירין על כל פשעיו' – אין מידת הדין מדקדקת אחריהן אלא מנחתן והולכת".
על כך מספרת הגמרא שרב הונא בנו של רבי יהושע חלה. נכנס רב פפא לבקרו. ראה שמצבו של רב הונא קשה מאוד, ובמקום להתפלל לרפואתו ולברכו בברכת רפואה שלמה, אמר רב פפא לבני המשפחה להכין לרב הונא צידה לדרך (פירש רש"י שהכוונה לתכריכין). אבל רב הונא, שאמנם הגיע לשערי מוות, זכה ונעשה לו נס ונתרפא מאותה מחלה. התבייש רב פפא לשוב ולבקרו. לימים נפגשו. שאל רב פפא את רב הונא: כיצד התרפאת? ענה לו רב הונא, שאמנם קנסו עליו מיתה, אך הקב"ה אמר: כיון שרב הונא מעביר על מידותיו, לכן נעביר גם אנחנו על מידותינו, וניתן לו חיים.
שואלים המפרשים על סיפור זה: הלא הלכה פסוקה היא שאסור למי שנכנס לבקר אדם גוסס לדבר דברים הקשורים במיתה בנוכחותו של הגוסס, כדי שלא לגרום צער לגוסס וכדי שלא להעציב את בני המשפחה. כיצד, אפוא, הודה רב פפא לבני משפחתו של רב הונא להכין תכריכים? ומדוע לא התפלל על רב הונא שיחלים ממחלתו?
(גאון עוזנו החיד"א ע"ה כתב על מעשה זה, שיש אנשים שמכינים תכריכים עוד בחייהם, ועושים את אותו היום יום טוב. לפי מנהג זה לא קשה על רב פפא, שהרי הכנת תכריכים היא מנהג החיים, ולא הזכיר בדבריו עניינים הקשורים למיתה).
ראה שהתנהגותו של רב פפא היא היא שסייעה לרב הונא להחלים ממחלתו. למה הכוונה? כשנפגשו, הסביר רב הונא לרב פפא, שאמנם נקנסה עליו מיתה, אך כשבא רב פפא לבקרו, ובמקום להתפלל עליו עוד הורה להכין לו תכריכים, עשוי היה רב הונא ששמע את דבריו לכעוס עליו; אך הוא התגבר והעביר על מידותיו. אמר הקב"ה: ראו כמה אדם זה מעביר על מידותיו' אפילו בשעה זו, שהוא שומע שאומרים להכין לו תכריכים, אינו מודד מידה למצערים אותו ואינו כועס עליהם! הניחוהו ויחיה. קרע הקב"ה את גזר דינו של רב הונא וגזר עליו חיים.
צריך להעיר, שמידה זו של 'מעביר על מידותיו' אינה עבודה חד-פעמית. זו עבודה תדירית, יומיומית, מדי שעה בשעה. כדי להגיע לתכונה נפלאה זו, לגדלות הנפש של רב הונא, שאף בשעת 'זיבולא בתרייתא' (לפני מיתתו) ידע להעביר על מידותיו, צריך להיות מלא באמונה ובבטחון בהקב"ה. שכן, מדוע האדם מוחל למצערים אותו ואינו מדקדק למדוד מידה כנגד נזידה לאלו שפוגעים בו? מפני שהוא יודע שלא המצערים הם אלו שפגעו בו, אלא עוונותיו-שלו גרמו לו להתבזות. אומרים בשמים: כיון שאדם זה התגבר על מידותיו, הרי זה מלמד שהוא בעל אמונה ובטחון בה'. ראוי הוא שיסנגרו עליו, ככתוב: "נושא עוון ועובר על פשע".
אך לא יעלה על דעת אדם ירא שמים לומר: אני אקניט את חברי, כי הוא צריך להעביר על מידותיו, חס ושלום' ועל כך אמר דוד המלך ע"ה על מעלת האיש אשר "ישכון בהר קדשך" – "נבזה בעיניו נמאס" – כאשר מקניטים אותו הריהו מן הנעלבים ואינם עולבים, והוא מעביר על מידותיו, ובוודאי לא מבזה את האחרים, "ואת יראי ה' יכבד"!
נשכיל ונדע להעביר על מידותינו והקב"ה יעביר לנו על כל פשעינו. ולכללות ישראל תאמר ברכת השם, כאשר ישראל עושים תשובה מאהבה – הזדונות נעשות להם כזכויות והקללות נהפכות לברכה "כי אהבך ה' אלהיך".
