פיצויים לשכיר על פי התורה

דברי מרדכי, ראה, עמ' קע"ה

נהוג בימינו כשאדם מסיים את עבודתו, אם פרש או פוטר, המעביד נותן לו סכום כסף כפיצוי. חלק מכסף זה הינו של השכיר שהופרש ממשכורתו, ויש מקומות בהם כל סכום הפיצויים הינו מחלקו של בעל הבית. האם לפי דין תורה קיימת תקנת פיצויים?

תשובה

כששכיר נכנס לעבודה חלים עליו כל חוקי העבודה כמנהג המדינה, ואינו צריך לפרט בהסכם העבודה פרטים הנוהגים בד"כ אצל כל העובדים, כי אם פרטים יוצאים מן הכלל, וכל מה שלא פרטו – הרי הוא כמנהג המדינה.

מכיון שיש תקנות במדינה לתת פיצויים הרי זה כמנהג מדינה, מנהג הסוחרים ונקרא "סיטומתא" (בגמרא ב"מ ע"ד ע"א בענין מנהג העיר), ולכן זו תקנה מחייבת, ובפרט אם עשו חוזה הרינו מחוייב ליתן פיצויים כחלק משכר העבודה (וראה עוד מש"כ בארוכה בשו"ת מאמר מרדכי ח"ב חו"מ סי' ט"ו – דינא דמלכותא דינא בחוקי המדינה).

ולפיכך שכיר הבא לעבוד, הרי כאילו אמר לו בעל הבית שבתום עבודתו יקבל פיצויים, אף אם לא נכתב הדבר בפירוש בהסכם העבודה. אופן התשלום, אם רק מחלקו של המעביד או גם מחלק השכיר – תלוי במנהג הנוהג במדינה, אך בסיכום מיוחד בדבר זה בין העובד למעביד.

ובספר החינוך (מצווה תפ"ב) כתב על מצוות הענקה לעבד עברי, שאמרה התורה (ט"ו י"ד): "הענק תעניק לו", שמצווה זו נוהגת בזמן הבית כשהיובל נוהג, ואז נוהג דין עבד עברי ומצוות הענקה. אבל הוסיף הרב וכתב: "ומכל מקום אף בזמן הזה ישמע חכם ויוסף לקח, שאם שכר אחד מבני ישראל ועבדו זמן מרובה או אפילו מועט שיעניק לו בצאתו מעמו מאשר ברכו השם". ומשמע שגם במקרים בהם לא מגיע לאדם פיצויים על פי החוק, אף עלי כן יתן לו פיצויים מהטעם שכתב שם בשורשי המצווה: "למען נקנה בנפשנו מידות מעולות יקרות וחמודות", והוא "שנרחם על מי שעבד אותנו וניתן לו משלנו בתורת חסד, מלבד מה שהתנינו עימו לתת לו בשכרו".

ולכן, גם כשנותנים פיצויים על פי החוק, טוב שאדם יוסיף תוספת על זה כדי שיקנה בנפשו את מידת החסד למי שעבד עימך, כי אם ניתן לו רק על פי החוק הרי זהו "מה שהתנינו עימו", אך אם מוסיף על כך – הרי זו מצוות הענקה, וזוכה שיתקיים בו (ט"ו, י"ח): "וברכך ה' בכל אלהיך בכל אשר תעשה".

ועד כדי כך רצה התורה לזכות את העבד, שהרי אף אם היה חייב כסף לאחרים אינם רשאים לגבות חובם מדמי ההענקה אף אם הגיעו כבר לידי העובד, וכלשון הרמב"ם (הל' עבדים פ"ג הט"ו): ענק עבד עברי – לעצמו", ואים בעל חוב גובה הימנו. וענק אמה העבריה וכן מציאתה – לאביה. ואם מת אביה קודם שיבוא לידו – הרי הן של עצמה, ואין לאחיה בהם כלום, שאין אדם מוריש זכות שיש לו בבתו לבנו", עכ"ל.

לסיכום:

• מנהג מוסכם במדינה ליתן פיצויים למי שעבד בשכר, ויש למנהג זה תוקף הלכתי מחייב.
• גם בלא המנהג יש לתת פיצויים מדין "הענק תעניק לו".
• ראוי ליתן פיצויים גם למי שעל פי חוק לא מגיע לו.
• כשנותן פיצויים יוסיף מעט יותר ממה שחייב כדי לגמול חסד.