"לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו:" (דברים, כ"ב, י')

בפסוק זה רמוז לנו מוסר גדול בעבודת ה'. כבר לימדנו דוד המלך ע"ה, כי הדרך הישרה לעבודתו יתעלה ויתברך היא "סור מרע ועשה טוב".

מתוארים כאן שני שלבים: ראשית, על האדם לקדש את עצמו, לזכך את החומר, בבחינת "סור מרע", ובשלב השני עליו להוסיף קדושה וטהרה, בהגברת כוחה של הרוחניות והוא "ועשה טוב".

אל לו לאדם להמשיך בדרכו הרעה, לדלג על הוראת "סור מרע", ועם זאת – לעמול בתורה ולהקפיד על המצוות. ואף שאמרו חז"ל "הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו" (איכה רבתי פתיחא) – אין זה לכתחילה. בוודאי הקב"ה רוצה שהאדם ילמד תורה בקדושה ובטהרה. תורה לשמה.

וזהו הרמז: "שור" – מסמל את הצדיק, כדברי אור החיים הקדוש, "וחמור" – זו החומריות.

מכאן האיסור "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו" – אי אפשר לעלות במעלות הצידקות כשעדיין עול החומריות רובץ על האדם, אלא יסלק את החומריות ויעשה את הטוב בשלימות.

דילוג לתוכן