הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה: שמות י"ב, ב'
שבת הסמוכה לר"ח ניסן נקראת גם "שבת החודש". בה אנו קוראים מחומש שמות את פרשת: "החודש הזה לכם ראש חודשים".
הטעם שאנו קוראים בשבת זו את פרשת החודש כתב רש"י: "ששם פרשת הפסח". כלומר יש ליזכור בשבת זו את יציאת מצרים מעבר לזכירה שאנו זוכרים מידי יום ביומו. וכן ביאר הר"ן ור"ע מברטנורא וכ"פ קרבן העדה על הירושלמי. מיהו המ"ב כתב טעם אחר, וז"ל: "הרביעית פרשת החודש בשבת הסמוך לר"ח ניסן, כדי לקדש חודש ניסן, דכתיב בתורה: 'החודש הזה לכם ראש חודשים', אבל אין זה עיקר הקידוש כי עיקר הקידוש הוא בעת ראית הלבנה שמקדשין אותו הב"ד ואין הקריאה הזאת אלא מדרבנן", ומקור דבריו הם דברי הלבוש.
על הפסוק: "החודש הזה לכם ראש חודשים" ביאר רש"י: "'החודש הזה' – הראהו לבנה בחידושה אמר לו: זה היה ראש לסדר מניין החודשים, שיהא אייר קרוי שיני, סיוון שלישי. 'הזה' – נתקשה משה על מולד הלבנה באיזו שיעור תראה ותהיה ראויה לקדש, והראה לו באצבע את הלבנה ברקיע, ואמר לו: כזה ראה וקדש. וכיצד הראהו, והלא לא היה מדבר עמו אלא ביום, שנאמר: והיא ביום דבר ה' ביום צותו (ויקרא ז), מן היום אשר ציווה ה' והלאה (במדבר ט"ו), אלא סמוך לשקיעת נחמה נאמרה פרשיה זו, והראהו עם חשכה".
ברש"י מבואר שהחשבונות מולד הלבנה וסוד העיבור הם קשים מאוד. ואכן הראב"ד מעיד על עצמו שאין הוא בקיא בחוכמה זו וכתב (פרק ז' הלכה ז' מהלכות קידוש החודש): "מפני שהמחבר מתגדר מאוד ומתפאר בחוכמה הזאת, והוא בעניו שהגיע לתכליתה ואני איני מאנשיה, כי גם רבותי לא הגיעו אליה, על כן לא נכנסתי בדבריו לבדוק אחריו".
ומכל מקום מעבר לקושי הטמון בה, טמון במצווה זו חשיבות רבה. וכך מצינו ברש"י (בראשית א', א'), שהתורה היתה צריכה להתחיל ממצווה זו, שזו המצווה הראשונה שנצטוו בה בני ישראל. ולכאורה יקשה: מדוע לא היה לה לתורה להתחיל מעניינים שלכאורה הם יסודיים יותר כמו: "קריאת שמע" וכד"ו.
אלא, שבמצוות קידוש החודש מתבטא כוחו של עם ישראל, שכן חכמי ישראל קובעים את החודשים ובשמיים נשמעים להם, כדברי חז"ל על הפסוק (תהילים נ"ז ג'): "אקרא לאלוהים עליון לאל גומר עלי" -מכאן שהקב"ה משנה את הטבע כדי לקיים את קביעת המועדים על פי חכמי ישראל.
גם בילקוט שמעוני מבואר כעין זה (שמות פרק י"ב רמז ק"ץ): תני רב הושעיה, גזרו בית דין שלמטה ואמרו: היום ראש השנה. אמר הקב"ה למלאכים: העמידו בימה והעמידו סנגורין ויעמדו ספיקטורין, שגזרו בית דין של מטה ואמרו: היום ראש השנה. נשתהו העדים לבא או נמלכו בית דין להעברה למחר, הקב"ה אומר למלאכי השרת: העבירו בימה ויעברו סנגורין ויעברו ספיקטורין, שגזרו בית דין של מטה ואמרו: ראש השנה למחר. ומה טעם? 'כי חק לישראל הוא' – אם חוק לישראל הוא משפט לאלוקי יעקב.
מדברי המדרש אנו למדים, שבית דין של מטה הם שקובעים מתי יהיה ראש השנה, ולא זו בלבד, אלא שהקב"ה משלים עמהם. זהו מדרש חכמים: 'אתם' – אפילו טועים" (ראה הוריות דף ג' עמוד ב') כלומר אפי' שקביעת ראש חודש של חז"ל לא מתאימה עם מהלך הירח, הקב"ה משדד מערכות כדי שקביעתם של חכמי ישראל תהיה קביעה.
נמצאנו למדים מכל הנ"ל, כי דרך האמונה בחכמי ישראל אפשר להגיע בקלות לאמונה בקודשא בריך הוא.
טעם למצווה זו כתב הרמב"ן: "וטעם החודש הזה לכם רא חודשים, שימנו אותו ישראל החודש הראשון, וממנו ימנו כל החודשים שני ושלישי עד תשלום השנה בשנים עשר חודש, כדי שיהיה זה זכרון בנס הגדול, כי בכל עת שנזכיר החודשים יהיה הנס נזכר, ועל כן אין לחודשים שם בתורה, אלא יאמר: 'בחודש השלישי' (שמות י"ט א'), ואומר: 'ויהי בשנה השנית בחודש השני נעלה הענן' (במדבר י' י"א), 'ובחודש השביעי באחד לחודש' וגו' (שם כ"ט א'), וכן כולם. וכמו שתהיה הזכירה ביום השבת במנותינו ממנו אחד בשבת שני בשבת, כאשר אפרש, כך הזכירה ביציאת מצרים במנותינו החודש הראשון והחודש השני והשלישי לגאולתינו.
כלומר, כאשר מזכירים את חודש ניסן כ"חודש הראשון", אזי זוכרים אנו את גאולת מצרים, משום שחודש זה הוא ראשון לגאולה וכן החודש השני וכו'.
הראשון לציון הגאון רבי יצחק ניסים זצוק"ל כותב, שאדם שמשתמש בחודשים לועזיים כגון הראשון לראשון וכו', עובר על מצוות עשה ועל לאו דאורייתא, ואף אם משתמש בשם החודשים הלועזיים אסור לעשות כן, משום ששמות חודשים אלו הם שמות שמקורם משמות של בעבודה זרה.
אשר על כן, יש להשתמש בתאריכים עבריים. מיהו, כיון שיש מקומות שאינם מכירים את התאריך העברי, יש לכתוב בנוסף לתאריך העברי את התאריך הלועזי בסוגריים ויוסיף את המילה "למניינם".
כעין זה צריכים לנהוג ביחס לימות השבוע. רבינו יוסף חיים זיע"א בעל ה"בן איש חי" הביא בשם ספר שער הכוונות שכאשר אומר אדם בתפילה: "היום יום אחד בשבת קודש" וכו', יכוין לקיים מצוות "זכור את יום השבת לקדשו". למעשה, המעיין ימצא שמקור דברים אלו הוא הרמב"ן שהבאנו.
