וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ: (ויקרא י"ב, ג')
שאלו התלמידים את רבי שמעון בר יוחאי (נדה ל"א ע"ב): "ומפני מה אמרה תורה מילה לשמונה?", ונענו: "שלא יהיו כולם שמחים ואימו ואביו עצבים" (על שהאשה אסורה עדיין לבעלה). הוא שתרגם יונתן: "וביומא תמינאה תשתרי (האשה תהיה מותרת לבעלה), וברא יתגזר בשר ערלתיה" (ויחתכו את ערלת התינוק), היינו שבעת ימים נמצאת האשה בטומאתה וביום השמיני היא נטהרת לבעלה, ויום זה הוא גם יום מילת בנם.
והנה, מובא בחז"ל (שבת ק"ל ע"א): "תניא, רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל מצוה שקיבלו עליהם בשמחה – כגון מילה, דכתיב (תהלים קי"ט, קס"ב) 'שש אנכי על אמרתך כשלל רב' – עדיין עושין אותה בשמחה".
כמדומני, ששמעתי משם גאון עוזנו ותפארתנו רבינו יוסף חיים בעל ה"בן איש חי" זיע"א, ששאל: מדוע אמרו חז"ל 'עדיין עושין"?, היו צריכים לומר 'עושין' בלבד!. ותירץ: אפשר היה לחשוב שדברי חז"ל נכונים דווקא לימיהם, בהם האשה היתה מותרת לבעלה כעבור שמונה ימים מהלידה, אבל בימינו , שאין האשה טהורה ביום השמיני (כל הנשים בחזקת יולדות בזיבה), הרי שעדיין היה קיים החשש שיהיו אביו ואמו של התינוק עצבים ביום מילת בנם, ואם כן שמא לא יקיימו את מצוות המילה בשמחה!. על כך אמרו חז"ל: "עדיין עושין" – למרות שההלכה כיום היא שהאשה אסורה לבעלה ביום המילה, בכל זאת, עדיין עושים ישראל את מצוות ברית המילה בשמחה.
