"כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַיהוָֹה:" (פרק ב' פס' י"א)
בכל יום אנו אומרים שלוש פעמים בתפילה את פיטום הקטורת, ושם אנו אומרים: "אילו היה נותן בה קרטוב של דבש אין אדם יכול לעמוד מפני ריחה. ולמה אין מערבין בה דבש? מפני שהתורה אמרה: "כי כל שאר וכל דבש" וגו'.
לכאורה, שאלת הגמרא (ירושלמי יומא פ"ד ה"ה) ותשובתה אינן מובנות: הרי ברור שהתורה היא שאסרה לערב דבש בקטורת!
צריך לומר שחידוש הגמרא הוא שאין מערבין בקטורת אפילו קרטוב של דבש, כלומר: אפילו טיפה כלשהי. זהו חידוש, שכן אפשר היה לחשוב שכיון ששיעור אכילה הוא בכזית, אם כן גם תערובת הקטורת לא תיאסר אלא בכמות שיש בה כדי אכילה וטעימה, דהיינו בכזית. ועל זה משמיעה לנו הגמרא שהתורה אסרה תערובת של דבש – אפילו בכל שהוא.
מעין זה מצאנו גם בדו שיח שבין הקב"ה לאדם הראשון אחרי חטאו:
הקב"ה שאל (בראשית ג' י"א) "המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכול ממנו אכלת?", והאדם עונה "אכלתי ואוכל" (ראה מדרש תלפיות ערך 'אדם הראשון' וראה בראשית רבה פרשה י"ט אות י"ב, ובפי' ידי משה שם) – כלומר, אכלתי פחות מכזית, ולאחר ארבע דקות אכלתי עוד פעם, הרי שהאכילות אינן מצטרפות זו עם זו. על כך אמר לו הקב"ה: "אמרתי לך (שם ב' י"ז) "ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל" – אפילו כל שהוא אסרתי.
