"וַיִּקְחוּ מִלִּפְנֵי מֹשֶׁה אֵת כָּל הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר הֵבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִמְלֶאכֶת עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ לַעֲשׂת אֹתָהּ וְהֵם הֵבִיאוּ אֵלָיו עוֹד נְדָבָה בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר:" (פרק ל"ו פס' ג')
הפשט הוא שהביאו את התרומה מוקדם בבוקר.
בדרך דרש אומר מרן בעל ה'בן איש חי' זיע"א, כי בתחילה הביאו הנשים את כל תכשיטיהן ונזמיהן למשה. אלא שמשה לא רצה לקבל מידן עד שהבעלים אישרו את תרומתן (עיין שו"ע יו"ד סי' רמ"ח סע' ד': 'גבאי צדקה אין מקבלים מן הנשים… אלא דבר מועט'. ועיין לרשב"א בתשובה ח"ה סי' נ"ז שכותב טעם לדבר: 'דע, שיכולות בנות ישראל לתת דבר מועט, שדעת בעלים בכך', והוא מגמרא בב"ק קי"ט ע"א. עי"ש).
מה עשו הנשים? חזרו לאהליהן ו'הוציאו' מבעליהן את הסכמתם.
הן עשו זאת בחכמה: בתחילה באה האשה ושאלה את בעלה מה רצונו לאכול, והתפללה לה' שיתקיים במן. אחר כך לא נתנה לו לאכול אלא החמיצה את פניה עד ששאל הבעל לסיבת הדבר. אז סיפרה לבעלה איך משה רבינו 'הרגיז' אותה. הבעל היה מבטיח לה להצטרף למחרת בהבאת התרומה.
בבוקר, כשהיו בדרכם לצאת, היתה האשה נוטלת דלי מלא בתכשיטיה והיתה אומרת לבעל שיביא גם הוא דלי מלא. הבעלים היו מתביישים מנדיבות ליבן של הנשים, והיו עושים כדבריהן.
זוה פירוש הכתוב (שם ל"ה, כ"ב): "ויבאו האנשים על הנשים".
