"זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ:" (פרק כ' פס' ח')
אמור חז"ל (ר"ה כ"ז ע"א): "זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, והטעם שהקדימו זכור לשמור הוא משום שנקט בדברות ראשונות בלשון זכור ובאחרונות בלשון שמור, כפי הסדר בתורה. אך כיון שנאמרו בדיבור אחד אין זה משנה אם הקדים זכור לשמור, ולכן אין קפידא בכך שמהר"ש אלקבץ זיע"א כתב בשירו "לכה דודי": "שמור וזכור" (אם כי הייתה לו סיבה שפתח בשמור, כיון שראשי תיבות של שמו חתום בראשי הבתים).
אך יש טעם נוסף להקדמת זכור לשמור, מלבד הקדימה בפרשיות התורה. מסביר רש"י: "זכור – תנו לה לזכור תמיד את יום השבת, שאם נזדמן לו חפץ יפה תהא מזמינו לשבת" (וזהו כדעת בית שמאי, וראה ברמב"ן ובשפתי חכמים). הרי שקיום מצוות זכור נעשית עוד לפני שבת, לפני קיום מצוות שמור.
טעם נוסף להקדמת זכור לשמור הוא לפי דברי גאון עוזנו ותפארתנו בעל ה"בן איש חי" זיע"א (בן איש חי ששנה ראשונה, כי תשא, הלכה י"ז), שכתב שכאשר אדם אומר ביום ראשון "היום יום אחד בשבת קודש", הרי הוא מקיים בזה את מצוות "זכור את יום השבת לקדשו". גם לפי זה מצוות זכור קודמת זמן קיומה למצוות שמור.
ועוד: זכור במעשה ושמור בלא תעשה. הרי שהעשייה – הזכירה קודמת לאי העשייה – לשמירה.
