"וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי:" (פרק מ"ח פסוק כ"ב)
"וַאֲנָא יְהָבִית לָךְ חוּלַק חַד יַתִּיר עַל אַחָיךְ דִּי נְסֵיבִית מִידָא דֶאֱמוֹרָאָה בִּצְלוֹתִי וּבְבָעוּתִי:" (אונקלוס שם)
"בחרבי ובקשתי. היא חכמתו ותפלתו." (רש"י שם)
סיפר מרן הרב זצ"ל:
בזמן שהייתי דיין בבית הדין בבאר שבע, באתי יום אחד לבית הדין וראיתי אישה צעירה יושבת בפרוזדור הכניסה לבית הדין. חשבתי לתומי שהיא בוודאי מחכה לגט. אך למעשה, היא עצמה לא נכנסה וגם לא בעלה. כעבור חודש שוב ראיתי אותה יושבת בכניסה כשהיא קוראת תהלים.
שומר בית הדין שאל אותה למעשיה כאן, והיא סיפרה שהתחתנה במרוקו עם נהג מונית, וביום השמיני לחתונה, אחר שנגמרו שבעת ימי החופה, בעלה החתן נסע עם המונית שלו ונעלם, והיא נשארה במצב של עגונה. בבית הדין של מרוקו לא התירו לה להתחתן מחדש, וכך אמרו לה גם בבית הדין בבאר שבע.
ביקשתי מהאחראי שיכניס אותה לתוך אולם בית הדין והיא חזרה בפני על סיפורה, ואף הוסיפה שהדבר היה בעירו של ה'בבא סאלי' זיע"א – תפילאלת – שבמרוקו. מיד נסעתי את הבבא סאלי וסיפרתי לו את המעשה. הוא אמר לי שאסע לדימונה ושם אולי אמצא מישהו שמכיר וזוכר.
נסעתי לדימונה, ושם פגשתי את הרב הגאון רבי אברהם אלמחליח, מי שהיה הרב של דימונה ומאוחר יותר – מנכ"ל בתי הדין וחבר בית הדין הגדול בירושלים עיה"ק. הוא אמר לי שיש זקן אחד שהיה בחברא קדישא של אותה העיר במרוקו, ואם נפגוש אותו יתכן שיוכל לסייע בידינו.
נסענו אלי. כשהתקרבנו אל הבניין שבו גר אותו זקן, ראינו מודעת אבל שהודיעה שהזקן הנ"ל נפטר. הצטערתי על שלא באתי יום קודם. "אם כבר הגענו" הציע הרב אלמליח, "נלך לנחם את האבלים".
כשנכנסנו אל בית האבל, ראינו זקן עטוי מעין סדין על ראשו. הלה שאל למעשינו פה, והרב אלמליח סיפר לו את כל המעשה ושאנו מחפשים קצה חוט להתרת העגונה. מיד נענה הזקן ואמר שהכיר את נהג המונית הזה ושהוא נהרג בתאונה מיד לאחר חתונתו. עוד הוסיף כי במו ידיו קבר אותו לאחר שהוציא אותו קפוא מתוך השלג.
מיד גביתי ממנו עדות, ושלחנו לקרוא לעגונה להתירה. כשסיפרתי לבבא סאלי אך התגלגלתי למקום, אמר לי: "והיא מר לה – השכינה, מר לה ולכן היא עוזרת).
