"וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה" (פרק כ"ח פסוק י"ב)
נראה לבאר בדרך המוסר: כל מצוה שאדם עושה אותה כאן, בארץ, אף על פי שהוא "מוצב ארצה" – הרי "ראשו מגיע השמימה".
מעלתה של המצווה, חשיבותה והשפעתה מגיעות השמימה ממש. כשאדם מכיר במעלתן של המצוות ובחשיבותן, הוא יראה את שכרן לעתיד לבוא. כמו כן, גדולה היא מעלת התפילה ועל האדם להכיר בחשיבותן.
זהו שאומר הפסוק (איוב ז' י"ט): "לֹא תַרְפֵּנִי עַד בִּלְעִי רֻקִּי" – כלומר, הייתי צריך לא להפסיק מהן אף לא לרגע קל, כזמן בליעת הרוק. וכל המצווה שאדם עושה כאן בארץ לשם שמים, חשיבותה מגעת השמימה.
עוד רומז הסולם לאדם, שעליו לעלות במעלות הסולם. אל לו לאדם להשאר במקום אחד קבוע, אלא עליו לשאוף תמיד לעלות ולהתעלות בקדושה.
