"וְנָֽתַן לִי לֶחֶם לֶֽאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּֽשׁ" (פרק כ"ח פסוק כ')
יעקב אבינו מסתפק במועט, אין לו צורך בעושר וכבוד, לכן הוא מבקש רק את ההכרח אשר לא יגונה – לחם לאכול ובגד ללבוש.
אך בדברי חז"ל אנו שומעים משמעות אחרת לדברי חז"ל. המדרש _בראשית רבה ע' ה') מספר על עקילס הגר שנכנס אצל רבי אליעזר (שהוא מתלמידי בית שמאי). אמר לו: על הגרים אומר הכתוב (דברים י' י"ח): "ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה". וכי עד כאן אהבת הגר ולא יותר? הרי לה' השמים ושמי השמים, והוא מתברך בכך שהוא נותן לגר רק לחם ושמלה?! נזף בו רבי אליעזר. אמר לו: וכי אתה בא להתגייר לשם הכסף והכבוד? וכי קלה היא בעיניך "דבר שנתחבט עליו אותו זקן", שנאמר: ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש"?. הבטחת הפרנסה היא גדולה מאד שיעקב אבינו נתחבט על אותו הדבר, והגר מקבלו בחינם רק בשל אהבת ה' את הגרים!
הלך עקילס אצל רבי יהושע. עמד רבי יהושע ופייסו. אמר לו: ה"לחם" שמברך ה' את הגר בו איננו רק מזון, אלא הוא רומז לפסוק (משלי ט' ד'): "לכו לחמו בלחמי", ואין לחם אלא תורה, וה"שמלה" היא הטלית , היינו חלוקא דרבנן שבה יכול הגר לזכות אם ילמד תורה. נמצא שהגר זוכה לתורה ולטלית. אמר לו: אם תתגייר תוכל לעסוק בתורה – שהרי לגוי אסור לעסוק בתורה, וכאשר תזכה לתורה תזכה גם לטלית.
אמרו על כך חז"ל (בראשית רבה ע' ד'): "אילולא אריכות פנים שהאריך רבי יהושע עם עקילס היה חוזר לסורו", ועל רבי יהושע הוא אומר (שם ט"ז ל"ב): "טוב ארך אפיים מגיבור".
אם כן למדנו שבבקשת יעקב אבינו, לקבל "לחם ושמלה", טמונה כוונה עמוקה יותר, והיא לזכות לתורה ולטלית.
ביאור נוסף ע"פ תשובה נוספת שניתנה לעקילס הגר, והיא שאין הכוונה "לחם" ו"שמלה" כפשוטו, אלא לחם – הוא לחם הפנים, ושמלה – אלו בגדי כהן גדול וכהן הדיוט. וכוונת התורה, שהאהבה שאנו מחוייבים לגר מתבטאת בכך שהוא כל כך מתקבל בעדת ישראל, שיוכל זרעו לאכול מלחם הפנים המיועד לכהנים בלבד וללבוש בגדי כהן גדול והדיוט, במידה וביתו תתחתן עם כהן.
כך גם יעקב אבינו מבקש שבניו יהיו זכאים לבית המקדש ולעבודת הקרבנות, ומכל מחמדי עולם הוא מייחל למובחרים שבהם, וזה "לחם" הפנים "לאכול", ו"בגד" של כהן גדול "ללבוש".
עוד יש לבאר ע"פ דברי רש"י, שאין כוונת יעקב אבינו ללחם ובגד כפשוטם, אלא כוונתו להמשך קיומו וקיום זרעו בדרך התורה והמצוות, שלא ימצא שום פסול בזרעו. וכך אומר רש"י: "בשלום – שלם מן החטא, שלא אלמד מדרכי לבן. והיה לי לאלהים – שיחול שמו עלי מתחילה ועד סוף, שלא ימצא פסול בזרעי, כמו שנאמר (כ"ח, י"ד): 'אשר דברתי לך', והבטחה זו הבטיח לאברהם, שנאמר (י"ז ז'): 'להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך".
הרי שהלחם מסמל את התורה הקדושה, והבגד מסמל את נישואיו של האדם ואת בניו.
בגד, המסמל את בניו של אדם, מצאנו בכמה מקומות. אחאב וצדקיהו הרשעים טענו לפני נבוכדנצר שהם נביאים. ביקש נבוכדנצר לבדוק את אמיתות דבריהם והציע כמבחן לזרוק אותם לכבשן האש, כפי שעה לחנניה מישאל ועזריה: אם ינצלו – הרי שהם אכן נביאים. אמרו לו אחאב וצדקיהו: הלו אנו רק שניים ואילו הם היו שלושה. מא זכותם של השלושה גדולה יותר ועמדה להם להצילם מן האש. קיבל נבוכדנצר את טענתם וצירף אליהם את יהושע הכהן הגדול. נטלם וזרקם לכבשן האש. שני הרשעים נשרפו מיד ורבי יהושע לא נפגע ורק שולי גלימתו נחרכו מעט. הסביר לו יהושע הכהן הגדול שזה בגלל שהוא היה בחברה רעה, אבל הגמרא אומרת "ולא היא" – הסיבה היא אחרת. נאמר על יהושע הכהן הגדול "ויהושע היה לבוש בגדים צואים, והשטן עומד על ימינו לשטנו" (זכריה ג' ג'). כתב רש"י: "לשטנו – להשטינו, שהיו בניו נשואים נשים נוכריות". רק כאשר גער יהושע בבניו ואמר להם (שם ג' ד'): "הסירו הבגדים הצואים", ובניו שמעו לו וסילקו מביתם את הנשים הנוכריות, נתקיים בו (שם ג' ד-ה): "והלבש אותך מחלצות… שימו צניף טהור על ראשו" – אלו הם בגדים לבנים ונאים שזכה להם כשנתכפר לו עוונו (עיין סנהדרין דף צ"ג ע"א).
כאשר בניו של האדם אינם הולכים בדרכי אבותם, בדרך התורה והיראה – אפילו אם אין זה באשמת ההורים – הרי הם נקראים "בגדים צואים" לאביהם. מכל מקו שמענו שבגדיו של האדם הם סמל לבניו.
יעקב אבינו מבקש "לחם לאכול" – דהיינו ללמוד תורה, אבל לא זו בלבד אלא גם "בגד ללבוש" – שבניו ילכו בדרך התורה והמצווה, בלימודה, בשקידתה ובקיום מצוותיה. והקב"ה אכן מברכו שבניו ילכו בדרך אבותם ללמוד חסד מאברהם, מסירות נפש מיצחק ושקידה בתורה מיעקב.
