"וַיֵּרָא אֵלָיו יְהֹוָה בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא" (פרק י"ח פס' א')
סיפר מרן הרב זצ"ל:
היה לי שכן שהיה מכהן ברבנות באחת הקהילות שבאמריקה. באחד מימי השלישי בשבוע אמרו לו שהוא חולה ושוכב בביתו. המתנתי ליום חמישי הוא היום השלישי למחלתו, כדי להיכנס לבקרו.
שלחתי להודיע לו שאני מתכונן לבקרו – אך הלה סירב. חשבתי לעצמי שמא יש לו סיבה מיוחדת לסירובו. ביום שישי שוב רציתי לבקרו, ושוב שלחתי להודיע לו על רצוני להגיע לבקרו, והוא עדיין עמד בסירובו. גם אז חשבתי לעצמי שמא יש לאותו שכן סיבה מיוחדת לכך.
בליל שבת חזרתי מתפילת ערבית בבית הכנסת, והנה רואה אני את אשת החולה ואת בנם עומדים במדרגות הבניין, כשהם מזמינים אותי להיכנס לביתם לבקר את החולה. השבתי להם שאין זה הזמן המתאים כעת, שכן צריך מיד לבוא ולקדש, אבל הם הפצירו בי שאבו מיד לבקרו. חשבתי שמא יפגע החולה אם לא אכנס עכשיו ויורע מצבו בעקבות כך, ולפיכך נכנסתי, וברכתי אותו בברכה המיוחדת שמברכים את החולה בשבת כדין.
לאחר שכבר יצאתי מביתו, חזרתי אליו שוב ושאלתיו על סיבת סירובו לראותני ביומיים הקודמים. הוא ענה לי בתמיהה: "וכי כבודו לא הבין מדוע עשיתי זאת?", עניתי לו שלא. ואז הוא אמר לי: "משום שרציתי שכבודו יכנס לבקרני יחד עם שני המלאכים שמלווים לו לאדם בערב שבת, ורציתי שהמלאכים יענו בעל כורחם 'אמן' כשהרב יתפפלל עלי, וכל יוקל לי".
ובאמת, הוקל לו והבריא.
