תולדות – שנה ב
פתיחה
ואל שדי יברך אותך (בראשית כח, ג). נראה לי בסייעתא דשמיא: הנה ברכה זו שברך יצחק את יעקב באחרונה מתחלת באות ואו ומסיימת באות מם, רמז למילוי שם הוי"ה דיודין שעולה מספר מ"ו; אבל ברכה ראשונה שברכו ב"ויתן לך האלוקים" (שם כז, כח) מתחלת באות ואו ומסיימת באות כף, הרי כ"ו כמניין שם הוי:ה כפשוטו. נמצא, תחילה ברכו כנגד מספר הפשוט, ואחר-כך ברכו כנגד מספר המילוי שהוא מ"ו, דהוא מילוי ע"ב שעולה "חסד". וידוע מה שכתוב בזוהר הקדוש בפרשה זו, דף קמו, דיעקב וזרעו לא נשתמשו בעולם זה אלא בברכה אחרונה של יצחק, והיא זו; אבל ברכה ראשונה שמורה לימות המשיח. ובזה פרשתי בסייעתא דשמיא רמז הכתוב (תהילים כט, יא): "ה' עוז לעמו ייתן, ה' יברך את עמו בשלום" – חלק תבת "שלום" לשתיים וקרי בה "של ומ", כלומר, יברכם עתה בזמן הזה בברכה של ו"מ, שהיא ברכה של "ואל שדי" המתחלת באות ואו ומסיימת באות מם. ובזה יובן בסייעתא דשמיא רמז הכתוב (שמות טו, יז): "תביאמו ותטעמו בהר נחלתך מכון לשבתך פעלת ה'" – קרי בה "תביא מו ותטע מו", דהיינו, ברכת "ואל שדי" שראשה ואו וסופה מם; "בהר נחלתך", רוצה לומר, קודם ביאת המשיח, שאז "נחלתך" שהוא בית-המקדש נקרא "הר", אך כשיהיה "מכון לשבתך", שבית שלישי נקרא "בית", אז "פעלת ה'", כלומר, תפעל בברכה ראשונה של "ויתן לך האלוקים", שראשה ואו וסופה כף, כמניין שמך "ה'". ואמר "ויתן לך את ברכת אברהם", לפי שיצחק – מידתו גבורה, שהיא מידת לילה, ויש לאומות העולם יניקה ממנה; אך אברהם – מידתו חסד, שהוא מידת יום, ואין לאומות העולם יניקה ממנו. ולזה אמר: אך-על-פי שאני הגבורה – מברך אותך ואומר לך שיתן לך ברכת אברהם שהוא החסד, מידת היום; וכמו שנאמר (בראשית כב, ג): "וישכם אברהם בבוקר". "לך ולזרעך איתך", כי מזה אין יניקה לזולתכם, אלא יהיו לך לבדך, ואין לזרים אתכם, שהיא השפעה מעולה וגדולה, דאפילו בשבת שכולו קודש יש מעלה גדולה בתוספת נפש רוח ונשמה של היום על תוספת נפש רוח ונשמה של הלילה, כי זו בחינת נקובא, וזו בחינת דכרא.
הלכה א
התוספת של נר"ן דבחינת לילה, כבר בארנו מקום קבלתם; ועתה נבאר מקום תוספת נפש רוח נשמה (נר"ן) של היום, שהם מעולים וגדולים מן הלילה, והוא: באמירת "נשמת כל חי" תכוון להכין עצמך לקבל עתה תוספת נפש של היום. גם צריך שתכוון בראשי תבות "נשמת כל חי" עולה מספר שלשה הויו"ת; וגם תכוון: "כל חי" עולה מספר אהי"ה יהו"ה אהי"ה, והם מספר "חיים"; וכוונות אלו הם תמורת התפילין, כי הם סוד התפילין הנקראים "חיי המלך", וכמו שכתוב בדברי רבינו האר"י ז"ל. וכתב הרב מורנו רבי דוד פרדו ז"ל ב"מכתם לדוד", סימן י"ג: הבא לומר קריאת שמע בשבת ולא אמר תחילה "נשמת כל חי", דומה קצת לפי סודו לקורא קריאת שמע בלא תפילין; עיין שם. ולכן צריך להיזהר בכוונות אלו אפילו הוא אדם פשוט. גם יכוון באמירת "נשמת כל חי" להמשיך תוספת קדושת שבת בעולם היצירה, כי תיקון "נשמת כל חי" הוא בסדר הזמירות שהם ביצירה; וזו הכוונה צריך לכוון אותה מלבד אותה שכתבנו לכוון באמירת "נשמת כל חי" לקבל תוספת נפש יתרה דבחינת היום. וטוב שהאדם ירשום כל כוונות אלו בסידור שבידו, כדי שתהיה כוונתם בנקל עליו, כי כל זה צריך לכוון בשלשה תיבות אלו שהם "נשמת כל חי", ויאריך בהם עד שישלים כל כוונות הנזכרות בהם.
הלכה ב
מי ששכח לומר "נשמת" ובירך ברכת "ישתבח" אחר שירת-הים כמעשהו בחול – כתב הרב "מכתם לדוד", דאם נזכר קודם "ברכו", אכתי זמניה הוא; עיין שם. ובספרי הקדוש "מקבצאל" העליתי: אע"פ ששמע הקדיש וענה "ברוך ה' המבורך", כל עוד שלא התחיל בברכת "יוצר אור", יאמר "נשמת" כדי לקבל תוספת הנפש; כי עיקר קבלת תוספת הנפש ביום הוא באמירת "נשמת כל חי" ולא ב"ברכו", ורק אם התחיל ברכת "יוצר אור", אין לו להפסיק לומר "נשמת", אלא אומרה אחר התפילה בלא אמירת ברכת "ישתבח". מיהו נראה לי, דאם נזכר בברכות קריאת שמע קודם שחותם "גאל ישראל", יהרהר בלבו שמונה תיבות אלו: "נשמת כל חי תברך את שמך ה' אלוהינו", ובעת שמהרהר בהם, יהרהר גם כן בקבלת תוספת הנפש, כי הרהור אינו חשוב הפסק, ויש בו תועלת קצת לקבל תוספת הנפש; וכמו שאמרו – השומע קדושה משליח ציבור והוא בתוך תפילת העמידה, וכן כיוצא בזה בדיני ברכות שאינו יכול לברכם בפה.
הלכה ג
שבח זה ד"נשמת כל חי" הוא יקר ומעולה מאד, וצריך לאמרו בנעימה, והוא מסוגל על כל צרה שהאדם עומד בה, שידור נדר לומר אחר הצלתו מהצרה שבח זה של "נשמת כל חי" ויועיל לו; וכמו שכתוב בשם רבי יהודה החסיד ז"ל. ונזכר בתחילתו נשמה ורוח, כי לא זכו לנשמה ורוח אלא ישראל, אבל אומות העולם, אין להם אלא נפש מצד הקליפה; ועל שבח זה נאמר (ישעיה מג,כא): "עם זו יצרתי לי, תהלתי יספרו". ונודע דסוד "נשמת כל חי" הוא בחינת תוספת קדושת שבת בעולם היצירה.
הלכה ד
הנוסחה העיקרית היא לומר: "וה' אלהים אמת, לא ינום ולא יישן", וכן מצאתי בספר "חמדת-ישראל" לרבינו הרב שמואל ויטל ז"ל. גם צריך לומר: "והלבבות ייראוך, והקרב והכליות יזמרו לשמך", כדי שיהיה המניין שלם וכנזכר ב"שלמי-צבור". ואמרו: "מבלעדיך אין לנו גואל ומושיע, פודה ומציל ועונה ומרחם" – ששה תארים, כנגד ברורים של נשמות וניצוצי קדושה שיהיו בששה אלפים דעלמא, ואח"כ אומר: "אין לנו מלך עוזר וסומך אלא אתה" – על זמן אלף השביעי. ואמרו: "אלוהי הראשונים והאחרונים" – נראה לי בסיעתא דשמיא: "הראשונים" הם האבות, שהם בחסד גבורה תפארת, "והאחרונים" – משה ואהרן ויוסף ודוד שהם בנצח הוד יסוד מלכות. "אלוה כל בריות" – הזקנים והשופטים והנביאים, "ואדון כל תולדות" – אנשי כנסת הגדולה, והתנאים ואמוראים, ורבנן סבוראי, והגאונים ושאר חכמי הדורות כולם; ועיין בריש שער רוח הקודש.
הלכה ה
"על אחת מאלף אלפי אלפים ורוב רבי רבבות" – נראה לי בס"ד: בחכמה גדולה תיקנו אנשי כנסת הגדולה שיעור זה באלפים ורבבות; כי ב"אלף אלפי אלפים" יש עשרה מדרגות במספר, שהם: אחדים, עשרות, מאות, אלפים, עשרות אלפים, מאות אלפים, אלף אלפים, עשרות אלפי אלפים, מאות אלפי אלפים, אלף אלפי אלפים; הרי כאן עשרה מדרגות, כנגד עשרה ספירות ועשרה הילולים שאמר דוד המלך עליו השלום ב"הללויה, הללו אל בקדשו" (תהילים ק״נ:א׳); אבל ב"רוב רבי רבבות" יש שלשה-עשר מדרגות שהם: אחדים, עשרות, מאות, אלפים, רבבות, עשרה רבבות, מאה רבבות, אלף רבבות, רבי רבבות, עשרה רבי רבבות, מאה רבי רבבות, אלף רבי רבבות, רוב רבי רבבות; הרי כאן שלשה- עשר מדרגות, כנגד י"ג מכילן דרחמי, וי"ג מידות, וי"ג שבחים של "ישתבח". יאמר: "יודו ויברכו וישבחו ויפארו וישוררו", כנגד חמשה בחינות הרמוזים בחמשת אותיות דשם הוי"ה וקוצו של יו"ד, שהם סוד נפש רוח נשמה חיה יחידה. ויאמר: "שועת עניים אתה תשמע" – אלו ישראל היושבים בגלות; ו"צעקת הדל" – הוא משיח בן יוסף המדוכה ביסורים, כמו שנאמר (ישעיה נג,ב): "והוא מחולל מפשעינו".
הלכה ו
בברכת "ישתבח" יש י"ג שבחים, והם כנגד י"ג מכילן דרחמי וי"ג מידות. ויאמר אותם בנעימה ובנחת-רוח, פיו ולבו שווים; ואין צריך לאמרם בנשימה אחת, לכך לא ימהר באמירתם. ואם הרגיש שאחד התחיל בקדיש וקדושה, ימתין, שלא יתחיל לאמרם אלא עד שיענה קדיש או קדושה, כדי שלא יפסיק בהם. וכבר כתבתי בדיני "ישתבח" בשנה ראשונה בס"ד, ומה שצריך להיזהר בברכה זו ובאמירת י"ג שבחים הנזכרים.
הלכה ז
ברכת "יוצר אור" דשבת הוא בחינת תוספת קדושת שבת בעולם הבריאה, כי כל סדר "יוצר" הוא בבריאה וכמו שכתב בשער-הכוונות. ושבח "לאל אשר שבת" הוא שבח שנזכר בו עילוי השבת. ומה שאמר: "וביום השביעי נתעלה וישב על כסא כבודו", הכוונה: כי בחינת ה"א הראשונה דשם הוי"ה ברוך הוא, מקננת בבריאה, ובחינת וא"ו ביצירה; וכל זה בימות החול, אבל ביום-שבת – בחינת וא"ו שבשם נתעלה מן היצירה וישב על כסא כבודו בבריאה; ולזה אמר "וביום השביעי", כלומר: ו' – "ביום השביעי נתעלה וישב על כסא כבודו", וכנזכר בשער-הכוונות. וצריך לומר: "דעת ותבונה סובבים הודו", וכן "נותנים לו כל צבא מרום"; וכן צריך לומר: "שרפים וחיות ואופני הקודש", וכנזכר בשער-הכוונות. ומה שאמר: "קרא לשמש ויזרח אור", רוצה לומר, זימן וקידש, כמו: "ראו קרא ה' בשם בצלאל" (שמות לה, ל), וכן: "ישראל מקוראי" (ישעיה מח, יב), כלומר, השמש לא היה מזריח אור לתחתונים, לולא כי זימן וקידש אותו השם יתברך לכך. ואמרו: "ראה והתקין צורת הלבנה" – נראה לי בס"ד: מלת "ראה", על דרך מה שכתב הרמב"ן ז"ל בפסוק (בראשית א,ד): "וירא אלהים את האור כי טוב", כי הרצון בקיום יקרא "ראיה", שהוא כעניין "וראיתי אני" דקהלת (ב, יג); וכן "ותרא האשה כי טוב העץ למאכל", שהוא כעניין שאמרו (כתובות קח): רואה אני את דברי אדמון, וכמוהו (שמואל ב טו, כז): "ויאמר המלך אל צדוק הכהן, הרואה אתה, שובה העיר בשלום"; וכן כאן אמר "וירא אלהים את האור כי טוב", שרצה בקיומו לעד; עד כאן דבריו ז"ל. וכן העניין כאן – אומר: "ראה והתקין", רוצה לומר, חפץ ורצה והתקין צורת הלבנה, שגזר בהם הקיום והם עומדים בחפצו, שאם יתפרד מהם חפצו ורצונו רגע – יהיו לאין.
הלכה ח
אם התחיל "המאיר לארץ" במקום "הכל יודוך" כמנהגו בחול – אם לא נזכר אלא עד אחר שהתחיל "אל ברוך גדול דעה וכו'", יגמור כל אלפא-ביתא ד"אל ברוך וכו'", ויחזור ויאמר מן "הכל יודוך" על הסדר של שבת. ואפילו אם לא נזכר אלא עד אחר שהתחיל "לאל ברוך נעימות", כל שלא חתם עדיין "ברוך אתה ה' יוצר המאורות", צריך לחזור ולומר מן "הכל יודוך" על הסדר; ודלא כמי שכתב דאינו חוזר לומר אלא "לאל אשר שבת", או "אל אדון על כל המעשים"; יען כי באמת, אמירת "הכל יודוך וכו'" הוא צורך גדול בשבת, דכאן נרמזים שבעה היכלות דבריאה הנפתחים ביום-שבת, והם נרמזים בששה פעמים "הכל" הנזכרים בברכה זו, ד"הכל" לשון "היכל", וסדר מקום הרמז שלהם מפורש בשער-הכוונות; על-כן צריך להתחיל מן "הכל יודוך". ונראה לי בס"ד לומר עוד: טוב להתחיל מן "עושה שלום ובורא את הכל", דאע"פ שתיבות אלו ישנם ב"יוצר" דחול, וכבר אמרם; מכל מקום, מאחר שהפסיק ביניהם באמירת "המאיר לארץ ולדרים וכו'", יותר טוב ונכון לחזור לאמרם כדי לחברם עם "הכל יודוך", כי הרמז של שבעה היכלות מתחיל מן "הכל" של "ובורא את הכל", ואחריו רמז של "הכל יודוך".
הלכה ט
היכא דאמר יוצר דחול, ולא נזכר אלא עד שחתם הברכה ד"יוצר המאורות", אינו חוזר לומר הסדר של שבת, אלא גומר ברכת "אהבת עולם"; ועיין "שלמי-צבור", דף כ"ח; יעוין שם. ונראה לי דיחזור לומר כל סדר היוצר דשבת בהרהור הלב, וגם הברכות יהרהר בלב; וכל שהוא בהרהור, יש בו תועלת, ואין בו דין הפסק ולא ברכה לבטלה, וכמו שכתבתי במקומות אחרים.
הלכה י
גם בשבת צריך לסמוך גאולה לתפילה, ולא יפסיק אפילו לקדיש וקדושה וברכו; ויזהר שלא יטעה להתפלל של חול; ואם טעה, ידאג כל אותו שבוע ויפשפש במעשיו. ואם טעה והתפלל תפלת חול ונזכר באמצע הברכה, יגמור אותה ברכה שטעה בה, ואח"כ חוזר לשל שבת. ואם היה סבור שהוא חול, והתחיל אדעתא דחול, ומיד כשאמר תיבת "אתה" נזכר קודם שאמר תיבת "חונן" – הוה לה "התחיל בשל חול" אם הוא בתפלת שחרית שאינה מתחלת ב"אתה"; אבל אם הוא בתפלת ערבית ומנחה שמתחילים ב"אתה", אינו גומר "אתה חונן", אלא מסיים בשל שבת, כיוון שנזכר קודם שאמר תיבת "חונן"; אבל אם היה יודע וזוכר שהוא שבת, ושלא בכוונה התחיל תיבת "אתה", אפילו אם הוא בתפלת שחרית שאינה פותחת ב"אתה" – אינו גומר "אתה חונן", דחשבינן ליה כטעה בתפילת שבת בין זו לזו, שהרי יכול לומר "אתה קדשת" או "אתה אחד", ולכן עתה יאמר תיכף "ישמח משה". ושליח-ציבור שטעה בחזרה והתחיל בשל חול ונזכר, אינו גומר הברכה של חול, אלא פוסק ומתחיל בשל שבת; כי דין זה לא נאמר אלא בתפלת לחש ולא בתפלת החזרה.
הלכה יא
טעה והתפלל של חול בשבת ולא הזכיר של שבת: אם הגיע ל"עושה שלום", אע"פ שלא עקר רגליו חוזר לראש; ואם לא הגיע ל"עושה שלום", אע"פ שסיים תפלתו, אינו חוזר אלא לשל שבת. ואם טעה והתפלל של חול ולא נזכר אלא עד אחר שהתפלל מוסף, אע"פ דיש מי שכתב שאינו חוזר להתפלל שחרית של שבת, מכל מקום הנכון הוא דיתפלל מנחה שתים כדין מי ששכח להזכיר ראש חודש בשחרית ונזכר אחר מוסף, שפסק הרשב"א ז"ל דיתפלל מנחה שתים, וכנזכר בספר "שיורי-ברכה". ועיין "בית-מנוחה", אות ד'; יעוין שם.
הלכה יב
אם בליל-שבת התפלל של יום חול בלבד ולא הזכיר שבת: אם שמע משליח-ציבור ברכה מעין שבע מראש ועד סוף, יצא, ואם לאו, חוזר ומתפלל; ולכן שליח-ציבור עצמו שטעה בלחש שלו, יוצא ידי חובה בברכה מעין שבע. ואם האדם מסתפק אם טעה והתפלל של חול אם לאו, אינו חוזר להתפלל, דאמרינן, מסתמא התפלל של שבת, כי חומרו של יום גורם דרמי אנפשיה בעת תפלה, ומדכר להתפלל תפילת שבת.
הלכה יג
כשעומד להתפלל שחרית – אחר שאומר פסוק "אדני שפתי תפתח, ופי יגיד תהלתך" – יכוון לקבל תוספת הרוח של בחינת היום, ויכוון לקבל זה קודם שיתחיל בברכת "אבות", וכמו שכתב בשער-הכוונות. וכתבתי בספרי הקדוש "מקבצאל", שאם שכח לכוון כונה הנזכר של קבלת תוספת הרוח, יש לו תקנה לכוון אותה בתחילת תפילת מוסף, אחר שיאמר פסוק "אדני שפתי תפתח וכו'".
הלכה יד
בעמידה של שחרית דשבת כשאומרים "חמדת ימים אותו קראת" – אין מסיימים "זכר למעשה בראשית", ורק בערבית ומוסף אומרים "זכר למעשה בראשית". ובספר "משנת-חסידים" נתן טעם לזה ע"פ הסוד, אך בדברי רבינו האר"י ז"ל לא נמצא טעם מפורש על זה.
הלכה טו
בשבת אומר החזן קודם הוצאת ספר תורה: "אתה הראת לדעת וכו'", והם שמונה פסוקים, כנגד שבעה העולים לספר תורה והמפטיר; וביום טוב מדלגין ב' פסוקים, ומתחילין מן "יהי ה' אלהינו עמנו"; ובחול אומר שלשה פסוקים בלבד, כנגד שלשת העולים וכנזכר ב"שלמי-צבור"; והמוסיפין וגורעין, אין להם על מה שיסמוכו. וצריך כל אדם לומר "בריך שמיה דמארי עלמא" בעת הוצאת ספר התורה מן ההיכל – בין בשבת, בין ביום טוב, בין ביום הכיפורים. וב"כסא-אליהו" כתוב שיאמר אותו גם בראש חודש, מפני שגם בראש חודש אומרים "כתר" בקדושת מוסף, ולכן מצי למימר נוסח הנזכר: "בריך כתרך ואתרך", משאין כן בחול, אין טעם לאמרו.
הלכה טז
כשמוציאין ספר תורה מן ההיכל, פותחין אותו ומראין אותו לכל הקהל. וצריך שכולם ישתחוו לספר תורה כשהוא פתוח, אפילו נשים וטף, ויאמרו "וזאת התורה וכו'", "אל שדי אמת, משה אמת ותורתו אמת"; והטעם: כי התורה נתנה לנו מעולם הבריאה, ששם מאיר "אל שדי", ושם סוד הבינה שהוא סוד שם "אהיה" שמספרו כ"א, וכ"א פעמים אהי"ה עולה מספר "אמת"; ולכן משה שנתנה תורה על ידו ונקראת על שמו, הנה מספר שמו עולה "אל שדי". ואם האדם עומד במקום שאינו יכול להפסיק בדיבור, ישתחווה בלבד. וראיתי בספר אחד שכתוב שם: טוב שיסתכל האדם בתיבה, שיהא אות ראשון שלה כמו אות ראשון שבשמו; ומצאתי כתוב שבשבת בשחרית ישתחווה לספר תורה שבעה השתחויות כנגד העולין, וכן כל זמן, יהיו השתחויות כנגד העולין לספר תורה, ונכון הוא.
והנה בשער-הכוונות מפורש מנהגו של רבינו האר"י ז"ל בהוצאת ספר תורה כך הוא: מנשק הספר תורה, ומלווהו ללכת אחריו כשמוליכין אותו מן ההיכל אל התיבה לקרות בו. ואח"כ היה נשאר שם סמוך אל התיבה עד שיהיו פותחין את הספר תורה ומראין אותו לקהל; ואז היה מסתכל באותיות הספר תורה ממש, והיה אומר שעל ידי הסתכלות האדם מקרוב כל כך שיוכל לקרוא האותיות היטב, על ידי זה נמשך אור גדול אל האדם. ואח"כ היה חוזר למקומו הראשון ויושב שם מיושב עד סיום קריאת הפרשה, ולא כאותם הנוהגים לעמוד בקריאת הספר תורה, עד כאן; יעוין שם. ופה עירנו בגדאד נוהגין לפתוח הספר תורה להראותו לקהל בעת שמוציאו מן הארגז שבכותל בתוך ההיכל; ו
פתיחה
זו אינה נראית לכל הקהל. ואח"כ מוליכין הספר תורה לתיבה אשר באמצע בית-הכנסת, ופותחין אותו לקהל בארבע רוחות התיבה שני פעמים בזו אחר זו. ואח"כ מניחים אותו על הכסא שבראש התיבה לקרות בו. ואחר שגומרין הקריאה סוגרין התיק, ואין פותחין אותו להראותו לקהל בעת שמוליכין אותו מן התיבה להיכל כמנהג מקומות אחרים שזכר מור"ם ז"ל בהגהת השולחן. ואני אמרתי: מנהג עירנו שלא לפתוח פעם שנית הספר תורה כשמחזירין אותו להיכל הוא מנהג יפה ומתוקן על פי הסוד; יען כי מפורש בדברי רבינו ז"ל בשער-הכוונות, דפתיחת הספר תורה הוא, שיתגלה הארת התורה הכתובה בתוכו לחוץ אל כל הקהל; ואח"כ בעת שקורין בתורה, אז יוצא האור שבתוכו לחוץ, שהוא התורה עצמה שנקראת "אור". וכתב עוד שם אחר זה וזה לשונו: והנה הארה זו אינה נשארת כך רק לפי שעה, ואח"כ חוזרין מתעלמים בפנים כמתחילה; ולכן תיכף אחר הקריאה סוגרין הספר תורה ומחזירין אותו למקומו תוך ההיכל; עד כאן לשונו. ולפי זה נראה מנהג עירנו נכון, שסוגרין אותו תיכף אחר הקריאה, ותו אין טעם לפתחו אחר שעשו בסגירה רמז להתעלמות האורות בפנים.
הלכה יז
בשבת עולין לספר תורה שבעה חוץ מן המפטיר, והם כנגד חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד מלכות (חג"ת נהי"ם). וזה סדר מעלתם על פי הסוד: הששי גדול מכולם, שהוא כנגד היסוד; והשני לו במעלה הוא השלישי, שהוא כנגד תפארת; והשלישי במעלה, הכהן, שהוא כנגד חסד; ואחריו הלוי, שהוא כנגד גבורה; ואחריו ד', שהוא כנגד נצח; ואחריו החמישי, שהוא כנגד הוד; ואחריו השביעי, שהוא כנגד מלכות; ולכן "קטן עולה למנין שבעה" (מגילה כג.) – שביעי דווקא. ובמנחה שבת קורין שלשה, כנגד חכמה בינה דעת; וביום טוב חמשה: הראשון כנגד נצח דחכמה, והשני נגד נצח דבינה, והשלישי – הוד דחכמה, והרביעי – הוד דבינה, והחמישי – יסוד דחכמה, וכנזכר בשער-הכוונות. ולפי זה, ביום טוב – החמישי גדול מכולם. וכתבו הפוסקים סימן לשלשה דמנחת שבת ושני וחמישי – פסוק "יברכך ה' וישמרך", שהוא שלשה תיבות; וסימן לעולים ביום טוב שהם חמשה – פסוק "יאר ה' וגו'"; וסימן לעולים בשחרית דשבת – "ישא ה' פניו וגו'". ונ"ל שסימן לעולים של יום הכיפורים שהם ששה – פסוק: "ושמו את שמי על בני-ישראל", דעד כאן נשלם הצווי, ותיבות "ואני אברכם" אינם בכלל הצווי. ועוד, כיון דיש אתנח בתיבת "ישראל", הרי נשלם כאן הפסוק, דכל אתנח נחשב סוף פסוק כנודע.
הלכה יח
העולה לספר תורה יראה תחלה מקום הקריאה, ויסתכל בפסוק הראשון שעתיד לקרות, ואח"כ יכסה הכתב על-ידי מפה ויברך ברכת התורה, ויסיר המפה ויקרא; ואחר שגמר יחזור ויכסה הכתב במפה ויברך ברכה אחרונה; ויזהר בעת שמברך, לאחוז בספר תורה עצמו ע"י המפה ולא בתיק. ויניח שתי ידיו בעת הברכה, אחת מצד זה ואחת מצד זה, ויכוון לכלול השמאל בימין; ואחר שגומר הברכה שלפניה, מסיר יד השמאל, וישאר אוחז ביד ימין בלבד ע"י מפה, וכמו שכתב רבינו ז"ל כל זה בשער-הכוונות. וכתב שם מורנו הרב שמואל ויטל ז"ל, דאין חיוב לאחוז הספר תורה במטפחת, אלא רק בעת קריאת התורה בציבור, שאז מתגלים האורות העליונים כאמור, אבל שלא בשעת קריאת ספר תורה, כגון שצריך לתקנו, או שאוחזו לצורך אחר, אין כאן חיוב לאחוז בו ע"י המטפחת; יעוין שם. ונראה לי: בשעה שהוא פותח הספר תורה להראות הכתב לקהל ורואה שאינו פתוח באותה פרשה שקורין בה, וצריך לגלול בו שנים או שלשה דפים, דצריך ליזהר לאחוז ע"י המטפחת גם לפי דעת מורנו הרב שמואל ויטל ז"ל, יען כי מפורש בדברי רבינו ז"ל, דבעת שפותח הספר תורה בהיכל כדי לקרות – מתגלית הארת התורה הכתובה בתוכו לחוץ אל כל הקהל, בסוד בקיעה השנית כנזכר' בשער-הכוונות; ולכן צריך להיזהר בזה מאותה שעה; וכן יזהר השליח-ציבור בעת שקורא בו בציבור ונשלם הדף שפתוח לפניו, שצריך למשוך היריעה מדף לדף עד סיום הפרשה, דצריך להיזהר שיאחז ביריעה ע"י המטפחת.
הלכה יט
אם הוא באמצע קריאת שמע וקראוהו לעלות לספר תורה, אפילו שקראוהו בשמו – לא יעלה, אלא דווקא אם יודע בעצמו שיוכל לגמור הקריאת שמע בדרך הילוכו עד שיגיע אצל הספר תורה. ואם הוא עומד בברכות קריאת שמע וקראוהו בשמו – העליתי בספרי הקדוש "רב-פעלים" בתשובה, בס"ד, שיוכל לעלות; ועשיתי כמה ספק ספקות, וכולם מתהפכים.
הלכה כ
העולה לספר תורה, לא יסמוך עצמו על העמוד או על כסא התיבה, וכן החזן הקורא יזהר בכך. ובזמן הזה דנוהגים דהחזן הוא הקורא, יזהר העולה לקרות עם החזן בלחש שלא ישמיע לאזניו. והעולה אומר קודם הברכה: "ברכו את ה' המבורך", והקהל עונין: "ברוך ה' וכו'". ופה עירנו נוהגים לומר: "רבנן, ברכו את ה' המבורך". ויכוון בברכה אחרונה "אשר נתן לנו תורת אמת" – זו תורה שבכתב, "וחיי עולם נטע בתוכנו" – זו תורה שבעל פה. וישתדל האדם לעלות לספר תורה לפחות פעם אחת בחודש. וכל העולה לספר תורה, יעלה בדרך קצרה, וירד בדרך ארוכה. ואסור לאדם לצאת ולהניח הספר תורה פתוח, אפילו בין גברא לגברא; ומתוך דוחק, שרי בין גברא לגברא. ואם קורין לאדם ששומע קריאת ספר תורה בבית-הכנסת זו, כדי שילך ויעלה לספר תורה אחרת בבית-הכנסת אחרת, מותר לצאת אפילו באמצע הקריאה, כיון דגם הוא הולך לקרות בתורה; וכל שכן היכא דהציבור של בית הכנסת האחרת ממתינים עליו לבוא.
הלכה כא
אבל בתוך שנים עשר חודש על אב ואם, תועיל עליית הבן למפטיר יותר טוב מעליית המשלים; וכל שכן אם הוא מפטיר בקרבנות המוספים; וכל שכן אם הוא מפטיר דזכור ופרה, דיש אומרים שהם דאורייתא.
הלכה כב
אחר קריאת-התורה יתפללו מוסף; ויאמרו נוסח "תכנת" שהוא מיוסד על אלפא-ביתא בסדר תשר"ק, ובסופו חמשה תיבות בסדר מנצפ"ך. ויש סידורים שנדפס בהם דברים יתרים על חמשה אותיות דמנצפ"ך, ואין ראוי לאמרם, דאין בזה טעם.
הלכה כג
בחזרה בציבור יאמר קדושת "כתר"; וכשאומר החזן תיבת "איה", יאריך בה הרבה, כדי שכל אדם יכוון אותה שעה לקבל תוספת נשמה של בחינת היום; וקבלה זו צריכה להיות בתיבת "איה" דווקא, לכן צריך השליח ציבור להאריך בה בניגון. ואם האדם עודנו בעמידה בלחש, ושמע ששליח ציבור אומר קדושה, ישתוק וישמע ויכוון בהרהור הלב בקבלת תוספת נשמה בתיבת "איה". וכשיאמר פסוק "שמע ישראל" בקדושת מוסף, יכוון לקבל עליו למסור עצמו על קדוש-השם; ואשרי הזוכה לעשות קבלה זו באמת ובתמים, ועליו תבוא ברכת טוב.
