קדושת בית הכנסת
א. מורא מקדש – ישנו ציווי בתורה[1]: "ומקדשי תיראו", דהיינו שיש חיוב מורא מקדש.
- כיום, בתי כנסיות ובתי מדרשות נקראים: "מקדש מעט", ולכן בזמן הזה מצווה זו נוהגת בהם, ומצווה מן התורה להיזהר בכבודם ולשבת שם באימה ויראה.
- על אותם הנוהגים בהם שחוק וקלות ראש נאמר[2]: "מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי"[3].
- בזוהר הקדוש החמיר מאד בעונשם של אלו, עד כדי כך שכל מי שמדבר בבתי כנסיות דברים בטלים אין לו חלק באלוקי ישראל, כיון שיש שם השראת השכינה, ובמעשיו הוא מראה כאילו אין השראת שכינה ח"ו בבית הכנסת[4].
ב. דיבור בבית הכנסת – בבית הכנסת ובבית המדרש אסור לשוחח כל שיחה שהיא, ואפילו שיחה לצורך פרנסה וכדו', ובודאי שאסור לשוחח שיחה בטלה לגמרי, וקל וחומר שיש להיזהר ביותר מלדבר שם דיבורים אסורים, כגון לשון הרע, רכילות ודברים שיש בהם מחלוקות וקטטות, כי מלבד שהם עוונות חמורים מאוד, יגדל העוון ביותר במקום קדוש, כיון שהוא מזלזל בכבוד השכינה, ואינו דומה החוטא בינו לבין עצמו לחוטא בארמונו של מלך בפני המלך, ועוד תגדל הרעה בזה שהוא מכשיל גם את הרבים בעוונות החמורים הנ"ל[5].
ג. דיבורי מוסר – האר"י ז"ל היה נזהר מאוד בדיבור חול בבית הכנסת, ולכן לא היה מדבר שם אפילו בענייני מוסר. אמנם היום שבית הכנסת הוא מקום שמתכנסים שם הציבור לצורך דברים אלו – מותר[6].
ד. חשבונות – אין מחשבים בהם חשבונות כלל. אמנם מותר לחשב שם חשבונות של מצווה, כגון: קופה של צדקה, פדיון וכדו'[7].
ה. מותר לחשב שם את חשבון מיסי העיר, וכן מותר לערוך שם אסיפה של ראשי העיר או הקהילה המיועדת לתיקון דבר כל שהוא בעיר או בקהילה. אמנם רצוי שלא יעשו שם כינוסים כאלו כיון שתוך כדי הדיון עלולים לדבר דברים בטלים[8].
ו. צורת הישיבה – אסור לשבת בבית הכנסת בצורה מזלזלת, ולכן יזהר לא לשבת כשרגליו פשוטות קדימה או רגל על רגל וכדו'[9].
ז. מקומות שמתפללים שם בארעי – מקומות שאין מתפללים שם דרך קבע אלא רק דרך ארעי, כגון: בתים פרטיים, חצרות וכדו' – אין להם דין בית כנסת[10].
