צו שנה א – הלכות פסח

צו – שנה א

פתיחה

הלכות אלו השייכים לחג המצות דרכי לדרשם בשבת הגדול בכל שנה ושנה בעזרת השם יתברך, וקישור שלהם יהיו בתוך הדרשה של היום הקדוש ההוא כפי מה שיזדמן הקשר בדרשה בעזרת השם יתברך:

הלכה א

קודם ליל ארבעה עשר צריך לכבד כל החדרים והבתים שבחצר, וגם האשה תעיין היטב בכל הבגדים בכיסים שלהם אולי הניחו בהם חמץ, ואפילו על הספק צריכה לבדוק ולראות, ואז בתחלת ליל ארבעה עשר בודקים את החמץ לאור הנר אחר צאת הכוכבים תכף ומיד, ויטול ידיו קודם שמברך על הבדיקה וכנזכר באחרונים ז"ל:

הלכה ב

צריך לבדוק לאור נר אחד של שעוה, ולא יביא שנים הגדלים או דבוקים ביחד דהוי כאבוקה, ואין בודקים לאור האבוקה, והנרות שאין בודקין בהם נתנו בהם סימנא חשש"א בעלמא שהוא ראשי תבות חלב שמן שומן אבוקה ועיין "מועד לכל חי", והנרות הבאים בזמן הזה לעירנו מערי אירופא הם של חלב ואין מדליקין בהם:

הלכה ג

צריך לבדוק בחורין ובסדקין ובכל מקום שמכניסין בו חמץ, ולא יקוץ בבדיקתו אף על גב שיש לו טרחא גדולה שכותלי הבית בנויים באבנים קטנים ואין עליהם טיחה, כי מצוה זו היא גדולה מאד ולפום צערא אגרא, ויבדוק במקום קיבול העשוי בבנין הכתלים שקורין בלשון ערבי בשם רוואזי"ן (אדני חלון ובליטות קיר) וכיוצא בזה, ואם שכח או נאנס ולא בדק בלילה יבדוק ביום תכף ומיד אחר תפלת שחרית, ותהיה הבדיקה לאור הנר, ורק באכסדרה שאורה רב אין צריך נר:

הלכה ד

לא יתחיל שום מלאכה, ולא יאכל עד שיבדוק, וטעימא בעלמא לאכול פירות, או פחות מכביצה פת מותר קודם בדיקה, וגם אם יש לו עת קבוע ללמוד לא ילמוד עד שיבדוק:

הלכה ה

קודם בדיקה יברך "אשר קדשנו במצותיו וציונו על ביעור חמץ", לפי שהבדיקה היא צורך הביעור. ואף על גב דמצוה זו היא באה מזמן לזמן אין מברכים עליה שהחיינו. מיהו כתבו האחרונים אם נזדמן אצלו בגד חדש או פרי חדש יברך שהחיינו ויכוין לפטור גם מצוה זו. ואם שכח ולא בירך על ביעור חמץ יברך כל זמן שלא סיים הבדיקה. ואם בודקים עמו בני הבית יברך הוא לבדו ויתכוונו הוא והם לצאת ידי חובה, ולא ידבר בין הברכה לתחילת הבדיקה, ואם דיבר שלא מענין הבדיקה צריך לחזור ולברך, וטוב שלא ידבר בדברים אחרים עד שיגמור כל הבדיקה. ויצניע תחלה החמץ שיש לו, בעבור אכילתו ויכפה עליו כלי:

הלכה ו

המנהג שמוליכין עם הבודק קערה שנותנין בתוכה חתיכת לחם וסכין כדי לחטט בה בחורין וסדקין, ויש נוהגין לתת עשרה פתיתי חמץ בזויות הבית קודם בדיקה כדי שימצאם הבודק ויבערם, ופה עירינו בגדאד נוהגין להניח בקערה הנזכרת מעט מלח, והטעם דהשטן וגונדא דיליה מתקנאין במצות בדיקת החמץ הרבה, ולכן מוליכין עם הבודק מלח לדחות המשטינים והמקטרגים, על דרך שאמרו בהשמת המלח על השלחן, ועוד טעם אחר דעושין כן לסימנא טבא שנזכה לשנים רבות לבדוק בכל שנה ושנה, דהמלח הוא סימן לקיום דכתיב "ברית מלח" (במדבר יח יט) שהוא דבר המתקיים:

הלכה ז

אחר הבדיקה בלילה מיד יבטלנו ויאמר "כל חמירא וכו' דלא חיזתיה וכו' ליבטיל ולהוי כעפרא דארעא", וצריך שיבין מלת "חמירא" שם הכולל חמץ ושאור, גם יבין דהביטול הוא שעושהו הפקר ואין לו רשות בו, ויאמר הביטול שלשה פעמים כמו שכתוב ב"מחזיק ברכה":

הלכה ח

החמץ אסור באכילה ביום ארבעה עשר מארבעה שעות ולמעלה, אבל בהנאה מותר בשעה חמישית גם כן, ואלו הם שעות זמניות, ונחשוב אותם מעמוד השחר, ואחר אכילתו ינקה שיניו בחתיכת עץ דקה, שיכניסנה בחורין ובסדקין שבשיניים כדי שלא ישאר חמץ דבוק שם, ואחר נקוי ירחוץ וידיח פיו היטב במים וישפשף שיניו באצבעו היטב דחמץ בפסח במשהו, מעשה באחד שהיה נזהר הרבה בשמירת המצה בלישה ואפיה ובכל הלכות פסח, והנה בליל פסח אחר שישן חלם דאומר לו אדם אחד "אוי לו שאכל חמץ משהו", ויקץ ויתמרמר מאד ויבך בכי גדול וחזר וישן מתוך בכייתו, ויחלום והנה איש מדבר עמו ואומר לו "זה החמץ שאכלת הוא שנשאר בין השינים פירור קטן חמץ מאכילה שאכל בערב פסח בבוקר, ובעת שהיה אוכל ולועס המצה בלילה נפרד אותו פירור מבין השיניים ונדבק במצה ואכלו עם המצה", על כן, כמה וכמה צריך האדם לשום לבו דבר זה להזהר בנקוי שניו היטב:

הלכה ט

מי שיש לו חמץ בחנותו ואי אפשר לפנותו מחנותו למכרו לגוי שצריך למכרו בעודו בחנות לגוי, יזהר למכרו כפי הדין שיקבל מן הנכרי מעות ויאמר לו בפירוש שהוא מוכר לו כל החמץ פלוני שיש לו בחנותו, וגם הוא מוכר כל הכלים שמונח בהם החמץ, כי היכי דלא להוי ככליו של מוכר ברשות לוקח דלא קנה, וימסור לו כל המפתחות של החנות ויאמר לו בפירוש שהוא מוסר לו המפתחות כדי שיכנס לחנות בכל עת שירצה ויעשה בחמץ שבתוכו כחפצו ורצונו כאדם העושה בשלו בלי שום מוחה שבעולם מיהו עדיף טפי שלא יעשה דרך מכירה אלא דרך מתנה, שיתן במתנה גמורה ושלמה את החמץ ואת הכלים שמונח בהם לנכרי, וימסור לו את המפתחות של החנות כדי שילך הנכרי ויעשה בחמץ כחפצו ורצונו, מפני שדרך המתנה היא יותר נכונה, דהמכירה אינם עושים כתקנה, וכל זה יעשה בבוקר תכף אחר תפלת שחרית ככדי שלא ישכח מחמת טרדא, ואף על פי שזה הגוי מחזיר לו הכל אחר הפסח ואינו נהנה כלום, אין בכך כלום כיון דבאמת הנכרי קנה כל זה כפי הדין: ואותם שיש להם מיני מתיקה שיש בהם קמח לא ישהו אותם בבית, אלא ימכרו לגוי או יתנו אותם לו במתנה גמורה, ואף על פי שהגוי מחזיר אותם להם אחר פסח, וכן אותם שיש להם דגן שקורין בורג'יל (חטה חלוטה וגרוסה), וכן משקה שקורין "בירה" צריכין למכור לנכרי או ליתנם לו במתנה גמורה ויקחם אצלו לבית. ואם שכחו ולא מכרום או לא נתנום במתנה לנכרי קודם פסח, ועבר עליהם הפסח אסורים בהנאה אחר הפסח. אבל, סוכר הבא מערי אינדיא (הודו) וכן קנד (גושי סוכר שקוף) הבא מערי אירופא וכן מתוק שקורין נבאת (גושי סוכר בדמות בקבוק) מותר להשהותם בבית בפסח ורק אין אוכלים מהם בפסח. ומי שיש לו חמץ בספינה או בשיירה ימכרנו לנכרי במעות ובשטר, ויבא אצל המורה ללמדנו נוסח השטר איך הוא:

הלכה י

אחר שגמר אכילתו ביום ארבעה עשר ישרוף הוא בכבודו ובעצמו את חמץ הנשאר דמצוה בו יותר משלוחו, אבל אסור לזרוק החמץ ברשות הרבים משום בזיון, וגם יש בזה חילול השם בעיני הגויים, והמנהג לשרפו בחצר בערבה של "הושענא", ועיין "חיים לראש" דף יב ואחר שריפתו יבטלנו מיד ויאמר "דחזיתיה ודלא חזיתיה וכו'", ויאמר הביטול שלשה פעמים, ולא יבטלנו קודם שרפה, כדי לקיים מצות שריפה בחמץ שלו, ואם לוה ככר קודם פסח, מוטב להחזירו קודם פסח ואם לא החזירו קודם יחזירנו אחר פסח ואין בזה חשש, ואם לא יחזירו יש בזה משום גזל:

הלכה יא

הלובש כתונת חדשה ממין הבגדים שיש בהם חמץ נוקשא שקורין בערבי נשא (עמילן חטה), צריך לכבסה קודם פסח היטב היטב, שישרה אותה במים קודם כבוס כדי שיוכל להעביר את זה ה"נשא" ממנה על ידי כבוס וילבשנה במועד, שאם תשאר בזה ה"נשא" שבה אז קרוב הדבר שיבא זה ה"נשא" בתוך פיו במועד בזמן שהחמץ אסור במשהו, יען כי דרכן של בני אדם ככשחוגרין מכנסיים בבית הכסא לאחוז הכתונת בשיניהם, וגם לפעמים מקנח פיו וכן שיניו בכותנתו, וכן יזהרו לכבס קודם המועד מטפחות החדשות באים מערי אירופא שגם אלו יש בהם חמץ נוקשא שקורים "נשא", וכן יכבסו המפה שפורסין על השלחן שאוכלין עליו שיש בה "נשא", וכן בבגד שפורסין על המטות כשיושבין עליהם בסעודתם בשלחן, שיזדמן חתיכת לחם לחה או פרי לח שנופל עליה וקולט מן ה"נשא" הנזכר וטועם אותו בפיו וכן כיוצא בזה:

הלכה יב

לא ישתמש בכלים של חמץ בפסח בלי הכשר, וכפי תשמישו הכשר שלו שאם נשתמש בו חמץ ברוטב ברותחין, הכשרו על ידי הגעלה במים רותחין, ולא יכניס הכלי תוך המים אלא רק אם הוא רותח, ואם נח מרתיחתו יבעיר עוד אש וירתיחו המים אז יגעיל בהם, וטוב להשהות מעט את הכלי בתוך הרותחין די שיכנסו הרותחין לתוך עובי הכלי וכדי יציאת הגיעול לחוץ וכנזכר בשולחן ערוך לרבנו זלמן ז"ל, ודוקא שהיה מועטת ישהה אותם, אבל לא ישהה הרבה, וקודם ההגעלה ישופם היטב ויעביר מהם כל חלודה, ואם יש גומות שאי אפשר לנקות החלודה משם צריך ליבון במקום הגומות, וגם ידות הכלים צריך להגעיל, ויזהר להגעיל קודם שעה חמישית כדי שלא יצטרך לכמה תנאים, ואפילו המגעיל קודם שעה חמישית יזהר שלא יהיו הכלים בני יומן, משום דלא לחלף בכלי של איסור, כי בשאר ימות השנה אין להגעיל כלי של איסור אלא אם כן אינו בן יומו, והמגעיל על ידי צבת יגלגל הכלי, וגם כסוי הקערה צריך הגעלה: וכתוב בשער טעמי המצות פרשת עקב אזהרה מרבינו האר"י ז"ל: ראוי ליזהר שלא ללבן הכלים של נחשת עם בדיל מהותך כדרך העולם להשתמש בהם מצה עד שיגעילם תחלה, לפי שזה הבדיל שהותך עליו נעשה קליפה על הנחשת ומונע פליטת החמץ מתוכו אם יגעילוהו אחר כך, והליבון בבדיל עצמו אינו מועיל לפי שהליבון נתנו לו חז"ל שיעור שיותזו ממנו ניצוצות, וליבון הבדיל לא יתלבן שיעור נתיזת נצוצות, ולכן יותר טוב להגעילו תחלה לפלוט החמץ, ואחר כך ילבנהו הגוי לפניו בבדיל, ויזהר שלא יכבה הכלי אחר כך במים שלפני האומן שבהם מכבה הכלים של חמץ עד כאן דבריו יעוין שם, ופה עירינו יע"א לא נהגו בכך אלא מלבנים כלים שמשתמשים בהם בחמין כל השנה בבדיל תחלה, ואחר כך מגעילים אותם להשתמש בהם בפסח, ואין אנחנו מוחין בהם, מפני דפה עירנו אין דרכם לבשל בכלים אלו בשאר ימות השנה חמץ גמור בעין כתבשיל שיש בו פת וקמח, ורק במחבת דרכם לטגן בה עיסה מקמח, ואפילו הכי אין זה רוב תשמישה, ולכן אין אנחנו מוחים בהם לעשות על פי אזהרת רבינו האר"י ז"ל הנזכרת, אך ודאי ירא שמים צריך להזהר בכך, וכן בכלי שנאסר משום בשר בחלב, וכן שאר כלי איסור שרוצה ללבנו בבדיל ולהגעילו, שצריך ליזהר כל אדם בזה להגעילו תחלה ואחר כך ילבנו בבדיל, כמו אזהרת רבינו האר"י ז"ל הנזכרת:

הלכה יג

נהגו לשטוף הכלים בצונן אחר הגעלה, כדי שלא יבלע הכלי מן לכלוך מים רותחין שעל גביו, כי פליטת הכלי נתערב ברותחין, ואף על פי שנתבטל בששים אף על פי כן נהגו לכתחילה להעבירו על ידי שטיפה בצונן וכנזכר בשולחן ערוך להגאון רבנו זלמן ז"ל, ו"לבוש" כתב טעם אחר בזה:

הלכה יד

כלים שנשתמשו בהם על ידי האור ביובש, כגון שפודים ואסכלאות שקורין בערבי "סג'את" (רשתות ושפודי מתכת לצלי) שנשתמשו בהם חמץ, צריך ליבון להכשירם לפסח, ולא מהני להו הגעלה, והמחבת שמטגנים בה די בהגעלה, אבל מורנו רבי משה ז"ל כתב צריכה ליבון והמחמיר ללבנה תבוא עליו ברכה, מיהו אין צריך ליבון רב שיהיו ניצוצות נתזין ממנה, אלא די בליבון שיהיה הקש נשרף עליה מבחוץ, וכלי חרס אפילו אותם המצופין שקורין "פרפורי" (בציפוי עופרת) שמשתמש בהם רותח דכלי שני, לא יועיל להם שום הכשר, אלא ינקם היטב ויצניעם במקום סגור, כדי שלא יטעה להשתמש בהם בפסח, וקערות שהם כלי מתכות שה מצופים בהיתוך זכוכית אין להגעילם, וכל כלי הזכוכית שנשתמש בהם בצונן, אפילו שנשתמש בהם משקה העשוי משעורים שהוא הנקרא "בירה", יש להם היתר להשתמש בהם בפסח על ידי עירוי שימלאם מים וישארו בהם כ"ד שעות, ואחר כ"ד שעות ישפכם ויחזור וימלאם מים חדשים ויהיו גם כן בהם כ"ד שעות, וישפכם ויחזור וימלאם עוד מים חדשים שיהיו בהם כ"ד שעות, ובזה מותרים להשתמש בפסח, מפני שבליעתם בתחילה היתה בצונן:

הלכה טו

בשאר ימות השנה אם לוקח כלי מתכות ישן מהגוי צריך להגעילו תחילה, ואחר כך יטבילנו, ויברך "על טבילת כלי", ואם הם שני כלים או יותר יברך "על טבילת כלים" כן המנהג פה עירנו יע"א, ודלא כמאן דאמר דיברך "על טבילת כלים" אפילו אם מטביל כלי אחד, והכלים שמכניסים בהם יין או שכר לקיום שקורין בערבי "קראריב" (מיכלי זכוכית גדולים) דינם ככלי מתכות, ואם קנה חדשים יטביל אותם ויברך כסברת הרב "בית דוד" ז"ל, ודלא כהרב "מטה יאודה" ז"ל כן הסכים עטרת ראשי הרב הגאון מור זקני רבינו משה חיים זלה"ה וכן הנהיג פה עירנו בגדאד משנים קדמוניות, וכן היה דורש ברבים בכל שבת הגדול, וכן היה דורש עטרת ראשי הרב מור אבי זלה"ה בכל שבת הגדול, וכן אני העבד דורש בכל שבת הגדול בעזרת השם יתברך, נמצא המנהג בזה ברור ויציב ואין כאן חשש ספק בברכות להקל:

הלכה טז

אין לשין אלא במים שלנו, ושואבים אותם סמוך לבין השמשות, או בין השמשות, וכתב הרב הגאון הרב חיים פלאג'י ז"ל ב"חיים לראש": זמן המוגבל לשאיבה הוא עשרה דקים קודם קריאת ה"מגרב" (הערב), באופן דכיון שנעשה שתים עשרה שעות בשלימות וקרא "המגרב", אז תכף ומיד יפסיק מלשאוב עוד. יעוין שם, ואסור לשאוב לכתחילה למצת מצוה על ידי גוי ויזהר לרחוץ ידיו קודם שישאוב ויאמר בפיו "הריני שואב מים לשם מצת מצוה":

הלכה יז

טוב שלא תגע אשה נדה במים ששואבין למצת מצוה וכמו שכתב ב"חיים לראש", ויזהרו לכסות פי הכד יפה שלא יפול דבר לתוכו, ואם מניחם בלילה בגג יזהר להורידם קודם הנץ החמה, שמא ישכחם ותזרח עליהם השמש, או שמא יהיה יום מעונן דיומא דעיבא כוליה שמשא, ואם יש לו אכסדרא טוב להניחם בלילה באכסדרא:

הלכה יח

הן למצת מצוה הן לשאר מצות צריך להזהר שלא ילושו קודם עמוד השחר, יען שצריך להמתין על המים שיעור לילה אחת על כל פנים ואחר כך ילושו בהם, ובערב פסח אם מוכרח ללוש קודם עלות השחר מחמת הרבוי, צריך שישאוב את המים בין השמשות של ליל שלושה עשר, אבל אם שאבם בבין השמשות של ליל ארבעה עשר אין ללוש באלו המים קודם עמוד השחר דצריך על ככל פנים לילה אחת, אף על פי דיש מקפידים להצריך שתים עשרה שעות מעת השאיבה, הנה בשעת הדחק ולצורך גדול יש לסמוך על אותם דסבירא להו דסגי בלילה אחת אפילו אין בה שתים עשרה שעות, וצריך להזהיר כשמוציא מים מן החבית ליתן ללוש בהם שלא יכניס ידיו בתוך המים, כי הידים חמין הם ומחממין את העיסה וכמו שכתב רבינו זלמן ז"ל בשולחן ערוך, גם צריך להזהר שלא ילוש הקמח אחר הטחינה אלא עד שיעבור עליו כ"ד שעות, משום דמרתח על ידי הטחינה:

הלכה יט

אין לשין לפסח עיסה גדולה יותר מן תק"כ (520) דרה"ם, ויותר טוב ללוש אותה פחות מן תק"כ (520), ושיעור עיסה שחייבת בחלה הוא קמח משקל שבע מאות ושבעה ושבעים דרה"ם, כי כן עולה מ"ג ביצים וחומש ביצה למשקל הביצה י"ח דרה"ם, וכנזכר בפוסקים ועיין "חיים לראש" דף ק"י יעוין שם, ומאחר שאנחנו נזהרים שלא יהיה בעיסה שלשין לצורך הפסח שיעור החייב בחלה, לכן טוב להניח כל המצות אחר אפיה בסל אחד והסל מצרפם לחלה, ואז מפריש חלה ומברך, ואם אין לו סל או תיבה אחת לצרפם, בתוכה, יניח המצות במקום אחד ויפרוס עליהם מפה שלא יתגלה מהמצות כלל ויפריש חלה, והברכה של החלה היא "אשר קדשנו במצותיו וציונו להפריש חלה תרומה", ואף על פי דיש מי שכתב הנוסח הוא "תרומה חלה", המנהג פה עירנו לברך "חלה תרומה", וכן היו דורשים עטרת ראשי הרב מורי זקני זלה"ה, ועטרת ראשי הרב מור אבי זלה"ה בציבור בכל שבת הגדול, ושמעתי שכן המנהג בעיר הקודש תוב"ב:

הלכה כ

אם שכח ולא הפריש חלה קודם יום טוב, ונזכר ביום טוב אין מפרישין חלה ביום טוב כמו שכתוב בשולחן ערוך סימן תק"ו, כיצד יעשה? יאכל בלא חלה, וישייר מצה אחת עד מוצאי יום טוב ויפריש חלה מאותה מצה, דחלת חוצה לארץ אוכל ואחר כך מפריש, ואף על פי שיש אומרים דלא אמרינן בחוצה לארץ אוכל ואחר כך מפריש אלא דוקא בהיכא דהוה בהו שיעור חלה בעודה עיסה, אבל אם לא היה בעיסה שיעור חלה, אלא אחר כך צירפם בכלי אחד ונתחייבו בחלה לא מהני בה לשייר מצה אחת להפריש ממנה חלה במוצאי יום טוב, אלא צריך שישייר מעט מכל מצה ומצה כדי לתרום מן המוקף, הנה העליתי בספרי הקטן "מקבציאל" העיקר כסברת החולקין דסבירא להו גם בכהאי גוונא דלא היה שיעור בעיסה תחלה, אלא שאחר אפיה נתנם בכלי לצרפם, מהני לאכול מהם קודם הפרשת חלה, ורק אחר כך ישאיר מצה אחת ויפריש ממנה חלה, על כן אם שכח ולא הפריש קודם יום טוב יסמוך על סברה זו לאכול ולהפריש אחר כך ממצה אחת ועיין בשולחן ערוך לרבנו זלמן ז"ל הלכות פסח סימן תנ"ז סעיף י' וי"א יעוין שם:

הלכה כא

אחר שיברך ויפריש יאמר בפיו הרי זו חלה, כדי שיקרא לה שם בפיו אחר הברכה, ואע"ג דאיכא רבים דסבירא להו דלא בעינן לקרא לה שם, עם כל זה כיון דאיכא רבוותא דסבירא להו הכי, מאי הפסד יש באמירת ג' תיבות אלו למעבד אליבא דכולי עלמא, כן העליתי בס"ד בתשובה בספרי הקדוש רב פעלים:

הלכה כב

הרא"ש ז"ל היה משתדל בעשיית מצת מצוה בכבודו ובעצמו, וכן ראוי לכל אדם לעשות, ואמר רבינו האר"י ז"ל המטריח עצמו במצת מצוה עד שמזיע יועיל לתיקון קרי, והלש אחר איסור חמץ יאמר בתחלת הלישה כל פירורין שיפלו בשעת לישה ועריכה, וכן בצק הנדבק בכלים יהיו הפקר כעפרא דארעא, והמנהג להצניע הלולבין להסיק בהם התנור לאפית מצת מצוה, והנה מצות מצוה זו מצוה מן המובחר ללוש ולאפות אותה בערב פסח אחר שבע ומחצה ועיין ברכי יוסף ז"ל:

הלכה כג

אם נמצא חטה במצה בעודה חיה, אם אינה מבוקעת יקח מן המצה כדי נטילת מקום, והמצה עצמה מותרת, ואם היא מבוקעת יאסור כל אותה המצה שנמצאת בה החטה אבל אם החטה נמצאת בעיסה אפילו מבוקעת, נוטל בה כדי נטילת מקום בלבד וזורקו לאש וכל העיסה מותרת, מפני שיש בזה הפסד מרובה וגם שעת הדחק וכמו שכתבתי בספרי הקטן מקבציאל:

הלכה כד

אסור לעשות מלאכה בערב פסח מחצות ולמעלה אפילו בחנם. וצריך להסתפר קודם חצות, ואם שכח קודם חצות יסתפר אחר חצות ע"י גוי, אך צריך שיעמיד ישראל על גב לראות מתחילת תספורת עד הסוף, ואפילו קציצת הצפרניים טוב להזהר לקוץ אותם קודם חצות:

הלכה כה

הבכורות אפילו הם כהנים או לויים מתענים בערב פסח בין בכור מאב בין בכור מאדם ודוקא הזכרים אבל הנקבות לא נהגו להתענות, והזכר אפילו נולד אחר נפל גם כן יתענה, והנולד אחר ולד שמת תוך שלשים יום וכלו לו חודשיו לא יתענה, דיש לסמוך בזה על הגאון שבות יעקב והגאון דגול מרבבה דמקילין בזה, ואם הבכור עצמו היה חתן או אבי הבן או סנדק מותר לאכול ואין צריך לפרוע תעניתו אחר החג, אבל אם נזדמן לו פדיון שפודה את בנו אין לאכול, ויש נוהגים דהחתן מזמין את הבכורות לסעוד בו ביום אצלו בסעודת חתן, וכן אבי הבן בסעודת מילה ואין אנחנו מוחין ביד הנוהגים בכך, מיהו אינו יכול להזמין הרבה אלא רק צמצום להשלים העשרה ולא יותר ועיין חק יעקב, ובסעודת סיום מסכתא אם הבכור גמיר וסביר להניח מה שאומרים בעת הסיום מותר לו לאכול שם ועיין חיים לראש:

הלכה כו

אסור לומר בשר זה לפסח, אלא יאמר בשר זה ליום טוב, ואסור לאכול מצה בערב פסח, וגם בלילה של ערב פסח אין לאכול, אבל מצה מבושלת שבישלה קודם י"ד מותר לאכול בי"ד, כן העלתי בתשובה בס"ד בספרי הקדוש רב פעלים, ולא יאכל הרבה בערב פסח, כדי שיאכל בליל פסח לתיאבון משל למי שיזדמן אצלו אורח וכו':

הלכה כז

יזהרו הנשים בבדיקת החזרת והכרפס, דכל תולע יש בו חיוב חמשה מלקיות, והדבר הזה תלוי בצואר האשה בעלת הבית דכל בני הבית סומכין עליה בזה, ואם מקילה בבדיקה אפשר שיהיה תלוי בצוארה חיוב מלקות יותר משערות ראשה, בפרט בהיות בני הבית מרובין ובמקומות אלו שהתולעים קטנים מצויים הרבה בירקות, מעשה בחכם אחד שנכנס בערב פסח לחצר אחד, וראה את האשה בעלת הבית, לפניה שני סלים גדולים מלאים חזרת, והיא רוחצת העלים של החזרת ורואה אותם במהירות כלאחר יד ומנחת בסל לפניה ויאמר לה החכם: כמה שערות יש בראשך, אמרה לו לא מניתי אותם ולפי דעתי אי אפשר למנותם, אמר לה שערות ראשך אפשר להמנות, אך חיוב המלקיות אשר בצוארך אי אפשר להמנות, אמרה לו מה אעשה בני הבית מרובין ורוצין לאכול חזרת הרבה כי ערב להם, אמר לה תשובה זו לא תצילך ביום הדין, על כן שמעי לעצתי ותשליכי העלין שצריך להם בדיקה מרובה, ותקחי הקלחים דוקא וכן הכרפס תבדקי להם שיעור מועט לצאת ידי חובה דוקא. על כן בית שאוכליו מרובין ואין בודקים הרבה יעשו כן, ונוהגים שלא לאכול חזרת בערב פסח, וכן בחוץ לארץ אין אוכלים חזרת ביום ראשון של פסח:

הלכה כח

יהיה שלחנו ערוך מבעוד יום כדי שיקדש מיד כשתחשך דהיינו אחר צאת הכוכבים, וישתה בהסיבה כל ארבעה כוסות, וכולם צריכין מזיגה ויעשה המזיגה במים בשלש פסקות זו אחר זו, ובעל הבית ימזוג לו הכוס אחד מבני הבית דרך חירות, גם יקבל הכוס בשתי ידיו משתי ידיו של הנותן, גם אכילת כל ארבע כזיתות של מצה יהיו בהסיבה בין אנשים ובין הנשים בין הגדולים בין הקטנים, וההסיבה צריכה להיות על צד שמאל, ואפילו איטר מסב על שמאל כל אדם ודלא כמאן דכתב להפך:

הלכה כט

צריך לשתות רוב הרביעית בבת אחת דהיינו שתייה אחת ולא יפסיקנו בשתי שתיות, ובדיעבד אפילו הפסיק כמה פעמים יצא, ורק לא ישהה מתחילת שתיה עד הסוף יותר מכדי שתיית רביעית, ומשקל הרביעית הוא עשרים ושבע דרה"ם, ולכתחילה צריך שישתה כל הרביעית, אך בדיעבד אם שתה רוב רביעית יצא ידי חובתו, וכנזכר בפוסקים, ואע"ג דברכה אחרונה אין לברך בשותה רוב רביעית, משום דיש בזה פלוגתא וספק ברכות להקל, עם כל זה בליל פסח דאיכא ד' כוסות וברכה אחרונה שייכה לכולהו, אם בחד מנייהו או בתרי שתה רביעית שלם, יוכל לברך אח"כ ברכה אחרונה, אבל אם לא שתה בשום חד רביעית שלם לא יברך ברכה אחרונה על היין דספק ברכות להקל, על כן ידחוק עצמו לפחות בכוס אחד לשתות רביעית שלם, ואם יש בכוס כמה רביעיות צריך לשתות רובו, וכל הארבע כוסות צריכין שטיפה והדחה שירחצם מבית ומחוץ בכל פעם:

הלכה ל

מביאין לפני בעל הבית קערה שיש בה שלושה מצות ומרור וחרוסת וכרפס וזרוע וביצה, והחרוסת זכר לטיט שנשתעבדו בו אבותינו, לכך מניחים בתוכו אגוזים ושקדים, והזרוע זכר לפסח דבזמן בית המקדש היה מביא גם את הפסח בשעת אמירת ההגדה, והביצה זכר לקרבן חגיגה, ומנהגנו לעשות הזרוע צלי והביצה שלוקה במים, ואם שכח ולא צלה הזרוע בערב פסח מותר לצלותו בליל פסח, אע"ג דאין אוכלין צלי גם ביום ראשון וכמו שכתבתי בספרי הקטן מקבציאל, וצריכין להזהר בכל ביצים ששולקין בקדרה בפסח שירחצו תחילה במים צוננין בתוך כלי אחד בפני עצמן, מפני כי אצלינו אלו המוכרים את הביצים קונים אותם מן הערביים והם מניחים אותם עם הקמחים שלהם ונדבק על קליפתם קמח, לכך ירחצום היטב תחלה כי חמץ בפסח במשהו:

הלכה לא

נוטל ידיו לצורך טיבול ראשון ולא יברך על נטילה זו, ואשרי הנזהר ליטול ידיו בטיבול משקה בכל השנה כולה, ועטרת ראשי הרב מור אבי זלה"ה היה נזהר בכל השנה והיה מזהיר לכמה בני אדם בזה כי באמת מנהג העולם להקל בזה בשאר ימות השנה הוא בנוי על סברה יחידאה ועיין בשו"ת מטה יוסף ז"ל מה שכתב בזה:

הלכה לב

יקח כרפס פחות מכזית, שלא יתחייב בברכה אחרונה ויברך עליו בורא פרי האדמה, ויכוין לפטור המרור ויטבול אותו בחומץ ויאכלנו בלא הסיבה, וכמו שכתב הגאון חיד"א ז"ל וכן מנהגינו מזמן עטרת ראשי הרב הגאון מור זקני זלה"ה לאכלו בלא הסיבה, וטיבול ראשון זה שהוא כרפס בחומץ, הוא זכר לסיבת קושי השעבוד שהיה בשביל מכירת יוסף הצדיק עליו השלום ושהטבילו כתונת פסים שלו בדם ומכרוהו וגרמו צער ליעקב אבינו עליו השלום, וזה נרמז בכרפס והיינו אותיות "כר" הם סוף מכר ואותיות "פס" הם ראש "פסים", וטיבול שני שהוא מרור בחרוסת הוא זכר לקושי השעבוד עצמו שמררו חייהם במעשה הטיט הרמוז בחרוסת וכמו שכתבתי בזה בספרי הקטן מקבציאל ואע"ג שאמרנו שצריך ליקח כרפס פחות מכזית כדי שלא יתחייב בברכה אחרונה הנה אם שגה ואכל כזית צריך לברך אחריו בורא נפשות רבות, ועם כל זה לא יברך על המרור בורא פרי האדמה יען דחשיב מצרכי הסעודה הבאים תוך הסעודה, ויזהר שלא יאכל כל הכרפס שיש בקערה אלא ישאר בקערה מהכרפס עד אחר המוציא, דצריך שיהיה סוד הקערה שלם עד לאחר אכילת מצה ומרור:

הלכה לג

יקח מצה האמצעית ויחלקנה לשתיים, ויתן חציה הגדול לאחד מהמסובין להצניעו לאפיקומן, וחצי השני הקטן יניח בין שתי המצות השלימות, וכפי הסוד יחלקנה להאמצעית צורת "ד" "ו" וצירו של ו' יניח לאפיקומן וצורת ד' יניח בין המצות וכשאומר הא לחמא עניא יגביה בפרוסה, ויאמר הא בציר"י, ומנהגנו לכפול פסקא זו שלש פעמים, ואח"כ יצוה להניח הקערה בסוף השלחן, גם ימזגו הכוס ויניחו לפניו כדי שישאלו ויאמרו "מה נשתנה", וכשיתחיל לומר עבדים מגישים הקערה לפניו, וכשאומר אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן מנהג יפה לאחוז חצי המצה הטמונה לאפיקומן להראות לבני המסיבה שהוא זכר לפסח וכנזכר בספר תניא, וכשמגיע ל"מצה זו", יגביה המצה השלימה העליונה שלפניו לחבוב מצוה, וכן הוא הדין כשיגיע למרור זה, אבל כשאמור "פסח שהיו אבותינו אוכלין" לא יאחוז הזרוע בידו אלא יראנו בלבד, וכשיגיע להיא שעמדה, יאחוז בידו הכוס שמזגו לו, ויכסה הפת, ויזהר לכסות הפת בכל עת שלוקח הכוס בידו:

הלכה לד

יטול ידיו ויברך על נטילת ידים, ויקח המצות שלשתם ביחד משום לחם משנה, ויברך המוציא וישמיט השלישית וישאר בידו מצה העליונה והפרוסה, ויברך על אכילת מצה ויבצע מהעליונה והפרוסה כזית מזו וכזית מזו, וכל כזית הוא תשעה דרה"ם, ויטבלם במלח שלש פעמים ויאכלם בהסיבה, ויכניס שתי כזיתות אלו בפיו ביחד, כדי שיאכל משניהם בבת אחת ואם יש לו אונס שאינו יכול לעשות כן וירצה לפרר כל כזית פרורין קטנים להכניסם בפיו, אז יכניס פרורי כזית השלמה תחלה וכנזכר באחרונים. ואח"כ יקח כזית מרור וישקענו בחרוסת, וינער מעט מן החרוסת דבעי טעם מרור, ויברך על אכילת מרור ואין צריך הסיבה, ואח"כ תכף נוטל מצה השלישית ובוצע כזית ממנה וכורכו עם כזית מרור ומטבל בחרוסת, ואומר "זכר למקדש כהלל הזקן וכו'" ויאכלם בהסיבה, ויזהר שלא ידבר דברים חיצונים בין אכילת מצה לאכילת הכורך, ולכן יאכלם בזה אחר זה תכף בלא עיכוב, ואח"כ סועד וגומר סעודתו בשמחה ובטוב לבב:

הלכה לה

אחר שגמר סעודתו יאכל בשמחה את האפיקומן השמור בתוך המפה זכר לפסח הנאכל על השבע, ולכן יזהר שלא יאכל הרבה בתוך הסעודה כדי שיאכל האפיקומן לתאבון, ויאכל ממנו שתי כזיתות למצוה מן המובחר, שהם: כזית אחד זכר לפסח וכזית אחד זכר למצה הנאכלת עם הפסח, ואם הוא זקן או חלוש מאד וקשה עליו לאכול שתי כזייתות יאכל כזית אחד דוקא זכר לפסח, וצריך לאכול אותו במקום אחד, ולא בשתי מקומות, ואפילו בחדר אחד בשתי שולחנות אסור, ויזהר לאכלו קודם חצות, וטוב שגם ההלל יאמר קודם חצות, ולא יתנמנם באמצע אכילת האפיקומן, ואם הוא מסב לבדו על השולחן אפילו בתוך הסעודה קודם אכילת האפיקומן לא ישן ועיין שולחן גבוה ז"ל: אחר האפיקומן אין לאכול שום דבר, משום דבעינן שיהיה טעם האפיקומן בפיו עד שישן, ורק מים מותר לשתות, ויש מתירין בקהוו"א (קפה) ויש לסמוך עליהם לצורך גדול, ושתיית עשן, שם הסכים הרב חיים פלאג'י ב"חיים לראש" להזהיר בליל ראשון, אבל בליל שני התיר, ומה שקורין אותו אפיקומן הוא נטריקון אפיקו מיני שלא יאכלו עוד, ועטרת ראשי הרב מור אבי זלה"ה פירש אפיקו מ"ן – ראשי תבות "מיין נוקבין" העולין מן מצות אכילת מצה ואכילה זו היא מצוה אחרונה ודברע פי חכמים חן:

הלכה לו

אם שכח ולא אכל האפיקומן עד שנטל ידיו, או אמר "הב לן ונבריך", יאכל אותו בלא ברכת המוציא, ואם לא נזכר עד שבירך ברכת המזון אם לא שתה כוס שלישי, יטול ידיו ויברך המוציא ויאכל האפיקומן, ואם שתה כוס שלישי ואח"כ נזכר, הנה אם אכל תוך הסעודה מזאת המצה השמורה משעת קצירה שיעור כזית סומך על זה, ואם לאו אז אילו אם לא נזכר אלא עד אחר ההלל יטול ידיו ויברך המוציא ויאכל האפיקומן, ויחזור ויברך על הכוס, ועיין בית דוד סימן רנ"ט דף ע' ושולחן גבוה סימן תע"ו סעיף קטן ח יעוין שם:

הלכה לז

חייב אדם לספר בנסים ונפלאות שעשה השם יתברך לנו ולאבותינו עד שתכרחנו השינה לישן, ואיתא בזוהר הקדוש (ר"מ פרשת בא) פקודא לספר ביציאת מצרים וכו' וקודשא בריך הוא חדי בהאי סיפורא, וכנ"ש לכל פמלייא של מעלה, ואמר להון זילו שמעו האי שבחא דלתתא, ובהאי סיפורא בקעי רקיעייא ויהבי חילא למאריהון, ובזה כלל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח בפמלייא שלא מעלה שקב"ה משתבח בו כדכתיב (ישעיה מט, ג) "ישראל אשר בך אתפאר":

הלכה לח

צריך לומר קריאת שמע על המטה עם הפסוקים הנוהגים בכל לילה כסדר רבינו האר"י ז"ל, ואם הוא ניעור עד אחר חצות יאמר אותה מעט קודם חצות, ובחוץ לארץ כל הלכות לילה ראשונה נוהגת בלילה שניה, וצרי לברך שהחיינו בחוץ לארץ בשתי לילות הראשונים של פסח בקידוש, אבל בלילות האחרונים שהם יום שביעי ויום שמיני של פסח אין מברכין שהחיינו בקידוש, וכשאומרים שהחיינו בלילה הראשונה יכוין גם על אכילת מצה:

הלכה לט

העובר לפני הנחתום גוי בפסח ולא יריח מפת חם, ומצאתי כתוב דאין מכין הכלבים בחג הפסח ובפרט ביום א' וביום ב' שבהם מספרים ביציאת מצרים, ואע"פ שאמרו רבותינו ז"ל על הכלב (שבת קנה:) "משח אודניה וחוטרא אבתריה", מסירין החוטרא מעליהם בפסח כי בליל פסח ביציאת מצרים כתיב לא יחרץ כלב לשונו ששמרו גזרתו יתברך באותה הלילה, דלכן אמרה תורה על נבלה לכלב תשליכון אותו:

הלכה מ

ישגיחו מוכרי הצימוקים בשקים שלהם שלא יהיה בשקים חמץ בעין – שדרכים להיות דבק בהם חמץ, מחמת שבמקום ההוא של הצמוקים דרכם להשתמש בהם בקמח ובא עליהם מים ומתלכלך השק בקמח שנעשה חמץ בעין, והמגדל תרנגולים יברר הלול שלהם מהשעורים, ויקנה להם קודם פסח דוחן או זורא (דורה) ויתחיל להאכילם מזה קודם שיכנס הפסח, ומותר לקנות תרנגולים בתוך הפסח ויאמר בפירוש שאינו רוצה לקנות הספק כלל, ואחר שחיטה יפתחנה תכף וישליך זפק לחוץ, ועיין בשיורי ברכה ובטוב עין, ופה עירנו יש כמה בעלי בתים שאין אוכלים תרנגולים בפסח משום גדר וסייג דחוששין פן ימצא בההם חיטין ושעורים, והרוצה לאכול תרנגולים מפני שיש לו סיבה הכרחית יעשה התרה על מנהג שלו וכנזכר בלב חיים חלק ב' סימן ר"ז:

הלכה מא

פה עירנו יש הרבה בעלי בתים נוהגים שלא לאכול אורז בפסח מפני כי האורז ימצא בו תערובת חיטין ושעורים, וצריך לבדקו תחלה פעמיים ושלש, וחוששין שמא ישגו בבדיקה, וישאר באורז חיטה ושעורה ויבשלו בו לכך בדלין ממנו, ויש נוהגין לאכול אחר בדיקה, על כן אם בעל הבית אוכל אורז והמבשל שלו נוהג שאינו אוכל אורז אסור לבשל אורז ביום טוב לבעל הבית כיון דהוא נוהג איסור באכילתו משום גדר וסייג, אבל לטלטלו ביום טוב מותר, כן העליתי בס"ד בתשובה בספרי הקדוש רב פעלים, והדומה לדין זה תמצא גם בשאר ימי טובים שאם זה המבשל אכל בשר ביום טוב, אסור לבשל חלב לאחרים אלא אם כן יש שהות ביום שיעבור זמן שש שעות אחר אכילת הבשר כדי שראוי שיאכל זה מן התבשיל ההוא בו ביום, אבל אם אין שהות ביום שיאכל הוא עצמו ממנו אסור לבשל לאחרים, מיהו בטלטול שרי:

הלכה מב

לא ישתו חלב מבהמת גוי בפסח שמא האכיל אותה חמץ, ואם לוקחים שאור מן הגוי אחר הפסח יזהו להפריש מאותה עיסה חלה שתהיה גדולה משיעור השאור כולו:

הלכה מג

אין אומרים תיקון לאה בחול המועד של פסח ויזהרו בכל ימי המועד לעסוק בתורה הנותנת חיים לעושיה בעולם הזה ובעולם הבא: