יתרו – שנה ב
פתיחה
זכור את יום השבת לקדשו וכו' (שמות כ, ח). הנה מורנו הרב יצחק אבוהב ז"ל נתן טעם, מה שהוצרכה אזהרת הזכירה במצוות השבת יותר משאר מצוות – מפני שכל מלאכות שנאסרו בשבת, הם מותרים לאדם בימי החול ולא בדיל מינייהו, ומאחר דכל ששה ימי השבוע הוא עִסקוֹ בהם, ורק ביום-שבת יבדל מהם – צריך לו זכירה גדולה לבלתי ישגה ויכשל בהם, דעבד ולאו אדעתיה, מחמת שהוא מורגל בכך; וזה שאמר: "זכור את יום השבת לקדשו" במצוותיו; ואם תאמר: למה במצווה זו אני מזהירך בזכירה יותר משאר מצוות? היינו מפני כי "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך", שכולם מותרים לך בימי החול ולא בדלת מינייהו, ורק "ביום השביעי שבת לה' אלוהיך, לא תעשה בו מלאכה", לכן צריך שיהיה לך בו זכירה גדולה לקדשו במצוות הלאוין שבו שלא תשכח ותחללנו. והנה בכלל המלאכות האסורים בשבת שהאדם רגיל בהם בימי החול הוא סחיטת הפירות, שהם תולדה דדש, וצריך האדם לתת דעתו בשמירתם ביותר שלא יכשל בהם.
הלכה א
זיתים וענבים אסור לסחטן מן התורה, כי זה תולדה דדש וחייב מן התורה; אבל סחיטת תותים ורמונים אסור מדברי סופרים, ואפילו אין לו צורך במשקה; מיהו מותר לסחוט כל אלו, אפילו זיתים וענבים, לתוך האוכל, דמשקה הבא לתוך האוכל הוא כאוכל דמי, והרי זה כמפריד אוכל מאוכל; מיהו, אינו מותר אלא דווקא לתוך האוכל, אבל לתוך מים או שאר משקה, אסור.
הלכה ב
משקים שזבו מאליהן בשבת מזיתים וענבים, אפילו שהם עומדים לאכילה אסורים עד לערב, גזרה שמא יסחט בידיים; אבל תותים ורמונים, אם עומדים לאכילה, משקין היוצאים מהם מותרים; ואם עומדין למשקין, אז המשקין היוצאים מאליהן אסורים.
הלכה ג
שאר פרות חוץ מזיתים וענבים ורמונים הנזכרים לעיל, אם סוחטן בעבור שיש לו צורך במשקין שלהם, אסור; אבל אם סוחטן לרכך או למתק הפרי, כגון פרות וירקות הכבושין במי-מלח וכיוצא שסוחטן כדי למתקם ולרככם, שרי; כי כל שאינו צריך לדבר המתפרק דהיינו מימיהן, אין בזה משום דש ומפרק. ולכן אסור לסחוט פרי האדמה שהוא אבטיחין השחורים שקורין בערבי "רקי" כדי לשתות מים שלהם; ואע"ג דיש מתירין בפירות שאין דרך בני-אדם לסחטן, וסבירא להו דאפילו אם זה מתכוון לסחטן לשתות מימיהן, בטלה דעתו אצל כל אדם ושרי, מכל מקום יש לחוש לסברת האוסרין, ואין לסחוט שום פרי אם מתכוון להוציא משקה לשתותו, מיהו גם לסברת האוסרין, שרי לסחוט פירות אלו לתוך כלי ריקן אם ירצה לתת משקה שלהם לתוך האוכל, או אם ירצה לטבל במשקה מאכל, ולא בעינן לסחוט לתוך האוכל ממש אלא רק זיתים וענבים ותותים ורימונים בלבד, יען כי שאר פירות, מאחר דאין דרך העולם לסחטן לשם משקה, הכול יודעים כשסוחט אותם הוא סוחטן לצורך המאכל ולא לשם משקה.
הלכה ד
אע"פ שמותר לסחוט כל מיני פירות ואפילו זיתים וענבים לתוך קדרה שיש בה אוכל, מכל מקום הבוסר, יש אוסרים לסחטו אפילו לתוך האוכל, הואיל ואינו ראוי לאכילה בפני עצמו, דדוקא אשכול שהוא ראוי לאכילה הוי לה כמפריד אוכל מאוכל ושרי, אבל בוסר שאינו ראוי לאכילה, אין זה כמפריד אוכל מאוכל; ואפילו האוכלו, בטלה דעתו אצל כל אדם. והוא הדין לכל פירות שאינם ראויים לאכילה דאסור לסחטן גם לתוך האוכל. ולכן פרי חמוץ שקורין בערבי "דבדיב" (פרי עץ בעל קליפה עבה ומרה שהיא הנאכלת ממנו), אסור לסחטו אפילו לתוך האוכל, מפני שזה אינו ראוי לאכילה, אבל פרי שקורין בערבי "נארינג" (פרי הדר חמוץ מר), ראוי לאכילה הוא, ומותר לסחטו לתוך האוכל. וכן נוהגין פה עירנו יע"א לסחוט פרי שקורין "נארינג" בתוך הביצים בשבת; ונראה דשרי לסחטו גם לתוך כלי ריקן כדי להניח את המשקה באוכל, או כדי לטבל במשקה פת וכיוצא, אבל אסור לסחטו לתוך כלי ריקן ולשתותו כמו שהוא.
הלכה ה
"לימונים" חמוץ, יש אוסרים לסחטו לתוך כלי ריקן אע"פ שרוצה ליתנו לתוך האוכל, מפני כי במקומות שיש ממנו הרבה, דרכם לסחוט הרבה ממנו לצורך המשקה שקורין "לימונאדה", וממלאין ממנו חביות גדולות לצורך הנזכר. ואע"ג דמר"ן ז"ל התיר לסחטו – נראין דברי האוסרים בזמן הזה; ולכן הסכימו האחרונים שלא לסחטו לתוך כלי ריקן, וכן הסכים הגאון חיד"א ז"ל. ומי שרוצה לעשות "לימונאדה" שהוא משקה הנסחט מן הלימונים הנזכר עם סוכר ומים, ישים תחילה הסוכר בכלי ויסחט הלימונים הנזכר על הסוכר עצמו שהוא אוכל, ואח"כ יניח המים, אבל לא יניח המים קודם סחיטת הלימונים הנזכר, ונתנו סימן על זה: "והנה סלם מצב ארצה", "סלם" ראשי תיבות: ס'כר, ל'ימונים, מ'ים; כפי הסדר הזה תעשה וכנזכר באחרונים ז"ל.
הלכה ו
כשם שהסחיטה אסורה בשבת כך אסורה ביום טוב, ואע"פ שהיא לצורך אוכל נפש; אלא שבשבת אסורה מן התורה, וביום טוב אסורה מדברי סופרים, שגזרו בזה שמא יטרח ביום טוב לעשות הרבה גם לצורך חול, דדרך העולם לעשות זה לצורך ימים רבים, וכנזכר בסימן תצה, יעוין שם. והנה פה עירנו בגדאד יע"א נוהגים לסחוט רימונים חמוצים וגם את הבוסר ביום טוב לתוך קערה ריקנית, ואח"כ נותנים את המים הנזכרים לתבשיל לבשלו בהם כדי שיהיה חמוץ, אך קודם שסוחטין את הבוסר ואת הרימונים, דרכם לשלקם תחלה במים על האש, ואח"כ סוחטים אותם כדי שיהיו נוחין להסחט יפה בנקל. ונראה לי לישב המנהג שנהגו לסחוט לקערה ריקנית ולא להאוכל – מפני כי ביום טוב הסחיטה מותרת מן התורה משום אוכל-נפש, וחכמים גזרו לאסור שמא יעשה הרבה לצורך חול; ואלו, כיון דשולקים אותם תחלה, אי אפשר לסחוט מהם הרבה לצורך חול, כי יתקלקל המשקה הנסחט מהם ולא יתקיים אלא לצורך בו ביום דווקא, ועל-כן בזה לא שייכה גזירת חז"ל.ואע"ג דעושים כן גם בבוסר וכתבתי לעיל (הלכה ד) דיש אוסרין לסחוט הבוסר גם לצורך האוכל – אפשר לומר דמודו בבוסר שלוק, מפני כי בשליקה נחלש קושי חמיצותו, ויהיה ראוי קצת לאכילה, ואין לו דין בוסר הנזכר לעיל; כן נראה לי לישב המנהג.
הלכה ז
זיתים וענבים שנתרסקו מבעוד יום, משקין היוצאין מהם בשבת מותרין, דכיון דנתרסקו, נמצא המשקה זב מאליו ולא גזרינן שמא יסחט, דאפילו אם יסחטם לא עבד איסור תורה אלא איסור דרבנן מפני שהמשקה זב מאליו מכוח הריסוק, אלא שע"י הסחיטה ממהר לצאת. ואפילו אם לא נתרסקו, אלא אם יש יין בגיגית שהענבים בתוכה, אע"פ שהענבים מתבקעים בשבת ויצא מהם יין, מותר לשתות מגיגית זו בשבת, מפני דכל מעט יין היוצא מן הענבים בשבת מתבטל בששים, כיון שהיה בגיגית מקודם כניסת שבת; ואע"פ שהוא דבר שיש לו מתירין, כי הוא מותר אחר שבת בלא ביטול, מכל מקום כיון שלא היה ניכר קודם שנתערב, ולא היה עליו שם יין מעולם, לית ביה האי דינא. ומטעם זה מותר ליתן הצמוקים לתוך המים מערב שבת אע"פ שלא נתרסקו מבעוד יום, והם מתבקעים בשבת ע"י שרייתן במים ויוצא מהם יין, דכל היוצא מהם מתבטל קמא קמא במים שנשרו בו ושרי; אך צריך להזהיר המון העם לבלתי יסחטו הצימוקים בידיים בשבת כאשר יראו המים מועטין, דיש בזה חיוב חטאת; ועיין "חיי-אדם", כלל י"ד, אות י"ד. וכל זה אינו אלא בנותן הענבים מבעוד יום לתוך היין, אבל בשבת עצמו אסור ליתן ענבים בתוך היין כדי שיתבקעו ויוציאו יינם, דאע"ג דאינו סחיטה בידיים, מכול מקום סחיטה כלאחר יד אסור מדרבנן. ואם עבר ונתן, מותר לשתות מן היין, מפני שהמשקין היוצאין מאלו הענבים בטלים בשאר היין שבכלי קמא קמא וכמו שכתוב באחרונים ז"ל. ודע, הא דאסור ליתן צימוקים במים בשבת כדי לעשות משקה – מלבד איסור ליתא דסחיטה, עוד איכא איסורא דכובש כבשין, דהוא ליתא דמבשל, וכמו שכתב הרב "שלחן-עצי-שטים" ז"ל.
הלכה ח
מותר לסחוט בפיו המשקה מן הפירות, מפני דאין דרך סחיטה בכך; ואע"ג דיש אוסרין – העיקר כסברת המתירין; ורק בזיתים וענבים נכון להחמיר במציצה. ומכל מקום אסור למצוץ דם שבין השינים ולפלוט, ואע"ג דהוי מפרק כלאחר יד, אפילו הכי אסור מדברי סופרים, ועיין אחרונים ז"ל.
הלכה ט
השלג והברד, אסור לרסקן בידיים, דהיינו לשברם לחתיכות דקות כדי שיזובו מימיהן; ושני טעמים יש בדבר: חדא, גזרינן שמא יסחט פירות העומדין למשקין; ועוד, משום סרך מלאכה נגעו בה, דדמי למלאכה שבורא המים האלו, וכנזכר ב"בית-יוסף", סימן שי"ח וש"ך, יעוין שם. והנוטל ידיו בחורף במים שיש בהם שלג וברד, יזהר שלא ידחקם בין שתי ידיו, שלא יהיה מרסק בידיים; מיהו, מותר ליתן חתיכות שלג לתוך כוס של יין או מים בימות החמה כדי לצננו, והמה נמוחים מאליהם ואינו חושש, דכיון דאינו עושה בידיים שרי – ויש מתירין לרסקו בידיים תוך כוס של מים או שאר משקין, כיון שהוא מתערב במים אין לחוש. ואע"ג דרבים וגדולים המה המתירים בזה, מכל מקום כיון דמר"ן ז"ל דעתו כדעת האוסרים לרסק אפילו בתוך כוס המים, הכי נקטינן.
הלכה י
כלי שיש בו מים, ונעשה על פני-המים קרח, מותר לשבר הקרח כדי ליטול המים מתחתיו; אבל אם הנהר או הבאר נעשה קרח על פניו, יש אוסרין לשבר הקרח מפני שהוא מחובר לקרקע, וכמו שכתב המגן אברהם ז"ל, וכן פסקו הגאון רבנו זלמן ו"שלחן-עצי-שטים" וחסד לאלפים ושאר אחרונים. ואע"ג דהרב "אליה רבא" דקדק מן הרב ה"לבוש" דמותר – כבר כתב על דבריו הגאון "אשל-אברהם" דאינו מוכרח. ומה שהוכיח הרב "תוספת-שבת" להתיר – עיין מה שכתב עליו הרב "מחצית-השקל". והגם דהרב "מאמר-מרדכי" הסכים להתיר דלא כהמגן אברהם – כיון דכמה מן האחרונים נמשכו אחר המגן אברהם לאסור – כן עיקר; מיהו, הטובלים בשבת לצורך מצווה, יש להם לסמוך על המתירין, וכמו שכתב הרב תוספת שבת דכבר נהגו להתיר בטובלין לצורך מצווה, יעוין שם.
הלכה יא
דורס אדם שלג בשבת ואינו חושש אע"ג דנמחה ונמס, דדבר שאינו מתכוון הוא ולא הוי הכא פסיק רישא, דאפשר שלא נמחה. ובמקומות שבימי החורף כל הארץ מלאה שלג – אע"ג דודאי נמס, דהא המנעלים לחים הם – התירו בזה משום דאי אפשר להיזהר. וכן הוא הדין דמותר להטיל מי-רגלים בשלג במקום שכל המקומות מלאים שלג, דאי אפשר להיזהר בזה, אבל בארצות דאין כל הארץ מלאה שלג צריך להיזהר שלא ישתין בשלג.
הלכה יב
לא ישפשף ידיו במלח מפני שנימוח על היד ונעשה מים. ויש בזה אותם שני טעמים שכתב מר"ן בבית יוסף על השלג דאסור לרסקו בידיים; אבל בעל התרומות ז"ל סבר הטעם – הן במלח, הן בשלג – הוא משום נולד, ורוב הפוסקים חלקו עליו בזה; ומר"ן ז"ל שהביא דין המלח הנזכר מבעל התרומות, פסיק כוותיה ולאו מטעמיה, דאינו מודה לטעם של נולד, אלא הוא מטעמים הנזכרים בשלג. ועיין מה שכתב "עולת-שבת", סימן ש"ך, סעיף קטן כ"ח, ושלא בדקדוק כתב כן, דודאי מר"ן ז"ל אית ליה תרי טעמי, ורק טעם של נולד לית ליה. ועיין "כתונת-יוסף", סימן י"ב. וכשם שאסור לשפשף ידיו במלח, כך אסור לשפשף כלי במלח, לפי שהמלח נמחה כשחופף בחזקה, אבל אם נתן מלח במים עד שנימוח מאליו בתוך המים, מותר להדיח הכלים באותם המים.
הלכה יג
"יגורטי" שקורין בערבי "לבן", שהוא קפוי ויבש, ומניחין עליו מים ומוחין אותו ע"י כף – הארכתי בדבר זה בתשובתי, בס"ד, בסה"ק "רב-פעלים", וכתבתי דבזה ליכא אותם תרי טעמי שכתב מר"ן ז"ל בבית יוסף גבי שלג וברד דאסור לרסקו בידיים; ושוב הבאתי דברי מר"ן ז"ל בסימן שכ"ח, סעיף כ"ב, גבי מכה, דאין סכין בחלב מפני שהוא נימוח; וכתב בבית יוסף דהוא דומיא דרסוק שלג וברד שנתבאר בסימן ש"ך. וכתבתי דבאמת הנך טעמי דשלג וברד ליכא בחלב, אך מוכרח לומר דמר"ן אוסר בחלב משום הטעם שכתב רש"י ז"ל בשלג וברד, דדמי למלאכה שבורא המים; ואע"ג דבאמת יש לחלק, דכאן אין גופו נעשה מים, ואין כאן בורא מים, עם כל זה סבירא להו למרן דיש לאסור מפני שנראה לעיני העולם כך, דדמי לשלג וברד לפי ראות עיניים; ולכן לעניין הלכה העליתי: מאחר דמר"ן ז"ל בסימן שכ"ח הנזכר אסר בחלב, דמדמי ליה לשלג וברד, וכן רמ"א ז"ל בהגהת השולחן, סימן שכ"ו, גם כן כתב לאסור; ועיין "כתונת-יוסף", סימן י"ב ו"כף-החיים", אות ק'. לכן נראה דאסור לרסק ה"יגורטי" שקורין בערבי "לבן" שהוא קפוי ויבש ולמחותו במים, כדין שלג וברד. מיהו, כתבתי דפה עירנו בגדאד המנהג פשוט וידוע ומפורסם להמחות ה"יגורטי" הקרוש במים, ולעשותו בידיים ע"י כף המיוחד לזה; וכיון שיש כאן מנהג ידוע בזה, מוכרח לומר שנהגו כסברת הרמב"ם ז"ל ודעימה, שהם גדולים וכן רבים, דסבירא להו: מותר לרסק השלג והברד לתוך המים, ולא אסרו אלא רק לרסקו בידיים שלא בתוך המשקה; ולכן, כיון דמניחין מים בתוך זה ה"יגורטי" וממחין אותו בו – נהגו היתר בכך ואין למחות בידם, ורק המחמיר תבוא עליו ברכה.
הלכה יד
סוכר שקורין בערבי "קנד", שהוא מתוקן ע"י אומנים באירופה, ועשוי חתיכות גדולות וקשות, מותר לרסקו בתוך המים למחותו בהם. ועיין "חיי-אדם", כלל י"ד, אות י"א, שכתב: סוכר, מותר לרסקו בידיים, כיון דלעולם אוכל הוא, עיין שם. ובסה"ק "רב-פעלים" הבאתי דבריו אלו ופלפלתי בהם, וכתבתי דיש חילוק גדול בין סוכר ובין שלג וברד; ולפי זה, אפילו למר"ן ז"ל דאסר בשלג לרסקו תוך המים, יודה כאן דשרי. וכתבתי: לפי מנהג עירנו למחות ה"יגורטי" הנזכר לעיל תוך המים, אז גם המחאת הסוכר בתוך המים שרי בלי פקפוק; וכתבתי דאפילו המחמיר ב"יגורטי", אין צריך להחמיר בסוכר.
הלכה טו
בורית, שקורין בערבי "צאבון" (סבון), שעשוי חתיכות יבשות, ורוחצין בו ע"י מעט מים ששופכים עליו ועל ידיו ביחד, יש לאסור גם פה עירנו יע"א; ודלא כהרב "פחד-יצחק" וגנת ורדים שהתיר בזה, שהעיקר כסברת הרב "יד- אהרן" לאסור הבורית מדינא. והגם כי הבורית רוחצים בו עם מים, מכל מקום בעת שממחהו בידיו אין מים בעין עם הבורית, כי אם לחלוח ורטיבות של המים שנשפכו עליהם. וכן המנהג פשוט פה עירנו שלא לרחוץ בחתיכות בורית, אלא ממחין הבורית במים מערב שבת עד שנעשה כולו מים, ואז רוחצין בשבת באותו המים שנמחה בהם הבורית מערב שבת.
הלכה טז
פרי שקורין בערבי "משמש" שנתייבשו הרבה, דרכם לשרותם במים, ומשפשפים אותם בידיים זה בזה עד שנמחים לגמרי ויהיו מים, ולא ישארו אלא הגרעינים בלבד – העליתי בסה"ק "מקבצאל" בס"ד, דליכא בזה משום ממחק, דהא כתב רמ"א בסימן שכ"א, סעיף י"ט: מותר לחלוק האוכל בשבת, ולא הוי בזה ממחק, הואיל ואפשר לאכלו בלא זה וכו', עיין שם. וזה ה"משמש" היבש אחר שנשרו – אפשר לאכלו בלא זה; וגם מצד שממחה אותו בידיים, בזה השפשוף וחיכוך שמחככו אין חשש, וכמו שכתבתי לעיל (הלכה יד) גבי סוכר; אמנם מצד השריה – אם הם יבשים הרבה שאי אפשר לאכלם בלא שריה, יש לפקפק בזה ממה שכתב רמ"א ז"ל בהגהת השולחן, סימן שי"ח, סעיף ד': כל דבר קשה שאינו ראוי לאכלו כלל בלא שריה, אסור לשרותו בשבת, דהוי גמר מלאכה, עיין שם. וכתב ב"חיי-אדם", כלל כ', סעיף ו', דאפילו אם שורה אותו בצונן, חייב; ועיין ב"נשמת-אדם", אות ה', ועיין להרב חסד לאלפים בסימן של"ו, אות ט' שכתב: פירות היבשים, יש אוסרים לשרותם בשבת, וטוב לשרותם מערב-שבת, ע"ש; על-כן צריך להזהירם פה עירנו שלא ישרו מזה המין שקורין "משמש" אם הם יבשים הרבה, שאין ראויים לאכול קודם שריה כלל.
הלכה יז
יש מין משקה ששותין אותו הבריאים, ואינו בכלל משקין ששותין לרפואה, דאית בהו גזירת שחיקת סמנים; וזה קורין בלשון ערבי "גילאב" (מי חומצת לימון עם אבקת סודה לשתיה) ובלשון אשכנז "סמתאוותאר" (סודה); ודרכו שיביאו מלח חמוצין, דהיינו שנעשה מן מים של "לימונים" חמוצין, והיא יבש ושחוק כעפר, ומניחים עמו סוכר, ומניחים בו מים בשבת, ונותנים לתוכו סם הנקרא בלשון אשכנז "סודא", וכאשר מתערבים זה עם זה יחד, עושה פעפוע הרבה, ושותין אותו תיכף בעת הפעפוע. והעליתי בתשובה, בס"ד, בסה"ק "רב-פעלים", דמותר לעשות זה בשבת לשתותו, ואין לחוש משום מבשל מפני שמעלה רתיחה בזה הפעפוע, וגם אין לחוש משום דהוי לה מוליד דבר חדש בזה הפעפוע ודמי למלאכה; והבאתי שם דברי הגאון "אמרי בינה" ז"ל, במפתחות הספר שנדפס שם השמטה אחת בדיני שבת, שדיבר בעניין זה בקיצור, וחש אם הוי זה כמו מכה בפטיש, דנעשה ברגע אחד ע"י מעשיו; ועוד נסתפק אם יש מקום לאסור כמו כובש כבשים וכו', והניח בצריך עיון יעוין שם. ואנא עבדא בררתי הדין בכל הני ספקות, והעליתי בס"ד על פי ראיות דמותר לעשות כן בשבת.
