חיוב לחם בסעודה
מצווה בלחם
ב. מצווה על כל אדם לאכול לחם בשבת. אלא שיש אומרים שהמצווה לאכול לחם בשבת הינה מצוה דאוריתא, ויש אומרים שהיא מצוה דרבנן. ויש נפק"מ להלכה בדינים רבים אם החיוב הוא דאורייתא או דרבנן.
שתי סעודות ראשונות
ג. אין אדם יוצא ידי חובת סעודה בשתי סעודות ראשונות של שבת עד שיאכל לחם, שנאמר על המן: "הוא הלחם אשר נתן ה' לכם לאכלה". ולכן, גם אם אכל כל מיני מעדנים ותבשילים, כגון: בשר, יין, דגים, ואפילו תבשילים העשויים מחמשת מיני דגן [כגון: אטריות וכדו'] ולא אכל לחם – לא יצא ידי חובת סעודה.
סעודה שלישית
ד. צריך אדם לאכול לחם ב"סעודה שלישית" כבכל סעודות השבת. אמנם, יש אומרים שיוצא ידי חובת "סעודה שלישית" גם בשאר דברים, אך לפי הקבלה - צריך לאכול דוקא לחם [וראה בהרחבה בהלכות סעודה שלישית פרק כ"א סעי' ג', ט"ז].
פותח בלחם
ה. מכיון שעיקר מצות סעודת שבת היא בלחם, ישתדל האדם לפתוח את סעודתו בלחם (ויכול לאכול עם סלטים כדלקמן) ורק אחר כך לאכול שאר מעדנים, משום שכך תהיה אכילת הלחם לתיאבון ויהיה הלחם עונג השבת.
פת בלי שום תוספת
ו. יש מחמירים על עצמם שבליל שבת אוכלים לחם עם מלח בלבד, ולא עם סלטים וכדומה, כדי לאכול את הפת לתאבון. ומיהו, מנהג זה אין להחמיר בליל שבת, אלא ינהגו כן רק בליל פסח, כדי שיאכלו את המצה לתיאבון, אבל בליל שבת – אדרבה יש לאכול לחם עם תוספות כדי לקיים מצות עונג שבת.
שיעור לחם בסעודה
ז. שיעור לחם שאדם צריך לאכול כדי לצאת בו ידי חובת סעודת שבת (סעודה ראשונה ושניה, ולפי הקבלה גם סעודה שלישית – ראה להלן פרק כ"א סעי' י"ד), הוא – מעט יותר מ"כביצה" [כ-56 גרם]. ובדיעבד, או כשקשה לאכול שיעור זה – יוצא באכילת שיעור "כזית" [כ-28 גרם].
לחם המזיק לבריאותו
ח. אדם שפת מזיק לבריאותו – פטור מאכילת פת בסעודות השבת. אמנם, אדם שאכילת פת היא רק בגדר דבר שאינו נעים לו וכדו' – אינו פטור מאכילת פת בסעודות השבת.
אדם שצריך לחם מסויים
ט. אדם שצריך לבריאותו לאכול לחם מדגנים מסוימים ונגמר הלחם הזה, אם יש לו עוגיות מדגנים אלו – יאכל כדי שיעור קביעות סעודה.
