ויגש – שנה א
פתיחה
"ויאמר אלהים לישראל במראות הלילה ויאמר יעקב יעקב ויאמר הנני" (בראשית מו, ב). יש לדעת: מאחר שהזכירו בשם "ישראל", למה לא קראו עתה בשם "ישראל", אלא קראו בשם "יעקב"? גם, למה כפל שמו? ונראה לי בסייעתא דשמיא, דמפורש בכתוב שהיו דברים אלו אליו במראות הלילה. וידוע שהלילה הוא בחינת שם ב"ן, והוא סוד בת שבע, ושתי פעמים יעקב עולה שס"ד, כמניין שבע פעמים ב"ן. לכן, כיוון שאמר לו "במראות הלילה", שהוא בחינת שם ב"ן, לכך "ויאמר יעקב יעקב", שהוא מספר שבע פעמים ב"ן בסוד בת שבע.
או יובן בסייעתא דשמיא, קראו "יעקב יעקב", כי בכל שם יש מספר שני שילובים, הוי"ה אדנ"י, ואדנ"י הוי"ה, ומספר הכל עולה שס"ד, כדי לשמור אותו בארבעה שילובים אלו – שבשם יעקב יעקב – מן השטן, שהוא מספר שס"ד, כי דרך השטן לקטרג בשעת סכנה ביציאת האדם לדרך, ובפרט בירידתו למצרים.
ועוד נראה לי בסייעתא דשמיא, מה שבחר עתה לקראו בשם יעקב, דידוע מה שכתבו המקובלים בפסוק "ויפגע במקום" (בראשית כח, יא), ד"יעקב" עם האותיות קפ"ו, כמנין מקום, עד כאן דבריהם. והנה ישראל משולשים בשלושה מדרגות של קדושה, שהם כהנים לויים ישראלים. ושילוש זה הוא שלימות שלהם, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, "בריך רחמנא דיהב אוריין תליתאי לעם תליתאי" (שבת פח א). וידוע שישראל נקראו גוי גדול, כמו שאמר השם יתברך לאברהם אבינו: "ואעשך לגוי גדול" (בראשית יב ב, וכתיב: "ויהי שם לגוי גדול" (דברים כו, ה), וכתיב: "כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו" וגו'. (שם ד, ז) והנה ג' פעמים גוי גדול, כנגד כהנים לויים ישראלים, עולה מספר קפ"ו, כמנין יעקב, שהוא סוד קפ"ו, מספר מקום, כמו שכתבו המקובלים ז"ל. ולכן, אף על פי שקראו בשם ישראל, לא נתבטל שם יעקב, דחביב הוא, שבו נרמז שלימות ישראל בשלושה מדרגות של כהנים לוים ישראלים, שהם ג' פעמים גוי גדול. ועל כן, עתה שבא לבשרו: "אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם"(בראשית מו, ג), לכך קראו בשם יעקב, שהוא מספר ג' פעמים גוי גדול שיש לזרעו, שהם מספר שמו של הקדוש ברוך הוא הנקרא מקום, כמניין ג' פעמים גוי גדול. לכן ישראל הם עם תליתאי, שמשולשים בג' פעמים גוי גדול, שהם כנגד כהנים לוים ישראלים.
וגם התורה היא אוריין תליתאי, שמשולשת בתורה נביאים וכתובים, ולכן התורה נקראת אמת, שהם אותיות משולשים, אל"ף בראש ומ"ם באמצע ותי"ו בסוף. וגם ישראל נקראו בשם אמת, בעבור שילוש הקדושה הנמצא בם. ועוד גם הקדוש ברוך הוא נקרא אמת, דכתיב: "וה' אלהים אמת" (ירמיה י, י), דמלכותו משולשת בהיה הוה ויהיה, דקודשא בריך הוא ואורייתא וישראל כולא חד. ולכך אנחנו מזכירים בכל יום מלכותו בשילוש, כי נאמר: "ה' מֶלֶך", "ה' מָלָך", "ה' ימלוך". וידוע דשבח זה הוא נורא ונשגב, דהוא כולל כל תיקון העשר ספירות מחסד עד מלכות, וכנזכר בשער הכוונות:
הלכה א
פסוק ה' מלך וכו', צריך לכפול אותו על דרך שכפלו ישראל לומר "ה' הוא האלהים, ה' הוא האלהים" (מלכים-א יח, לט), והטעם הוא להמליכו בגופים ובנשמות, ומפורש גם כן בתיקונים בסוד זה הפסוק שאמר בגין דא כפל לון תרין זמנין, וצריך לאומרו מעומד, עם פסוק "והיה ה' למלך וכו'", ואפילו אם היחיד אינו מתפלל עם הציבור, אלא קורא קריאת שמע וברכותיה, כשאומרים הציבור "ה' מלך וכו'", צריך לעמוד, ואין צריך להפסיק לענות עמהם, אפילו שהוא עומד בקרבנות שמותר להפסיק בהם, וכמפורש בדברי רבינו ז"ל בשער הכונות, מיהו ודאי אם אינו עוסק בתיקון התפילות, אלא שותק, או עוסק בתורה, נכון שגם הוא יתערב עם הציבור, ויענה עמהם, ופסוק "ה' מלך" אשר בתוך פסוקים של "יהי כבוד", אין צריך לאומרו מעומד, וגם אין צריך לכופלו:
הלכה ב
פסוקי ה' מלך וכו' שאומרים בסליחות, העליתי בסייעתא דשמיא בספרי הק' "מקבציאל", דצריך לאומרם מעומד, וגם השומע צריך לעמוד, כדין האמור לעיל בפסוק "ה' מלך" אשר אומרים קודם ברוך שאמר, משום דהאר"י ז"ל בשער הכונות נתן טעם לעמידה בפסוק זה, משום דפסוק זה הוא סוד העשר ספירות של עולם העשיה הכוללת אריך אנפין ואבא ואמא וזכר ונקבה, עיין שם, ובסידור הרש"ש ז"ל של הסליחות, סידר כונות אלו בסליחות בפסוק זה, נמצא שוים הם במקומותם למושבותם, מיהו נסתפקתי שם בפסוק "ה' מלך וכו'", שאומרים בהקפות הושענא רבא, ושמחת תורה, אם צריך לעמוד, והציבור בלאו הכי הם עומדין, אך הספק הוא אם יש אדם יושב בבית הכנסת, ואינו מקיף עם הציבור, אם צריך לעמוד כשאומרים "ה' מלך", ונטה דעתי דאין חייב לעמוד, משום דבהקפות אומרים זה מתורת מנהג בעלמא, ואין שם כונות השייכים בפסוק, וכיון דאין כאן כונה זו, גם עמידה לא צריך לעמוד אדם אחר היושב בבית הכנסת:
הלכה ג
בשבת ויום טוב, מנהג כמה מקומות שיעמדו ילדים על התיבה, והם יאמרו הזמירות בקול רם, מתחילת הודו, עד סוף השירה, מכל מקום צריכין להזהר, דאמירת "ה' מלך וכו'", יאמר השליח ציבור בקול רם, כמו ברוך שאמר, ועונים הציבור אחריו, וכן המנהג בעירנו בגדאד, ועיין "מנחת אהרן" דף טז עמוד ב, ולכך אותם שנהגו לאומרו הקטנים, צריך לשנות מנהגם לאומרו השליח ציבור, ואם עדיין לא בא השליח ציבור, יאמר אותו אחר שהוא גדול.
הלכה ד
טוב לומר מזמור אלהים יחננו ויברכנו בצורת המנורה. ובציור השכל בלבד סגי, אם אין ציור מונח לפניו. ובשבת ויום טוב אומרים מזמור השמים מספרים, ויש סוד בדבר. והחסידים בעיר הקודש תוב"ב, במדרש בית אל יכב"ץ, נוהגים לומר גם בחול המועד מזמור השמים, וכנזכר בריש ספר "דברי שלום" במנהגים שלהם. ופה עירנו בגדאד אומרים בחול המועד יחננו, ואין אומרים מזמור השמים. ואנא עבדא לא הצרכתי אותם לשנות מנהגם בזה, מפני כי לא מצאתי דבר זה מפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל על חול המועד, רק על שבת ויום טוב. והגם דמסתברא מילתא כמנהג החסידים הנזכרים, עם כל זה הנחתי אותם במנהגם. אך אני בעצמי אומר עמהם מזמור יחננו, וגם אומר מזמור השמים, כמנהג החסידים הנזכרים, וכן ראוי לכל משכיל לעשות כן:
הלכה ה
מזמורים אלו של רננו שמוסיפים בשבת ויום טוב, יש בהם סודות גדולים, וצריך להזהר באמירתם, כי נשגבה מעלתם. ושני מזמורים ראשונים "רננו", ו"בשנותו", כל אחד מהם יש בו עשרים ושתים פסוקים, כנגד עשרים ושתים אותיות התורה, וקס"א תיבות, כמנין אהי"ה במילוי יודי"ן, וגם ב"רננו" יש שלש עשרה הויו"ת כנגד שלש עשרה מידות, וכנזכר בסידור הרש"ש ז"ל, ואם כן פקח עיניך וראה, לדקדק באמירתם, שאם חסר תיבה אחת, אובד טובה הרבה חס ושלום, והא דנחסר מן "לדוד בשנותו" אות וא"ו, חזר והשלימו דוד המלך עליו השלום, "בפסוק פודה ה'", מפני כי וא"ו בא"ת ב"ש, יתחלף בפ"ה, ובתשובתי בספרי הק' "רב פעלים", ביארתי טעמים לזה על פי הזוהר הקדוש תרומה דף קל"ז, ודברי רבינו ז"ל בספר פרי עץ חיים:
הלכה ו
פסוק "ויהי נועם", יש בו כונות עמוקות ונשגבות, וצריך שתכוין לפחות בפשוטן של דברים, דכונתו על פי הזוהר הוא: אף על פי שאין אנחנו יודעים לכוין בסוד המצוות והתפילות, השם יתברך הוא ישלים כונתינו, ויעלה עלינו כאילו כונו בכל הכונות הראויות לכוין, ועל ידי כן מעשינו במצוות ועקימת שפתינו בתפילות, תהיה כוננה לעלות למעלה לעשות פעולתה, ובסידור רבינו הרש"ש ז"ל מבואר, שצריך לכוין בפסוק זה, שאם חטאנו וגרמנו לסלק אור הקדושה שנמשכה עלינו על ידי מעשים טובים, הנה אתה האל ברחמיך תכונן ותתקן לאותם מעשים טובים, ותחזור להמשיך עלינו אור אותה הקדושה, שתי כונות פשוטות אלו יכוין האדם בכל פעם שיאמר פסוק זה קודם כל מצוה ועסק התורה, ויש מדקדקים לכפול בכל פעם פסוק זה, כדי לכוין כונה אחת באמירה ראשונה, וכונה אחת באמירה שניה, והוא מנהג יפה, משום דבלאו הכי יש טעם בפעמיים, ובכל קהילות ישראל נוהגים להוסיף ביום טוב מזמור של אותו יום טוב, אך החסידים בבית אל לא נהגו לאומרו:
הלכה ז
יאמר ברוך שאמר נוסח של פ"ז תיבות, מעומד, והוא שבח רם ונשא, ותקנוהו אנשי כנסת הגדולה, על פי פתקא דנפל מרקיעא, וכיון שהתחיל לומר ברוך שאמר, יאחוז הציציות של שתי כנפות שכנגד פניו, וישארו בידו עד סוף ברוך שאמר, ואז ינשקם ויניחם, וצריך לומר על הבריות, הבי"ת בשב"א, והרי"ש בחירי"ק, והיו"ד בחול"ם, גם יאמר בפה עמו, ולא בפי, כנזכר בספר הכונות:
הלכה ח
אם סיים האדם ברוך שאמר קודם שסיים החזן, יזדרז לומר תיכף מזמור לתודה, ויענה אמן על ברכת החזן, אבל אם סיים עם החזן עצמו, לא יענה אמן, דהוי כעונה אמן אחר ברכותיו, וכנזכר באחרונים ז"ל:
הלכה ט
אם אומר ברוך שאמר, והתחיל גם כן לומר הברכה, ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, ושמע קדיש וקדושה וברכו, יפסיק לענות הקדיש כולו מן אמן יהא שמיה רבא, עד בעלמא, ואף על גב דמרן ז"ל פסק לענות עד יתברך, הנה בספרי הק' "מקבציאל" הוכחתי מדברי רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות, שיענה כולו עד בעלמא, וזה עיקר, וכן יענה חמשה אמנים ראשונים של קדיש, אבל אמנים של על ישראל ויהא שלמא, ואמנים דברכות, לא יפסיק לענות בפיו, אלא יהרהר בלבו, וכן יענה קדושה שתי פסוקים של קדוש ושל ברוך בלבד, אבל פסוק ימלוך, לא יענה, אלא יהרהר בלבו, וכן יענה "ברוך ה' וכו'", בקדיש ברכו, וכן במודים ישחה ויענה שלש תיבות "מודים אנחנו לך" בלבד, ויש אומרים תיבת מודים בלבד, ואנא עבדא הסכמתי בספרי הק' לענות שלש תיבות אלו, "מודים אנחנו לך", ועיין לקמן פרשת שמות אות וא"ו. וכל זה הוא אם התחיל בברכה אשר באמצע ברוך שאמר, וכמו שכתב להדיא ב"כף החיים" סימן ח"י אות ה, אבל אם עדיין לא התחיל בברכה, אלא עודנו בי"ב "ברוך" הראשונים, אף על פי שכבר התחיל בהם, פוסק לענות לכל דבר שבקדושה, מיהו חוזר ואומר ברוך שאמר מתחילתו עד סופו, כדי שיאמר פ"ז תיבות אלו בלתי יתרון תיבה אחרת עמהם, מפני שיש במנין זה סוד, וכן הוא הדין אם בשבת ויום טוב טעה והתחיל ברוך שאמר קודם רננו, אם עדיין לא אמר הברכות שבאמצע, יאמר רננו, ואז יאמר אחריהם ברוך שאמר על הסדר כראוי:
הלכה י
בתוך פסוקי דזמרה יענה אפילו אמנים דברכות, כי כן העיד רבנו מורנו הרב חיים ויטל ז"ל על רבינו האר"י ז"ל, דהיה עונה אמן דברכות אפילו היה באמצע הזמירות, אך לא פירש לנו על אמנים של תתקבל ועל ישראל ויהא שלמא, ובספרי הק' "מקבציאל" נסתפקתי בזה, ומדברי הרב "שלמי ציבור" דף פ"ה עמוד א, משמע דגריעי אמנים אלו מן אמנים דברכות, אך לא פורש שם על דבר זה, ומדברי ספר הכונות יש לדקדק קצת דדוקא באמנים דברכות קאמר, וסוף דבר העליתי מחמת ספק, שב ואל תעשה עדיף, דאמנים אלו יהרהר בלבו, וכל שכן על ברוך הוא וברוך שמו דיהרהר ולא יענה:
הלכה יא
שמונה עשרה פסוקים של יהי כבוד, כנגד שמונה עשרה אותיות של ששה צרופי שד"י, ויש בפסוקים אלו שמונה עשרה אזכרות הרומזים לח"י עלמין, ואחר שיאמר ח"י פסוקים אלו, יאמר תכף שתי פסוקים "אשרי יושבי", "אשרי העם", ואחריהם יאמר תכף ומיד, "תהלה לדוד ארוממך וגו'", ויזהר מאד שלא יפסיק בין פסוקים אלו, לבין "תהלה לדוד ארוממך", בשום פסוק אחר כלל, כי פוגם בכתר הנעשה על ידם, לבחינת המלכות, על כן אם רואה שמתחילים לומר קדיש או קדושה וכיוצא, ישתוק קודם סיום י"ח פסוקים, כדי שיענה, ואם נזדמן לו עניית דבר שבקדושה פתאום, שמוכרח להפסיק, כתבתי בספרי הק' "מקבציאל", דיענה הקדיש וקדושה וכיוצא, אפילו בין "אשרי" ל"תהלה לדוד", אלא שיזהר אחר שיענה יחזור שלשה פסוקים אחרונים של "יהי כבוד", ואז יסמוך כל הפסוקים אחריהם בלי הפסק:
הלכה יב
פסוק פותח את ידך, יכוין האדם לפי פשוטו, שהוא יתברך המשגיח וזן ומפרנס לכל. וגם יכוין שמות הקודש הנרמזים בו, כאשר נרשמו בסידורים. ואם לא כיון בפסוק זה אפילו לפי פשוטן של דברים, לא יצא ידי חובה, וצריך לחזור ולאומרו פעם אחרת במקום שנזכר שם בתוך פסוקי דזמרה, קודם ברכת ישתבח. ואם לא נזכר אלא עד שאמר ברכת ישתבח, אז יאמר אותו אחר סיום העמידה, ויתחיל מן פסוק "סומך ה'" וגו', ובזה מעוות יוכל לתקון, וכנזכר ב"חסד לאלפים" יעויין שם. והמנהג פה עירנו יע"א, כשאומרים פסוק פותח הנזכר, פורשים כפיהם לעיני השמים, והוא מנהג יפה לעשות בזה פועל דמיוני לקבלת מזלם את השפע מלמעלה. וכיוצא בזה כתב ב"חומת אנך" בדברי הימים, בפסוק "ויפרוש כפיו השמים" (דברי הימים-ב ו, יג) גבי שלמה המלך עליו השלום, יעויין שם. ומה שכתב מהר"י צרפתי ז"ל, ב"יד יוסף" דף טו, בשם המקובלים, כשאומר פסוק "פותח וכו'", צריך להרים ידיו למעלה וכו', פקפקתי בזה בספרי הק' "מקבציאל" על פי הזוהר הקדוש, דאין להגביה ידיו אלא בנטילת ידים, ונשיאות כפים, והיכא דאתמר אתמר, אך פתיחת כפיו בלתי הגבהה זה הנכון, ובספר "כתר מלכות" כתב יד כתוב, יזהר מאד בשני מזמורים של "הללו את ה' מן השמים", ו"הללויה הללו אל בקדשו", לאומרם במתון וכונה, דעליהם אמרו רבותינו זכרונם לברכה בגמרא, יהא חלקי מגומרי הלל בכל יום, ועיין רש"י ז"ל:
הלכה יג
כשיגיע לפסוקים ד"ויברך דוד", ואומר "ואתה מושל בכל", יתן צדקה שלש פרוטות, וימסור השתים בבת אחת, ואחריהם השלישית, ויש סוד בדבר, ויש נוהגים ליתן עוד שלש פרוטות על דרך זה כשאומר "כי כל בשמים ובארץ", כדי לצאת ידי חובת שתי השמועות שכתב רבינו מורנו הרב חיים ויטל ז"ל, ותבוא עליו ברכה, ותמיד ישתדל האדם לתת את הצדקה שלו בדרך זה שתהיה שני שלישים ושליש, וגם יזהר בכל פעם שיתן צדקה, יתן מעומד, ויש סוד בדבר, להקים סוכת דוד הנופלת, וצדקה המעולה ביותר הוא שיתן הצדקה ליד הגבאי, והגבאי יתן לעני, שבזה תהיה דומה לענין של מעלה, שהתפארת נותן ליסוד והיסוד למלכות, יען שהאדם הוא דוגמת התפארת, והגבאי דוגמת היסוד, והעני דוגמת המלכות, לכן כשיבא עני לביתו לקבל צדקה, יתן אותה ליד אחד מבני ביתו, והוא ימסרנה לעני, כדי שתהיה מכוונת כדוגמא של מעלה, גם יכוון שיהיה בה יחוד שם הוי"ה הפרוטה היא כנגד יו"ד וחמש אצבעותיו וזרועו כנגד ה"א ו"ו וחמש אצבעות הגבאי או העני כנגד ה"א אחרונה שבשם, וכשאומר "ואתה מושל בכל", אם אין גבאי או עני מזומן לפניו, ככה יעשה, יזמין בחיקו כיס אחד שהוא כיס של צדקה, ויאחוז בו בשמאלו, ויתן הפרוטות ביד ימין לתוך כיס זה של צדקה, כשאוחז ביד שמאל שהוא במקום הגבאי או העני, וזכור לטוב עטרת ראשי הרב אבא מארי זלה"ה, שהיה מונח תמיד בחיקו כיס אחד שבו מפריש צדקה, כמה פעמים ביום, במטבעות של כסף גדולים לקיים דברי הרמב"ם ז"ל, מה שכתב בביאור המשנה דאבות, והכל לפי רוב המעשה, ואחר כך מחלק לעניים ולשאר מצוות מן המעות אלו שהוא מפריש בכל יום תמיד כמה פעמים, לקיים מה שכתב רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל, בריש פרשת תרומה, והיה קורא על כל הפרשה לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתה וכו', ליחד השם ולעשות נחת רוח ליוצרו, והכל בשמחה וברצון לב זכותו יגן עלינו אמן:
הלכה יד
שירת הים, יאמר בשמחה ובנעימה, כאילו עומד בתוך הים בשעת הנס, ובזה תהיה מסוגלת לכפרת עונותיו, ויאמר "מי כמכה" הראשון הכ"ף רפויה, "ומי כמכה" השני הכ"ף דגושה, וכן "ידמו כאבן" הכ"ף דגושה, שלא יהיה נראה כאומר ידמוך אבן חס שלום, גם יפסיק בין "במים" ובין "אדירים", דתיבת "אדירים" קאי על המצריים, גם "עם זו גאלת" הגימ"ל דגושה, ואף על פי שאין כן משפט הדקדוק לפי שהרפויה משתמש לשון צואה, כמו "לחם מגואל" (מלאכי א, ז), וכן יזהר גם כן באומרו כי "גאה גאה", דהגימ"ל תהיה דגושה, וכנזכר ב"שלמי ציבור", ופסוק "ה' ימלוך" יאמר שתי פעמים מקרא, ואחד תרגום, כנזכר בספר הכונות:
הלכה טו
שבח ברכת ישתבח הוא עצום ונורא, ויש אומרים דתקן אותו אברהם אבינו עליו השלום, ויש אומרים תחלתו תקנו שלמה המלך עליו השלום, והברכה עצמה תיקן אברהם אבינו עליו השלום, ואלו שלשה עשר שבחים של "שיר ושבחה", הם כנגד שלש עשרה מידות "אל רחום", וצריך לאומרם בנעימה כמסדר שבחו של מלך, לכך לא יאמר אותם בנשימה אחת כמנהג קצת בני אדם, ומצאתי כתוב, שימנה אותם באצבעותיו, והוא דבר נכון ויציב, וכך אני נוהג, ולענין עניית קדיש וקדושה וכיוצא, באמצע ברכת ישתבח, דינו כאשר כתבתי לעיל בברכה של ברוך שאמר, מיהו צריך ליזהר שלא יביא עצמו לידי הפסק בקדיש וקדושה וכיוצא, בתוך שלשה עשר שבחים של "שיר ושבחה", אלא אם רואה שהצבור מגיעים לומר כך, ימתין עד שיענה עמהם, ואחר כך יתחיל בי"ג שבחים, ואם בא לו הדבר פתאום בתוך י"ג שבחים, שמוכרח להפסיק, אז אחר שיענה הקדיש וכיוצא, יחזור ויתחיל מתחילתם, שיחזור לומר "כי לך נאה ה' אלוהינו ואלהי אבותינו שיר ושבחה וכו'", כדי שיאמר הי"ג שבחים בלי הפסק בינתיים:
הלכה טז
פה עירנו יע"א, מנהגם לומר כל הקדישים שבתפילה, וגם קדיש ברכו שאחר ישתבח, האנשים שאומרים קדיש בעד המתים שלהם. וכמה צער יש בזה על קלקולים המתהווים מדבר זה, כי יש בהם בורים ועמי ארצות הרבה אשר אין מבינים להוציא ידי חובה את הציבור. ועוד ממהרים הרבה בקריאת הקדיש, ומדלגים תיבות ממש. מה אענה ומה אומר על קלקולים המתהווים מדבר זה, שלא ניתנו להיכתב. ותהילות לאל, קודם כמה שנים עשיתי מנהג חדש פה עירנו, שבשבת ויום טוב אומר החזן את קדיש ברכו, כי מקדמת דנא המנהג היה לומר החזן את הקדיש הזה רק בראש השנה וביום הכיפורים. ותהילות לאל נתיישב המנהג הזה בשבתות וימים טובים, ואף על פי שהקהל היה קשה עליהם הדבר הזה בלבבם, כי חושבים שבאמירתם הקדיש הזה מחיים את המתים, עם כל זה שתקו וקיבלו הדבר הזה בעזרת השם יתברך, והוייא הצלה פורתא. אבל בקדיש ברכו שבחול לא שיניתי כלום, ונשארו עד עתה אומרים זה הקדיש אותם שאומרים הקדישים על המתים שלהם בתוך שנתם ושבוע יארצייט.
והנה מזדמן שאלו האומרים קדיש זה, עודם בתוך הזמירות, והשליח ציבור סיים ברכת ישתבח, הוא והציבור, ואלו עומדים לומר קדיש ברכו, ובדבר זה הארכתי הרבה בספרי הק' "רב פעלים", ושם העליתי בסיעתא דשמיא כיון דקדיש זה הוא נתקן לצורך תפילת הציבור, שצריך להם הקדיש אחר שגמרו תפלת היצירה, שהם הזמירות, וזה האומר קדיש כבר הוא עומד בתוך הזמירות, והוא אומר בעד הציבור במקום השליח ציבור, אין לנו למחות ביד אלו האומרים קדיש זה, בהיותם בתוך הזמירות שעדיין לא גמרו, ומשום הפסק גם כן העליתי שם דאין חשש, ואף על פי שכתבתי שלא למחות, מכל מקום ודאי המדקדקים לא נכון להם לעשות כן, ולא יאמרו קדיש זה אלא אם כן גמרו ישתבח:
הלכה יז
זה האומר קדיש ברכו, גם הוא יאמר ברוך ה? המבורך לעולם ועד, ולא יהפוך פניו עד שיסיים לומר ברוך ה? וכו'. ואם האדם לא שמע ברכו שאומר בעל הקדיש, ורק שמע הקהל עונים ברוך ה? וכו', יש אומרים דעונה אחריהם אמן; ויש אומרים דעונה הוא גם כן עמהם ברוך ה? וכו'. ובספרי הק' "מקבציאל" הסכמתי בסיעתא דשמיא שיענה עמהם, ברוך ה? וכו'.
הלכה יח
כתבו האחרונים: כשמתפלל ביחיד, יאמר ברייתא זו אחר ישתבח: אמר רבי עקיבא: חיה אחת עומדת ברקיע, ושמה ישראל, וחקוק על מצחה ישראל, עומדת באמצע הרקיע ואומרת: ברכו את ה' המבורך; וכל גדודי מעלה עונים ואומרים: ברוך ה' המבורך לעולם ועד.
ובספרי הק' "מקבציאל" כתבתי, דאין להפסיק באגדה זו בין ישתבח ליוצר, אפילו באונס גדול, ודלא כמו שכתב ב"חסד לאברהם", אלא יאמר אגדה זו קודם עלינו לשבח, וכן בריש תפילת ערבית קודם הברכה:
