ואתחנן – שנה א
פתיחה
ושמרת את המצוה ואת החוקים ואת המשפטים אשר אנכי מצוך היום לעשותם (דברים ז, יא), נראה לי בס"ד דידוע תרי"ג מצות הם שלשה מינים יש נקראים חוקים שאין להם טעם ואין השכל מחייב אותם, ויש נקראים מצות בסתם שיש להם טעם, אך אין השכל מחייב אותם שאם לא ציונו השם יתברך לא היינו עושים אותם מדעתינו, ויש נקראים משפטים שיש להם טעם והשכל מחייב אותם שגם אם לא היינו מצווים מאת השם יתברך היינו מחויבים לקיימם מדעתנו וידוע דאי אפשר לאדם אחד לקיים כל התרי"ג מצות בפועל אך ע"י המחשבה שהוא יושב ומצפה אימתי תבוא לידי מצוה זו ואקיימנה או הלואי שהייתי שייך במצוה זו ואקיימנה נחשב לו בזה כאלו קיים כולם ולפי זה אפשר שביום אחד יקיים האדם כל תרי"ג מצות אם יהיה מחשב על כל מצוה בפני עצמה וזה שכתוב "ושמרת את המצוה" מלשון "ואביו שמר את הדבר" (בראשית לז, יא) שתהיה מצפה למין הנקרא בשם מצוה בסתם ולמין הנקרא בשם חוקים ולמין הנקרא בשם משפטים דאלו הם כללות כל תרי"ג מצות הנה בזה תרויח אפילו היום הזה כלומר ביום אחד בלבד נחשב לך כאלו עשיתם בפועל:
נמצא דתרי"ג מצות הם שלשה מינין הנקראים מצות וחוקים ומשפטים כאשר פרט אותם הכתוב כאן וכנגד שלשה מיני מצות אלו נתן השי"ת לאדם שלשה מיני הנאה: האחד – הנאת הטעם שהוא בפה והשני – הנאת הריח הטוב שהוא בחוטם, והשלישי – הנאת מראה הטוב שהוא בעינים, ושלשתם מצויים בגשמיות בעולם הזה אך עיקר הנאה שיחיה בה האדם בעולם הזה הוא הנאת אכילה ושתיה שהיא בפה שעומד תחתון וכשיפטר האדם מעולם הזה התחתון תתבטל ממנו הנאה זו שבפה ויחיה בגן עדן בהנאת הריח כי שם בגן עדן התחתון תתלבש הנפש בגוף ממש אך הוא חומר זך שאינו צריך לאכילה ושתיה אלא יחיה ויתקיים על הנאת הריח הטוב שמריח בגן עדן התחתון כנודע וכתבתי בספרי הק' רב פעלים דזהו הטעם דנוהגין פה עירנו בגדאד יע"א שבתוך שנים עשר חודש מביאים יורשי הנפטר מי ורדים או שושנים או מיני עשבים שיש להם ריח טוב ואוחזים אותם ועומדים בפתח בית הכנסת כדי שיברכו הנכנסין והיוצאים גם דרכם להחזיר אותם על כל הקהל שיברכו עליהם ומשתדלים לזכות את הרבים תמיד בבוקר ובערב בברכה זו של הריח בתוך שנים עשר חודש מפני דהנפטר נפשו בגן עדן התחתון דשם נהנה וניזון מן הריח הטוב לכך תועיל לו ברכת הריח במנוחת נפשו יותר משאר ברכות גם יש טעם בברכת הריח למנוחת נפש הנפטר מפני כי גם בהיותו בחיים חיותו בעולם הזה יש הנאה לנשמה מן הריח, כמו שאמרו רבתינו ז"ל (ברכות מג:) על הפסוק (תהילים רנ, ו): "כל הנשמה תהלל יה" איזהו דבר שהנשמה נהנית בו זה הריח והא בהא תליא דהנשמה נהנית מן הריח בעולם הזה מפני שזהו מזון שלה אח"כ בגן עדן, ושם בספר הק' הנזכר העלתי בתשובה לאותם הנוהגים להעמיד בבית האבל אדם עומד בסמוך לפתח ובידו כלי מי ורדים כדי שיברכו הבאים שם ביציאתם אין בזה משום חשש משום הא דכתב בשולחן ערוך יורה דעה סימן שע"ח סעיף ח', דהתם איירי להביא לפני היושבים אצל האבל בשמים או מוגמר שהוא תענוג של שמחה דלא שייך זה באבל מה שאין כן זה שתופס כלי של מי ורדים בידו הרחוק אצל בית האבל שכל אחד מברך ומריח לעצמו זה ניכר שעושין בשביל הברכות למנוחת נפש הנפטר ואין כאן חשש הנזכר:
ואחר עליה של גן עדן התחתון יש עליה גדולה ממנה שהיא בגן עדן העליון ושם הנשמה נזונת בראיה שמסתכלת בזיו השכינה ועל זה אמאו רבותינו ז"ל (ברכות יז.): עולם הבא אין בו אכילה ושתיה אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנין מזיו השכינה והוא הנאה בעינים שלהם ולכן עשה השם יתברך שלשה איברים אלו – פה חוטם עין – זה למעלה מזה כפי סדר מדרגות ההנאות שיש לאדם בזה אחר זה כאמור. ובזה פירשתי בס"ד רמז הכתוב (בראשית מט, מב) "בן פרת יוסף בן פרת עלי עין" כי הצדיק נקרא יוסף על דרך שאמאו רבותינו זכרונם לברכה (שבת קנב.): תלמידי חכמים כל זמן שמזקינין דעתן מתוספת עליהם ואחר עולם הזה הוא בן פרת בגן עדן שיש לו חן מחודש בהנאתו להיות ניזון מן הריח ואחר חן זה עוד יש לו חן נוסף וזהו בן פרת עלי עין שיהיה נזון ונהנה בראיית העין וזהו תכליתת הנאתו:
ולכן צריך האדם להזהר בעולם הזה בפגם המגיע לעיניו יותר מכל האיברים יען כי כל אבר שחוטא הגוף בו הנה הוא פוגם כנגדו באבר של נשמתו ומאחר שתכלית המעלה של הנאת נשמת האדם הוא בעינים לכך צריך לקדש ולטהר העינים שלו בהיותו בעולם הזה יותר מכל איברים שלו:
ובזה מובן ענין המעשה דרבי מתיא בן חרש שהביא בעל "סדר הדורות" (ח"ב ערך ר' מתיא ב"ח) בשם מדרש אבכיר (בילק"ש פרשת ויחי לפסוק הנ"ל) וזה לשונו: רבי מתיא בן חרש היה יושב בבית המדרש ועוסק בתורה וזיו פניו דומות לחמה וקלסתר פניו למלאכי השרת מפני שמימיו לא נשא עיניו באשה פעם אחת עבר שטן ונתקנא בו אמר אפשר אדם כזה לא חטא אמר לפני הקב"ה רבונו של עולם רבי מתיא בן חרש מה הוא לפניך אמר לו צדיק גמור הוא אמר לו תן לי רשות ואסיתנו אמר לו אין אתה יכול לו ואעפ"כ לך הלך ונדמה לו כאשה יפה שלא היה כדמותה לעולם מימות נעמה אחות תובל קין (בראשית ד, כב) שטעו בה המלאכים הנפילים ועמד לפניו כיון שראהו הפך פניו לאחוריו ועמד לצד שמאל והפך פניו לימין והיה מתהפך לכל צד אמר רבי מתיא מתיירא אני שמא יתגבר עלי יצרי ויחטיאני קרא לתלמיד שהיה משרת לפניו ואמר לו לך והביא לי אש ומסמר והביא לו וביער המסמר באש ונתנו בעיניו ונסתמא וכשראה השטן כך נזדעזע ונפל לאחוריו באותה שעה קרא הקב"ה למלאך רפאל ואמר לו לך ורפא את מתיא בן חרש בא ועמד לפניו אמר לו מי אתה אמר לו רפאל ששלחני הקב"ה לרפאות עיניך אמר לו הניחני מה שהיה היה חזר לפני הקב"ה אמר לו כך וכך אמר לי אמר לו הקב"ה לך ואמור לו אני ערב שלא ישלוט בו יצהר הרע מיד ריפא אותו עד כאן. וכתב הרב ז"ל שם מדברי המקובלים ז"ל וזה לשונו: רבי מתיא בן חרש היה פלטי בן ליש שלקח את מיכל בת שאול ונעץ חרב בינו לבינו (סנהדרין יט:) ועם כל זה לא היה לו לעכבה דהיה לו לאמר לשאול המלך עליו השלום: אין אני רוצה ליקח אותה ובמקום שיש חלול השם אין חולקין כבוד לרב (ברכות יט:) ועל זה נאמר (מיכה ב, ט): "נשי עמי תגרשו מבית תענוגיה" ואע"פ שלא נגע בה מכל מקום בעל כרחו נהנה ממראית עין שזנו עיניו במה שאינו שלו כי אצלו היתה יושבת ושוכבת ולכן רצה עתה לתקן דבר זה ונתגלגל ענין זה לידו כדי שיצער עצמו ויעור עיניו: ובעבור זה נמסר בתחילה ביד השטן להסיתו והוא נתאזר נגד יצרו ולא רצה להביט בפניה ושניהם פלטי ומתיא היו ניצוץ יוסף הצדיק עליו השלום עד כאן לשונו יעוין שם: והנה בזה הדבר שככתב הרב ז"ל בשם המקובלים ז"ל יש לתרץ בס"ד דקדוק גדול שיש במאמר הנזכר דאמר השטן אפשר אדם כזה לא חטא דנראה מדבריו אדם כזה ראוי שיחטא ולהכי קא מתמה ובאמת הדבר להפך דאדם כזה שהוא צדיק גמור ראוי שלא יחטא, אך יובן בס"ד הענין על פי מה שכתב רבינו האר"י ז"ל במאמר (שבת קיח:) אבוך במאי זהיר טפי? שהיו שואלים חכמי התלמוד זה לזה . דהכונה הוא כל צדיק שיבוא בגלגול כדי לתקן דבר אחד יהיה נזהר באותו הדבר בתכלית ומוסר עצמו עליו וכמו ענין בריה דרב ספרא בזוהר תרומה (דף קסו.) שהשליך עצמו מן הגג כדי לענות קדיש והיינו בשביל שבא בגלגול בעבור אותו ענין ולכן היו החכמים שואלין זה מזה אבוך במאי זהיר טפי כדי שבזה יכירו בשביל איזה דבר בא בגלגול וכנזכר כל זה בשער הגלגולים יעוין שם והנה השטן ראה דרבי מאיר עליו השלום היה נזהר בענין ההסתכלות בתכלית כי מקטנותו היה נשמר שלא לראות פני אשה אפילו בהעברה בעלמא וראה שהיה לו בזה הדבר חסידות נפלאה שלא נמצאת בשאר צדיקים לכך אמר אדם כזה שהוא מתחסד בראיית הנשים חסידות נפלאה שנזהר מאד יותר מחבריו אפשר היה זה אצלו על מגן, שלא חטא בדבר זה של הסתכלות בגלגול הקודם כי השטן יודע דשמירה ואזהרה בדבר אחד יותר מן ראוי היא מוכחת שבגלגול הקודם חטא בדבר זה וכמו שכתב בשם רבינו האר"י ז"ל לעיל ולכן אחר שהכריח מצד שקול הדעת דודאי חטא בדבר ההסתכלות בגלגול הקודם או חשב שודאי עתה בגלגול זה יוכל להחטיאו בדבר זה ולכך נדמה לו כאשה יפה מאד ועם כל זה לא יכול לו נמצא לפי האמור דפלטי הוצרך להתגלגל ולסבול צער הגדול הזה של עוורון עינים שעוור אותם בידים בגחלת של ברזל שהוא צער דאי אפשר לאדם לסבלו, וכל זה בעבור הזנת עינים שלו שזנו מן ראיית אשה שאינה שלו בעל כרחו ושלא ברצונו, והדבר יפלא על מה היתה כל החרדה הזאת שהוצרך להתגלגל כדי לסבול צער הגדול הזה, אך כפי האמור מובן שפיר מפני שתכלית הנאת הצדיקים והזנתם הוא בעינים שלהם בגן עדן העליון לכך צריך לדקדק בדבר הנוגע לעינם אפילו בעבור דבר קל כחוט השערה לסבול עליו צער קשה ומר מאד כדי לנקותם ולזככם היטב היטב לגמרי:
והנה כבר אמרנו דאע"ג דעיקר חיות האדם בעולם הזה תלויה בהנאה שבפה שהוא אכילה ושתיה, עם כל זה נתן הקב"ה לאדם בעולם הזה הנאה בריח החוטם, והנאה בראיה בעינים, ולכך בכל שלשה מיני הנאות אלו תקנו חכמינו זכרונם לברכה ברכות, מפני כי היצר הרע מתגרה יותר באבר שיש בו הנאה לאדם, וע"י הברכות אשר נתקנו בהנאות שלשה איברים אלו אז נשמרים איברים אלו מנזק היצר הרע המתגרה בהם, ולכך כמו שנתקנו ברכות על אכילה ושתיה שבפה, כך נתקנו ברכות על הריח שבחוטם, וכן נתקנו גם כן ברכות על ראיה שבעינים וכאשר נבאר הלכותיהם בשבת הבאה בעזרת השם יתברך:
הלכה א
על הנאת הריח צריך לברך וסמכו זה אקרא בפסוק "כל הנשמה תהלל יה" (תהילים קנו, ו), איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו זה הריח (ברכות מג:), דאע"פ שהגוף נמי נהנה ממנו עם כל זה הנאת הנשמה מן הריח היא יותר מרובה מהנאת הגוף כי הנאת הגוף מסתלקת תיכף ומיד כשיעבור הריח אבל הנאת הנפש מן הריח מתמדת ונשארת כוחה בה, ומטעם זה אין מברכין על הריח ברכה אחרונה מפני כי אצל הגוף הנאה מועטת היא שעוברת ממנו תיכף ודמי לאכילה שאין מברכין עליה ברכה אחרונה אחר העיכול שנתעכלה, ומטעם זה גם כן אין מברכין שהחיינו על הריח אע"פ שהוא בשמים אשר יתחדשו משנה לשנה, מפני שהנאת הריח אצל הגוף היא הנאה מועטת, ואע"פ שאצל הנפש היא הנאה מרובה לא שייך לברך שהחיינו בעבור הנאת הנפש כי הנפש נצחית ולא תמות ולא שייך לגבי דידה ברכה של שהחיינו וכנזכר בפוסקים ז"ל:
הלכה ב
אסור ליהנות מריח טוב עד שיברך קודם שיריח, ואם הוא מסופק אם בדבר זה יש ריח טוב או לאו, או אם הוא מסופק בעצמו אם ירגיש בריח כי לפעמים יהיה לאדם חולי נשל"ה (נזלת) ולא ירגיש חוש הריח שלו, הרי זה מריח קודם כדי לידע ואח"כ יברך ויריח כדי שלא תהיה ברכתו לבטלה וכנזכר בחסד לאלפים:
הלכה ג
יטול הבשמים בידו הימנית ויברך, וכמו שכתבתי לעיל גבי ברכה של אכילה ושתיה שצריך ליטול בימין דבר שהוא מברך עליו, ובספר כתר מלכות כתיבת יד כתוב טוב שהאדם ירגיל עצמו בכל פעם שיריח לומר בעת שמריח פסוק זה, והוא: "ריח נחוח אשה לה'", מפני שבפסוק זה נרמזו כל כוונות של הריח, וירגיל בכך בין בחול בין בשבת:
הלכה ד
ברכת אכילה ושתיה קודמת לברכת הריח, והיינו דוקא אם שניהם לפניו, אבל אורחים שבאים בבית בעלם הבית ומביאים להם מיני בשמים תחלה, ואח"כ מביאים להם משקה או פירות אין צריכין להמתין אלא יברכו תיכף על הבשמים שלפניהם:
הלכה ה
אם זה שהוא מריח בו הוא עץ או יוצא מן העץ מברך עליו בורא עצי בשמים, ואם הוא עשב מברך עשבי בשמים, ואם אינו לא עץ ולא עשב כמו מיס"ך (מוסק – שמן המור) או עמב"ר (תבלין הודי חריף) וכיוצא מברך מיני בשמים, וכן אם הוא מסופק בו בין עץ לעשב או שיש בו מחלוקת יברך בורא מיני בשמים, כי ברכה זו של מיני בשמים הוא כנגד ברכה של שהכל שאמרנו גבי אכילה: והסימן לידע ולהבחין בין מין עץ לבין מין עשב זה הכלל כל שהקלח שלו קשה ונשאר הקלח משנה לשנה ואין עליו יוצאין משרשיו אלא מגזעו וכל שכן מעציו הרי זה מין עץ לכולי עלמא, ומברך עליו עצי בשמים, וכל שהקלח שלו רך כירק או אפילו שהוא קשה אינו נשאר הקלח משנה לשנה הרי זה מין עשב ומברך עשבי, ויש אומרים דאפילו אם הקלח רך אם הוא נשאר משנה לשנה הרי זה מין עץ, וכל כהא דיש מחלוקת יברך מיני בשמים:
הלכה ו
על הקלאביאינה שקורין בערבי ורד אל קנפי"ל (ורד שיח ריחני) מברכין עצי בשמים, ואע"ג דבספר זכור לאברהם הביא בשם מעם לועז (פרשת תולדות) לברך מיני משום שהוא ספק, הנה זה הגדל פה עירנו בגדא"ד יע"א אין בו ספק יען הקלח שלו קשה ואין העלין יוצאין מן השרשין וגם הוא נשאר משנה לשנה, וכן על קרנפ"ל (ציפורן) הבא ממדינת הים יברכו עצי בשמים דכן המנהג פשוט פה עירנו יע"א מזמן עטרת ראשי הרב מו"ר זקני רבינו משה חיים ז"ל כשהיו הולכין קהל רב להשתטח בכל שנה על מצבת יחזקאל הנביא ע"ה ששם אין הדס ומברכין בהבדלה במוצאי שבת על קרנפ"ל עצי בשמים, וכן עשו כשהלכו לברוח בזמן הדבר, לא תקום פעמיים צרה, וזה המנהג ברור ופשוט פה עירנו:
הלכה ז
על הזא"ר שקורין בערבי קדא"ח (ניצני פרחים) הן של אתרוג הן של לימוני"ם הן של נארינ"ג (פרי הדר קטן חמוץ) יברך עצי כמו שכתב בזכור לאברהם, ועל הורד שקורין בערבי ראסק"י (שושנה ריחנית) יברך עצי וכן המנהג פשוט פה עירנו:
הלכה ח
על מינקש"י (עשב בר ריחני) שקורין בערבי בנפש"ה יברך "מיני" משום דיש בזה פלוגתא וכן אנחנו נוהגים פה עירנו לברך על בנפש"ה "מיני" בפני הספק, אבל על עשב שקורין בערבי ריחא"ן (עשב ריחני) יברך "עשבי" לכולי עלמא, ועל הרוד"א שקורין בערבי סדא"ב נמצא פה עירנו בגדא"ד אין בו ריח טוב כלל ואין מברכין עליו כלום, ואם היו מינים של עצי ועשבי מחברים יחד באגודה אחת והריח שלהם יוצא מעורבב משניהם יברך מיני, אבל אם מובדלים באגודה שיוכל לצמצם בחוטמו כל מין בפני עצמו יברך על כל מין ברכתו:
הלכה ט
אם במקום עצי או עשבי או מיני בירך שהכל נהיה בדברו יצא, ואם בירך על עצי ברכת עשבי או במקום עשבי בירך עצי לא יצא, במה דברים אמורים במין שהוא עשבי לכולי עלמא ועצי לכולי עלמא וטעה בהם בעת ברכה, אבל אם היה זה במין שיש דסבירא להו באותו פרי דברכתו עצי מפני סימן אחד של עצי נמצא, ואנחנו מברכים עליו מיני משום ספק ברכות להקל דאיכא דסבירא להו שצריך לברך עשבי הנה אם הטעות של הברכה היה בזה שבירך עליו עצי או בירך עליו עשבי לא יחזור ויברך מיני, משום דלמאן דאמר זה צריך לברך עצי והוא בירך עצי, או למאן דמאר זה צריך לברך עשבי והוא בירך עשבי יצא ידי חובה ואיך יחזור ויברך מיני הא הוי ברכה לבטלה, כיצד יעשה יהרהר ברכה של מיני בלבו ויריח, או יברך מיני בלי שם ומלכות ויהרהר שם ומלכות בלבו ועיין חיי אדם:
הלכה י
אם יש לפניו מין עץ בודאי ועוד יש מין שהוא ספק עצי ספק עשבי יברך על הספק תחלה ברכת מיני, ואח"כ יברך עצי על עץ ודאי, ואם יש לפניו מין עץ ודאי ומין עשבי ודאי ויש עוד גם כן מין אחר שהוא ספק עצי ספק עשבי אם הוא בחול יברך על הודאין ויכוין לפטור את מין שהוא ספק, ואם בשבת יברך על מין הספק ברכת מיני תחילת הכל ואח"כ יברך עצי על עץ דוודאי ויברך עשבי על עשב הוודאי וכאשר כתבתי לעיל בפרשת פנחס (הלכה טז) גבי ברכת האכילה יעוין שם:
הלכה יא
אם שלק הבשמים והוציא השמן מהם כדרך שמוציאן שכר מן התמרים וכיוצא, מברך על היוצא ברכה כיוצא בהם שאם הבשמים הם מין עץ יברך עצי ואם עשב יברך עשבי, ושמן אפרסמון מפני שגדל בארץ ישראל קבעו לו ברכה בפני עצמו לברך בורא שמן ערב:
הלכה יב
מברכים על המוגמר דהיינו בשמים שעושים על הגחלים להריח בהם משיעלה קיטור עשנו, אבל לא יברך קודם שיעלה קיטור עשנו וגם בזה הברכה כפי הבשמים אם מין עץ עצי ואם מין עשב עשבי, במה דברים אמורים המוגמר שעושין להריח אבל מה שעושין לגמר בו הכלים אין מברכין עליו כיון דאין עשוי להריח בעצמו אלא כדי ליתן ריח בכלים, וכן הוא הדין מה שעושין לרפואה דאין לברך, והוא הדין נמי דאין לברך על בשמים שנכנס בהם לבית הכסא או שהובאו להעביר הסרחון או להעביר זוהמת הידים:
הלכה יג
בשמים שמונחים בחדר לסחורה אפילו כשנכנס שם נכנס להריח אין מברך, ורק אם נוטלן בידו יברך עליהם, מיהו אם נכנס לחנות של בשמים ונתכוון להריח מברך משום דבחנות חשיבי עומדין להריח דניחא ליה לבעל החנות שיריחו בני אדם ויקנו ממנו:
הלכה יד
ריח שאין לו עיקר כגון שהיו בשמים מונחים בכלי וקלט הכלי את הריח ונשה בו ריח טוב כיון דאין ממשות של בשמים בכלי לא יברך, והוא הדין אם קלטו אצבעותיו ריח טוב דלא יברך:
הלכה טו
כל פרי הראוי לאכילה ויש בו ריח טוב אם נוטלו להריח בו, או אפילו נוטלו להריח בו ולאכלו מברך הנותן ריח טוב בפירות, ויש אומרים אם הפרי עומד לאכילה והובא לפניו לאכלו שאם לא היה רוצה לאכלו לא היה מביאו כדי להריח אין לברך עליו כשהוא מריח ויש לחוש לדבריהם משום ספק ברכות להקל ואין לברך אלא דוקא אם מביאו לפניו כדי להריח בו דוקא, וכן המנהג פשוט פה עירנו כאשר מביאים לפניהם פירות שיש בהם ריח טוב לאכילה אין מריחים בהם כדי שלא יברכו על הריח, ולפי זה אדם חולה וכיוצא שמביאים לו פרי שיש בו ריח טוב להריח דוקא ולא לאכלו צריך לברך לכולי עלמא כי זה הוא דינא בגמרא בברכות דף מ"ג עמוד ב', וכאשר העליתי בספרי הק' רב פעלים מיהו כתבתי שם שאנשי מעשה נמנעים מלהריח בשום פעם בפרי אפילו אין רוצים לאכלו אלא רק להריח, מפני שיש פלוגתא בנוסח הברכה כי מר"ן ז"ל בשולחן ערוך ודעמיה סבירא להו לברך הנותן ריח טוב בפירות, אך אליה רבא סעיף קטן ה' הביא הנוסח מספרי הראשונים ז"ל לברך אשר נתן ריח טוב בפירות, ויש סוברים דאיכא קפידא בין תרי לישני הנזכרים – ואין משמעותם עולה בענין אחד, לפיכך מושכין עצמן מלהריח בשום פרי בשביל המבוכה שיש בנוסח הברכה:
