ויהי כל נפש יצאי ירך יעקב שבעים נפש ויוסף היה במצרים
הדקדוק ידוע דלמאי אצטריך לומר ויוסף היה במצרים שזה ידוע מכל פרשיות שקדמו ועוד הול"ל זה אחר אומרו גד ואשר ונ"ל בס"ד בא הכתוב להודיע יתרון שבח יוסף הע"ה על אחיו ששמר בריתו במקום טומאה של מצרים שהיתה ערות הארץ וקליפתה מזקת בענין הזנות מאד דאע"ג שאחיו ג"כ ירדו למצרים ולא חטאו יש הפרש גדול בינו לבינם ואלו הן הא' שהם לא באו לדור במצרים העקרית אלא בארץ גושן שנעשה בה קדושה מחמת שכתבה פרעה על שם שרה אע"ה בכתובתה ותכף ומיד שרתה בה קדושה דהיינו כי כל קליפה מוכרח שיש בתוכה קדושה לחיות שלה ומאז נכתבה גושן על שם שרה אז נעתק אור הקדושה שהיה במצרים ושכן בארץ גושן ולכן גושן נקראת מצרימה בתוספת ה"א שעולה מצרימה כמספר שכינה על שם אותו אור הקדושה שבתוך קליפת מצרים המתייחס לשכינה כנודע מסוד גלות השכינה משא"כ יוסף הע"ה שכן במצרים במקום הטומאה העקרית ולא בארץ גושן ועכ"ז לא חטא והב' לאחיו נעשה עזר וסיוע להם מצד יעקב אע"ה שירד עמהם וקדושתו הכניעה קליפת הזנות מעיקרא על כי היה בן פ"ד שנה ולא ראה קרי ועוד ביטל קליפת הזנות הנקראת לר"י ע"י חבורו עם לאה ורחל כי בשלשתם יש ר"ת לר"י כמ"ש מהרש"ם ז"ל בסוד ותזני על שמך דלמעלה מן שמ"ך יש לר"י ולכן קדושתו היתה מגינה ומועלת לבניו כמו קמיע בהיותו עמהם וזה הטעם דבעת שתבעתו אשת פוטיפר באה דיוקנו של אביו לפניו והצילתו מן החטא כמ"ש רז"ל ע"פ מידי אביר יעקב אך ד"ז לא היה אלא לשעה אחת אבל אחיו קדושת גופו של יעקב אע"ה באה עמהם ממש ולא במראה בלבד וגם היתה בתמידות עמהם ואין לך קמיע חשוב מזה משא"כ יוסף הע"ה לא היה נושא עמו קמיע כזה והג' כי השבטים באו הם ונשיהם וכל אחד יש לו פת בסלו ולכן לא חטאו משא"כ יוסף הע"ה היה פנוי בלא אשה ועכ"ז לא חטא ואת רבע אינו דומה יחיד לציבור דהוא היה יחידי במצרים אך הם היו רבים כי בשבעים נפש ירדו מצרימה ולכך נתגברו על קליפת מצרים ולא חטאו וז"ש ואלה שמות בני ישראל שהם מתייחסים לאביהם ישר אל שלא חטאו בזנות אך להם היה כמה סיבות של סיוע חדא הבאים מצרימה גי' שכינה כמ"ש רבינו אפרים ז"ל כלומר באו לגושן שיצדק עליה שם מצרימ"ה ולא מצרים יען שבה היה שוכן אור שכינה שהוא מספר מצרימה ועוד שנית באו את יעקב שהוא קמיע קדוש המסוגל לשמירה מן הזנות כי הוא אשר החליש קליפת הזנות כאמור ועוד סעד שלישי איש וביתו באו שכל אחד יש לו פת בסלו וזו היא שמירה טבעית מצד הזנות ועוד את רבע ויהי כל יוצאי ירך יעקב שבעים נפש שהיו רבים וזכות רבים שאני ולכך נשמרו מן החטא משא"כ שמירת יוסף הע"ה מן החטא היתה בדרך פלא שלא היתה איתו כל ארבע סיועים אלו וזהו ויוסף שנשאר בקדושתו שנקרא אז בשם יוסף על שם היסוד העליון היה לבדו בלתי קמיע ובלתי אשה ובלתי רבים חבירים ועוד היה במצרים ולא במצרימ"ה שהיא ארץ גושן אלא במצרים הטמאה ועכ"ז נשאר בקדושתו שנקרא יוסף על שם היסוד שיש בו קנ"ו אורות כמנין יוסף כנודע:
ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף
י"ל למאי הוצרך הכתוב ללמדנו שהיה מלך גם איך לא ידע את יוסף כי לא היה רחוק מאות שנים ונ"ל בס"ד דידוע שהקליפה שונאה את ישראל מפני שהם מסטרא דקדושה אך יש לה שני מיני שנאה א' שייכה לגוף שרוצה לכלותם מעל פני האדמה והב' שייכה לנפש שרוצה להעבירם על דת ולטמא נפשם ואותה השנאה ששייכה לגוף תתייחס לנחש הנושך בשיניו להזיק לגוף ולהמיתו ועל זה מורה אות שי"ן של נחש שהוא שן רשעים הנושך ואותה השנאה השייכה לנפש תתייחס לשטן שהוא היצה"ר שנושך הנפש וחפץ לטמאה ועל זה יורה שי"ן של שטן שגם לו יש שן הנושך והוא מספר יצ"ר שעולה ש' וכנגד זה תמצא באוה"ע שהם מושרשים בנחש ובשטן שיש אומה כל מגימתה וחפצה לאבד ולכלות דוקא ולא תתגרה בהם בענין הדת וכמו שהיה אצל פרעה ועמו שנתנו עיניהם לכלותם ח"ו ולא גזרו עליהם להעבירם על דת לעבוד ע"ז או לזנות עמהם ואלה שיניהם היא שי"ן דנחש הנושך להזיק ולהמית הגופים ויש אומה שכל מגימתה לנשוך הנפש לטמאה בהעביר אותם על דת וכמו יון ואדום שהיו גוזרים תמיד עליהם להעבירם על דת שאם היו נשמעים להם היו מייקרים אותם ועושים אותם עטרה בראש ואלו ידמו שיניהם לשי"ן דשטן שהוא היצה"ר שיורד ומשטין לטמא הנפש בעבירות וכמה מיני עונות ויש שיש לו שני מיני שינים של נחש ושל שטן שרוצה בזה ובזה כמו המן שנתן עיניו לכלותם מן העולם וזהו שן דנחש וגם נתן עיניו להעבירם על דת שגזר עליהם שלא יטילו ציצית ולא ילבשו תפילין ולא יעשו שבתות ומועדים ולא יעסקו בתורה וכמ"ש רש"י ז"ל על מאמר הגמרא ליהודים היתה אורה זו תורה ושמחה זה יו"ט וששון זו מילה ויקר אלו תפילין שהמן גזר לבטלם וזהו שן דשטן ועל זה אמר הכתוב שיני רשעים שברת של שטן ושל נחש ולז"א ברוך ה' שלא נתננו טרף לשיניהם לשון רבים שהם שתיים וכן תמצא בכמה מקומות בתהלים מייחס הרעה של האומות לשינים זומם רשע לצדיק וחורק עליו שיניו וכן אלהים הרס שנימו בפימו וכן שיניו יחרוק ונמס וכאלה רבות:
נמצא פרעה שלא גזר על ישראל גזרות להעבירם על דת כי אם רק נתן עיניו לכלותם לקח לו שי"ן אחת מצד הנחש דוקא שהוא שן הנושך לגופים ולא עשה כמו המן שלקח לו שני שיני"ן דנחש ושטן שרצה לנשוך בשני שינים ולז"א ויקם מלך חדש על מצרים קראו חדש כלומר חד ש' שלקח חד ש' מנחש ולא שתים מנחש ושטן ולכן ויאמר אל עמו וכו' שנתן עיניו לעשות עצה שבה מכלה אותם מן העולם ואומרו אשר לא ידע את יוסף יובן בס"ד כי כל ישראל נקראו על שם יוסף כמ"ש בני יעקב ויוסף סלה וכן תחון שארית יוסף ועוד כאלה כמפורש בדברי רז"ל ומצינו שהקב"ה כינה את ישראל בשם נטיעה דכתיב נצר מטעי מעשי ידי להתפאר וכן אמר ואנכי נטעתיך שורק וארז"ל שקראם נטיעה לומר מה נטיעה זו אם אתה כורת ענף ממנה חוזר ויוצא במקומו כי שרשה קיים בארץ כך ישראל שרשם קיים א"א שיכרתו לעולם כי אם ממתים מהם חוזר ומתמלא החסרון ופרשתי בס"ד הענין במ"א כי האדם נדמה לעץ דכתיב כי האדם עץ השדה אך אוה"ע נדמין לעץ תלוש שאם תכרות חתיכה ממנו אינו יוצא במקומה ואינו מתמלא החסרון משא"כ ישראל דומין לעץ הנטוע ומחובר בארץ שאם תכרות ממנו חוזר ומתמלא החסרון מניה וביה ולכן אמר עליהם נצר מטעי מעשי ידי להתפאר וזה השבח של נטיעה שיש להם הוא רמוז אצל שם יוסף הנקראים בו דקודם יו"ד יש טי"ת וקודם וא"ו יש ה"א וקודם סמ"ך יש נו"ן וקודם פ"ה יש עי"ן הרי אותיות נטעה מחוברים עם שם יוסף שנקראו בו ואם תניח חיר"ק תחת טי"ת נקראת נטיעה להורות כי ישראל אינם כעץ התלוש אלא הם כעץ נטיעה שאם יחסר מהם אנשים חוזר ומתמלא החסרון מפני שהשורש שלהם קיים כמו נטיעה ולז"א זה שהוא חדש שלקח חד ש' מנחש שחשב לכלותם לא ידע את יוסף ר"ל לא ידע האותיות שיש שמחוברים בשם יוסף שנקראו בו ישראל שהם אותיות נטיעה להורות שאם יכרות מהם איזה ענף חוזר ויוצא במקומו וכן היה להם כאשר יענו אותו כדי לכלותם בעינוי זה אדרבה כן ירבה וכן יפרוץ:
הבה נתחכמה לו
ארז"ל הבה נתחכמה למושיען של ישראל נ"ל בס"ד כי מצרים מספרם ש"ף ואם תוסיף אות ה"א לקרותה מצרימה יהיה מספרם שפ"ה מכוון למספר שכינה שהיא מושיען של ישראל ואלו המצריים חשבו אם יהיה שוה מספר שמם עם מספר שכינה בזה יתגברו כנגד מושיען של ישראל והמה ראו אצל פרעה יש אות ה"א בסוף שמו לכך בקשו שיתן אות ה"א מסוף שמו ויניחנה בסוף שם מצרים שתהיה נקראת מצרימה ובזה יכולים להתגבר כנגד מושיען של ישראל שהוא אור השכינה ולז"א הבה נתחכמה לו מלת הבה קרי בה הב ה"א משמך אל שמינו מצרים כדי שבזה נתחכמה נגד מושיען של ישראל ובאמת בקשה זו שבקשו מפרעה ליתן את אות ה"א היא לרעתו כי עי"כ ישאר בפרעה אותיות עפר וזו מורה שיתרוקן רכושו וישאר על העפר וכאשר היה אח"כ וינצלו את מצרים:
הן עם בני ישראל רב ועצום ממנו
נ"ל בס"ד כי השר של פרעה המדבר בו ראה וידע שיש לישראל תגבורת מן המים וידוע מ"ש בס' התורה והמצוה בשם פילון היהודי שהיה בזמן בית שני ששם משה מורכב משני תיבות שהם מ"ו ש"ה והיינו מ"ו בלשון מצרי הוא מים וש"ה בלשון מצרי הוא לשון הוצאה והמלטה ע"ש וז"ש רב ועצום ממנו קרי בתיבת ממנו מ"ן מ"ו ר"ל רב ועצום מחמת המים ובאמת כן היה להם אח"כ על הים שזכו להיות רב בחכמה ועצום בעושר שהשיגו חכמה בקריאת השירה שהיתה ברוה"ק וראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל הע"ה ובזה פרשתי בס"ד והמים להם חומה מימינם הוא השגת החכמה שתתייחס לימין כמ"ש הרוצה להחכים ידרים ומשמאלם השגת העושר כי גדולה ביזת הים יותר מביזת מצרים והעושר יתייחס לצפון הרוצה להעשיר יצפין:
וישימו עליו שרי מסים וכו'
נראה כאן גזרו עליהם שתי גזרות הא' עינוי בחומר ובלבנים והב' טביעה במים כל הבן הילוד היארה תשלכוהו הרי א' במים וא' בעפר ונ"ל כי גזרת מים היתה כנגד אותיות מצרים שהוא אותיות מי"ם צ"ר וגזרת העפר בשם פרעה שהוא אותיות העפר ואם תצרף אותיות פרעה ומצרים ביחד יהיה מהם ג' תיבות שהם צרה עפר מים אך בזכות יעקב אע"ה שהוא איש תם בטלו גזרת עפר מים שעולה מספרם כך והיה לישראל מספר תם ולמצרים ופרעה נעשה המספר מ"ת ואז נתקיים וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים ועוד נ"ל בס"ד טעם שהיתה התחלת הגזירות שלהם בעפר מפני שפרעה ומצרים היו מסטרא דנחש ונוגדא דיליה וכתיב בנחש עפר לחמו לכן היתה התחלת גזרתם בחומר ובלבנים שהוא עפר דחשבו שיצליחו בזה וכל זה רמוז בשם פרעה שהוא העפ"ר גם פרעה לשון פרעון להורות שלבסוף יעשה פרעון ממנו:
וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ ויקוצו מפני בני ישראל
נ"ל בס"ד דארז"ל אשה מזרעת תחלה יולדת זכר והם היו קצים מן הזכרים ולא מן הנקבות וילידת הזכרים היתה כפי הטבע מחמת רוב עינוי דאז האנשים חלושים הרבה מעבודת היום ובעת שמזדווגים בלילה עם נשיהם מוכרח שהאשה מזרעת תחלה כי האיש מחמת חולשת גופו שוהה להזריע ולכן ויקוצו מפני בני ישראל בני דייקא ר"ל הבנים שהם זכרים שלא היו יולדים בנות וכיון שהעבודה היא בזכרים והם קצו מן הזכרים זו הוכחה שהעבידו את ישראל בפרך כדי לפרק גופם ולא בשביל הנאתם לעשות להם עסק ולכן סמך לפסוק זה פסוק ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך:
ויאמר מלך מצרים למילדות
לא אמר הכתוב מה אמר כי על דברים שאח"ז כתיב ויאמר ונ"ל כי א"ל אל תחישו מן העונש כי אני מלך ולב מלך ביד ה' ודאי הוא רצונו בכך שנתן בלבי לעשות דבר זה:
כי חיות הנה בטרם תבא אלהן המילדת וילדו
הדקדוק ידוע ונ"ל בס"ד דארז"ל אמרו לו נמשלו לחיות מה חיות יולדין בלא מילדת כך הם וקשא איך נתיישבו דברים אלו אצלו והלא יאמר בחיות לא שמענו שיש להם מילדת אך ישראל יש להם מילדת כי אתם המילדות של העברים ואם הם כמו החיות מה צורך יש להם בכם ולזאת הטעימו דבריהם וא"ל הן אמת שהם פקחות כמו חיות שאין צריכין למילדת עכ"ז בפעם ראשנה עדיין אין יודעים איך תהיה הלידה צריכה האשה להביא מילדת ותילד אך אחר שכבר ילדה פעם ראשנה ע"י המילדת אין צריכה עוד למילדת אלא היא תהיה מולדת את עצמה וז"ש כי חיות הנה שיולדים בלי מילדת ואם תאמר א"כ מה צורך יש להם בכם לז"א בטרם ר"ל בלידה הראשנה של עיבור ראשון תבא אלהן המילדת אך אח"כ בשאר עיבורים וילדו מאליהן ע"י עצמן ועל כן אנחנו אין מילדים אלא בעיבור ראשון בלבד או יובן בס"ד הכונה כי חיות הנה ר"ל פקחות כי הפקח נקרא חי כמ"ש מהרי"א ז"'ל והם אין קורין אותו כי שמעו הגזרה אשר צותנו לכן כאשר נעיז לבא אצל היולדת מעצמינו בלא קריאה הנה כאשר נהיה במפתן הבית צועקים מבפנים שכבר ילדו ובע"כ נחזור לאחור וזהו כי חיות הנה ר"ל פקחות וחכמניות והיינו בטרם תבא אלהן ממש המילדת בעודה בפתח הבית או בתוך החצר צועקים מבפנים מתוך החדרים שכבר ילדו ואינך צריכה לטרוח ולבא:
וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי
נ"ל בס"ד מלוי אותיות לוי כזה למ"ד וא"ו יו"ד עולה מספר אין וידוע דכל אות במילואה נקראת בית ועמרם זכה ליקח מדת הענוה שהוא אין הרמוזה בבית לוי ר"ל באותיות לוי במילואם שנקראים בתים ובזה זכה ליקח את בת לוי שתוליד לו את מרע"ה שהיו עניו מכל האדם ותפס מדת אין בקצה אחרון או יובן ויקח את בת לוי כי אות המלוי נקרא בת או בן לאות הפשוט כנודע וידוע מ"ש רבינו האר"י ז"ל כשלקח עמרם את יוכבד אשתו בפעם הזאת נתעברה בה נשמת חוה ולכן עשה לקוחין מחדש וחזרה לנערותה וז"ס ותהר האשה בה"א הידיעה היא האשה הראשונה שהיתה בעולם ע"ש והנה חוה יוכבד מספרם ס"א כמנין אותיות המלוי של לוי ולז"א ויקח את בת לוי רמז לחוה ויוכבד שנרמזו במלוי שהוא נקרא בת להפשוט:
ותרא אותו כי טוב הוא
נ"ל בס"ד הכונה בתיבת הוא כלומר מצד עצמו שלא מצד המקום ולא מצד הזמן ותצפנהו שלשה ירחים שהם צ' יום כמנין אות צדי"ק אשר אחוז בו שהוא היה יסוד דחכמה וטוב כינוי ליסוד והוא לחכמה:
לדעה מה יעשה לו
נ"ל בס"ד דאיתא בזוה"ק מה דמשה רומזים לגאולה והם אותיות מה של ראש וסוף הקם תקים ואות שי"ן דמשה רמז לגליות ובזה פירש מורי הרב מהרע"ס ז"ל רמז מאמר התנא אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו קנק"ן היא ש' דמשה שמספרה קנק"ן הרומזת לגלות אלא באותיות מה שיש בשם משה הרומזים לגאולה עכ"ד ולז"א לדעת מה יעשה לו ר"ל אותיות מה הרומזים לגאולה אם יעשה לו עצמו עתה נס של גאולה שיגאלהו מן הצרה הזאת של טביעה במים:
היליכי את הילד הזה
נ"ל בס"ד דאיתא במדרש ותביאהו לבית פרעה לפי שהיה יפה הכל מתאוים לראותו מי שהיה רואהו לא היה מעביר עצמו מעליו והיה פרעה מחבקו ומנשקו וכו' ע"ש וידוע כי סגולה לביטול עיה"ר היא באות ה"א כמ"ש לעיל בפרשת וישלח בפסוק הילדים אשר חנן אלהים ולז"א היליכי נצצה בה רוה"ק לעשות לו סגולה באות ה"י וזהו ה"י ליכי כי ראתה אותו יפה מאד ופחדה מעיה"ר של המצריים ואמהותיה או יובן בס"ד מרע"ה זכה לבינה שהיא אות ה"י ראשנה ולז"א אמרה ה"י ליכי אי נמי היה בסוד החסדים כמ"ש ותרא אותו כי טוב הוא והחסדים שרשם חמשה וזהו ה' ליכי ולכן אמר והנה נער בוכה כי החמשה כל א' כלול מעשר הם כה וזהו בוכה בו כ"ה:
ותקרא את שמו משה ותאמר כי מן המים משיתיהו
ק' למה הוצרכה לגלות הטעם דנמצא עברה גזרת אביה ונ"ל בס"ד דאיתא בספר התורה והמצוה פליון בשם היהודי דשם משה מורכב מן שתי מילות שהם מ"ו ש"ה והיינו מו בלשון מצרי מים ושה בלשון מצרי הוא לשון הוצאה והמלטה ע"ש ולפ"ז לעולם היא לא אמרה הטעם בפיה אך מאחר שקראתו משה הרי היא כאילו אמרה מן המים משתיהו כי מו מים ושה הוצאה והמלטה:
ומשה היה רועה את צאן יתרו חותנו כהן מדין וינהג את הצאן אחר המדבר
י"ל למה הוצרך להקדים ד"ז שהיה רועה צאן יתרו ועוד למה הוצרך לפרש שנהג את הצאן אחר המדבר ועוד לפ"ד רז"ל כדי להרחיקם מן הגזל שלא ירעו בשדות אחרים איך יאמר אחר המדבר דהול"ל במדבר דכל מקום הפקר נקרא מדבר ומקום השדות אינו נקרא מדבר ונ"ל בס"ד דמצינו כתוב בפ' ויגש ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורות לפניו גשנה וכן כתוב אח"ז ויאסור יוסף מרכבתו ויעל לקראת ישראל אביו גשנה וי"ל למה קראה גשנה והלא גשן שמה ונ"ל בס"ד הענין דידוע מ"ש בפרשת קדושים שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש הלולים לה' וידוע מ"ש בעץ חיים שער הגסירה דשלש שנים ערלים הם סוד שלש קליפות הנקראים ערלה ע"ש וידוע מ"ש בזוה"ק שיש שבעין דינין בסוד מ"ש רז"ל כל המתענה תענית חלום בשבת קורעין לו גזר דין של שבעים שנה שה"ס שבעין דינין הנז' וידוע שבהיות שבעין דינין הנז' בלא מיתוק יהיה תגבורת לשלש שנים ערלה שה"ס ג' קליפות הנז' נמצא בכל אחת משלשה הנז' יש תגבורת שבעים ולכן ישראל בירידתם למצרים שהו שם ר"י שנים כמנין ג"פ שבעים וכיון ששהו שם ג"פ שבעים אז יצאו מתגבורת שלש שנים של ערלה ונכנסו בשנה הרביעית שבה כתוב כל פריו קודש הלולים לה' וזכו תכף ומיד לקבל התורה ודבר ה' עמהם פנים בפנים והנה ידוע שכל ר"י שנים אלו שהם ג"פ שבעים כנגד שלשה שנים דשתי ערלה היתה ישיבתם בארץ גשן ולכן אמר להורות לפניו גשנה וכן ויעל לקראת ישראל אביו גשנה חלק התיבה של גשנה לשתים וקרי בה ג' שנה:
ונמצא הנהגת מרע"ה את ישראל היתה אחר שעברו ויצאו ג' שנה של ערלה בג"פ שבעים שישבו במצרים והנה אחר אותיות מדבר יש אותיות ג' שנ"ה וידוע דארז"ל בדק הקב"ה את משה ואת דוד תחלה בצאן בשר ודם ואח"כ הניחם לרעות את צאנו ישראל וז"ש ומשה היה רועה תחלה את צאן יתרו חתנו ואחר שהיה רועה בצדק מזה זכה לרעות את הצאן הידוע שהם ישראל צאן הקב"ה אחר המדבר ר"ל כשעברו ויצאו ג' שנה הרמוזים אחר אותיות מדבר דאז עברו שני ערלה ולא נשאר בהם סיגם דנכנסו עתה לשנה הרביעית ששם כל פריו קודש הלולים לה' או יובן אחר המדבר כלומר אחר הדבור כי מלחמתו היתה בפה שכוחו בפה:
וירא אליו מלאך ה' בלבת אש מתוך הסנה
נ"ל בס"ד אותיות סנה במלואם כזה סמ"ך נו"ן ה"ה הם אותיות הנמוך רמז שזכה לנבואה במעלה הגדולה בשביל מדת הנמוך שהיתה בו שהיה נמוך מכל האדם ולכך נגלה אליו בסנה שהוא הנמוך שבאילנות ונרמזו אותיות הנמו"ך בתוך אותיות הפשוט של סנה גם הם המכו"ן שזכה להיות מכון ומרכבה לשכינה:
לא איש דברים אנכי
נ"ל בס"ד ע"פ מ"ש רבינו האר"י ז"ל כי גבורות שאחוז בהם הבל כולם הם בחינת הבל ולכן מרע"ה שהיה סוד הבל היה כוחו בפה אבל גבורות שאחוז בהם קין כולם הם בחינת מעשה ע"ש ולזה קא תמה מרע"ה רבש"ע וכי לא איש דברים אנכי בלשון תימה ומאחר שאנכי איש דברים שכוחי בפה איך תשלחני להוציא את ישראל על ידי מעשה של עשר מכות שכולם הם עשיות:
וינס משה מפניו
נ"ל בס"ד ע"פ מ"ש רבינו האר"י ז"ל שמרע"ה לא נס מן הנחש אלא נרתע מן הסוד שגילה לו אותה שעה בענין הנחש כנז' בס' הכונות בדרוש שביעי של פסח ע"ש והנה קודם אותיות נחש יש אותיות רמז לז"א וינס משה מפניו ר"ל מן הרמז שהוא לפני אותיות נחש שרמז לו בו אותה שעה וא"ל שלח ידך ואחז בזנבו רמז לו בזה על שם שדי שיהיה בעזרו ולא יפחד והיינו כי זנב נחש הוא אות ש' וצרף אותה עם אותיות יד יהיה צירוף שדי וז"ש שלח ידך שהוא אותיות יד ואחז בזנבו שהוא ש' שבזה יהיה צירוף שדי שישמרך ממנו:
