בן איש חי דרשות – ויקרא

אדם כי יקריב מכם קרבן לה'
תיבת מכם נראה לשון יתר וכמ"ש רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל ונ"ל בס"ד דהכתוב אמר ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו ופירשו הראשנים ז"ל שיש כמה דברים שהם אסורים והיצה"ר מורה לאדם בהם היתר ואין מבין ואיך זה ישוב ויתחרט עליהם כיון דאינו מרגיש לכן יעשה הקב"ה עמו חסד שישלח לו יסורין כנגד אותו קלקול מדה כנגד מדה ועי"כ ירגיש האדם בקלקול ההוא בראותו שבאו עליו יסורין מעין אותו דבר שקלקל בו אז ידע דחטא בזה ושב ורפא לו ולז"א ולך ה' חסד להעיר לב האדם שאינו מרגיש בחסרונו והוא כי אתה תשלם עונש ויסורין כמעשהו שקלקל מדה כנגד מדה דאז האדם כשרואה שבאו לו יסורין מדה כנגד מדה ירגיש בקלקלו וחסרונו ויעשה תשובה וחרטה על הדבר ההוא עכ"ד נמצא ע"י שהקב"ה יתנהג עם האדם מדה כנגד מדה בזה יתקרב להאדם להקב"ה ולא יוכל היצה"ר להרחיקו ע"י שיכשלו בדבר איסור שיש בו פנים להתיר ויפול שם וז"ש אדם כי יקריב מכ"ם ר"ת מדה כנגד מדה שזה הכלל של מדה כנגד מדה לא יסחנו מדעתו אלא תמיד יקרבהו אל לבו ויסתכל בו אז בזה יש תקוה שיהיה האדם קרבן לה' כלומר יהיה תמיד קרוב לה' בעל יראה ולא יוכל היצה"ר להדיחו ולהרחיקו במצודה זו של הוראת היתר בדבר איסור:

ובאופן אחר נ"ל בס"ד דידוע עיקר קרבן המובחר לפני הקב"ה הוא מדת הענוה שיקריב האדם כמ"ש חז"ל על פסוק זבחי אלהים רוח נשברה ולא צוהו השי"ת שיביא קרבן בהמה אלא בשביל שעי"כ יהיה לו שברון לב וענוה ובזה פרשתי בס"ד הטעם שבצווי הקרבנות זכר תואר אדם ולא אמר איש או תואר אחר היינו כי שם אדם מורה על ענוה הא' דאדם מספרו מה והיא מדרגה האחרונה של ענוה כמ"ש ואנחנו מה והב' כמ"ש הרב עיר גבורים ז"ל אדם ר"ת אפר דם מרה שיביט בשמו ויזכור שסופו הולך למקום עפר וזהו א' דאדם שהוא אפר גם יביט שבא מטיפה סרוחה וזה יבין באות ד' דאדם שהוא דם גם יזכור יום הדין דעליו נאמר ואחריתה מרה כלענה וזה יבין באות מ' דאדם שהוא ר"ת מרה יע"ש ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב גאות אדם תשפלנו חלק תיבת גאות לשנים וקרי בה ג' אות של אדם שהם רומזים אל אפר דם מרה תשפילנו הבטה זו שלא יתגאה ולז"א אדם להבל דמה שבו יש דמיון לשלשה דברים של השפלה הנז' ובזה יובן בס"ד כי בער אנכי מאיש ולא בינת אדם לי ר"ל נעשיתי בער מאיש מפני שלא היה לי בינה להתבונן מאותיות אדם על מה הם רומזים נמצא מן שם אדם נלמוד ענוה הן ממספרו שהוא מ"ה והן מנטרקון שלו שהוא ר"ת אפר דם מרה ולכן בצווי הקרבנות זכר שם אדם לרמוז לא צוויתי שתביא קרבן בהמה אלא בשביל שתלמד בה מדת ענוה המורה עליה תואר אדם:

והנה נודע שהענוה צריכה להיות שלימה בשתים הן בדברים השייכים לנפש הן בדברים השייכים לגוף וזה הכפל של הענוה הצריך לאדם נרמז בתיבת מכם שיש בה מ' בראש מ' בסוף והכ"ף באמצע מתחבר לזו ולזו ולכן קרינן בה תיבת מך מעילא לתתא ותיבת מך מתתא לעילא הרי כאן מך כפול ר"ל יהיה מך בענייני הנפש ומך בענייני הגוף וכל זה המך נלמד משם אדם וז"ש אדם ר"ל תואר אדם כי יקריב מכם ר"ל יקריב מך מך כפליים בענייני הנפש והגוף בזה יהיה האדם העניו והמך הזה קרבן לה' שיתקרב להשי"ת להדבק בו כמ"ש אני את דכא ובעבור זאת המדה של מך ומך צויתי אתכם בקרבנות בהמה והוא מן הבהמה ומן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם כדי שמאלו הקרבנות יהיה לכם התעוררות ללמוד ולהוליד מדת מך ומך מתואר אדם:

ובאופן אחר נ"ל בס"ד דידוע צונו השי"ת קדושים תהיו היינו שנזכך החומר שלנו להמשיכו אחר הצורה שיהיה חומר שלנו קדוש שבזה תשרה בו רוה"ק וכמ"ש רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל בפ' קדושים בביאור בטלה זכוכית לבנה שהוא זכות החומר וקדושתו שהיו הצדיקים הראשנים מזככים חומרם ומקדשים אותו עד שיהיו ראויים להשראת שכינה עליהם בגוף ונפש והיה החומר שלהם משיג נבואה ורוה"ק ע"ש וז"ש אדם כי יקריב מכם דייקא ר"ל מן הגוף והחומר יקריב קרבן לה' שיהיה החומר שלכם זך וקדוש שראוי להשיג רוה"ק ותשרה עליו שכינה אך ודאי היצה"ר יתאמץ לסתור דבר זה שיאמר אל האדם אשר יבא לגשת אל הקודש לזכך חומרו כדי להשרות עליו שכינה איך יפול דבר זה בדעתך לעשות את החומר צורה ובמה נחשב חומר עכור להיות כדאי להשראת שכינה הלא דבר זה רחוק וזר מן השכל על כן אתה הקהה את שיניו ואמור לו הוכחות גדולות שיש ללמוד ענין זה של התקרבות החומר אל הקדושה מקל וחומר שיש לדון מן הבהמה ומן הבקר ומן הצאן והוא כי מצינו בהמות של רפב"י ושל רחב"ד שלא היו אוכלים שעורים בלתי מעושרים וכן חמורתו של רבי יוסי בן יקורת בתענית דף כ"ד דהוו אגרי לה ומשדרי האגר עמה דמניחין אותו עליה ומשלחים אותה ואי טפו לה או בצרי לה לא אזלא ויומא חדא אנשו זוגא דסנדלא עלה ולא אזלה עד דשקלוהו מינה וזה ג"כ א"א לצייר בחומר בהמה גסה א"כ חומר בהמה גסה הוא אפשר להזדכך כ"כ קל וחומר לחומר האדם העובד את ה' דאפשר להזדכך ולקנות קדושה יתירה עד שראוי להשראת שכינה ועוד יש לימוד קל וחומר מן הבקר והם אותם הבקר שהתנדבו הנשיאים לשאת בהם את המשכן במדבר כמ"ש שש עגלית צב ושנים עשר בקר ואיתא בפסיקתא שאותם י"ב בקר נשארו חיים וקיימים עד חנוכת בהמ"ק שבנה שלמה הע"ה והקריבום לחנוכת בהמ"ק ואיתא שם א"ר מאיר לא הוממו ולא הזקינו ולא הטריפו והלא דברים קל וחומר ומה בקר עגלות שהיו נדבקות במלאכת אוהל מועד ניתן להם הויה שיהיו קיימות לעד ישראל שהם דבקים בהקב"ה על אחת כמה וכמה שנאמר ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום עכ"ל ע"ש נמצא יש לימוד גדול בקל וחומר מן הבקר שנשאו את המשכן שקנו קדושה וזכות וחיות הפך הטבע מכח עבודת הקודש שנעשה בהם כל שכן האדם העובד את השי"ת בכונה ומחשבה ורצון שיקנה לחומרו איכות קדושה ומעלה שיהיה ראוי להשראת שכינה ועוד יש קל וחומר מן הצאן של יעקב אע"ה שהיו נקראים צאן קדשים מפני שהיה יעקב אע"ה עושה בהם תיקון העולמות העליונים וכנודע בסוד הכתוב ויהי בעת יחם הצאן ואשא עיני וארא בחלום והנה העתודים העולים על הצאן עקודים נקודים ברודים וכתיב ויאמר שא עיניך וראה כל העתודים העולים על הצאן עקודים נקודים ברודים וכו' והדברים עתיקין גם מצינו בגמרא עיזים של רחב"ד אייתו דובי בקרנייהו וכל זה שקנו קדושה מצד הבעל שלהם ואע"פ שהם בע"ח כ"ש גוף האדם אשר נשמת רוח אלהים בקרבו שיוכל החומר לקנות קדושה ולהמשך אחר הצורה ולז"א מן הבהמה ומן הבקר ומן הצאן יהיה לכם לימוד חזק לענין זה שתקריבו לה' את קרבנכם הוא החומר שלכם ובזה פרשתי בס"ד מלפינו מבהמות הארץ ומעוף השמים יחכמנו והיינו לימוד מבהמות הארץ הוא הדבר אשר אמרנו ועוד לימוד חכמה יש לנו מעוף השמים הוא העוף הנקרא חול ככתוב וכחול ארבה ימים שזה אינו מת בשביל שלא אכל מעץ הדעת נמצא אפילו בע"ח הואיל ופירש מן האיסור קנה חיים עצמיים לעצמו כ"ש האדם:

ועוד נ"ל בס"ד אדם כי יקריב מכם קרבן לה' ירוש ילמוד ענייני השמירה והאזהרה שינהוג בצרכי גבוה מן הנהגתו בענייני השמירה והאזהרה שהוא נשמר ונזהר בצרכי גופו וכמ"ש במאמר יהי מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם ר"ל תהיו יראים וחרדים על עסקי שמים כאשר אתם יראים וחרדים על עסקי בשר ודם שלכם וזהו יקריב שמירה מכם דהיינו הנהוגה בגוף שלכם קרבן לה' בצרכי שמים גם למדנו מוסר שנלמוד מן הבהמה ומן הבקר ומן הצאן איך הם אוכלים הפחות שבמאכל וישנים על הארץ ואין מתגאים במלבושים כן האדם לא יהיה מקפיד בעוה"ז שהוא זמן העבודה שלו על מותרות אכילה ודירה ומלבוש כדי שבזה יפנה לבו לעבוד עבודת הקודש כראוי וכמצטרך לו ולז"א מן הבהמה וכו' תלמדו הנהגה איך תקריבו את קרבנכם היא עבודת הקודש וכאשר פרשתי בס"ד רמז הכתוב אם לא תדעי לך היפה בנשים צאי לך בעקבי הצאן או יובן הכונה כמו שהבהמה והבקר והצאן מה שמאכילים אותם הבעלים שלהם אין זה הולך לאבוד אלא יוצא מהם פירות והנאה לבעלים כן אתם לא תהיו אוכלים ושותים וחיים משלחנו של מקום ואיך מוצאין פירות בעבודת הקודש של תורה ומצות אלא תהיו מוצאין פירות מידי יום ביומו כמו אלו שאוכלין ויוצא מהם פירות לבעלים:

או יובן בס"ד אדם כי יקריב מכם וכו' דידוע אברהם אע"ה תיקן כסא ויצחק אע"ה תיקן מנורה ויעקב אע"ה תיקן מטה ע"י ג' תפילות אשר תקנום אבל דוד הע"ה תיקן שלחן בזמירות וזה אנחנו עושים ע"י הקרבנות שה"ם שלחן וז"ש אדם יקריב מכ"ם ר"ת מטה כסא מנורה ע"י ג' תפילות ערבית שחרית מנחה צריכין אתם להשלים גם שלחן של דוד ע"י הקרבנות ולז"א מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם להשלים השלחן ובזמן שאין בהמ"ק קיים נתקן זה באמירות הקרבנות וזמירות ובזה יובן בס"ד כי בשמ"ך יגילון כל היום בשמ"ך ר"ת במטה שלחן מנורה כסא יגילון כל היום בתיקון שלהם ובצדקתך השכינה ירומו ולז"א כן אברכך בחיי בשמך אשא כפי כן השכינה שנקראת כן אברכך בחיי שהם ע' שנה בשמ"ך ר"ת הנז' אשא כפי:

ובמדרש איתא אדם כי יקריב בשעה שצוה הקב"ה לישראל פרשת קרבנות נתקבצו אוה"ע אצל בלעם הרשע א"ל מ"מ צוה הקב"ה לישראל פ' קרבנות ולנו לא צוה א"ל שוטים שבעולם ישראל שקבלו התורה נתן להם פרשת קרבנות אבל אתם שלא קבלתם התורה לא נתן לכם פרשת קרבנות והקושיה ידועה מאי תליא הא בהא והלא גם לבני נח יש ז' מצות וצריך להם קרבנות לכפרה ונ"ל בס"ד ע"פ משל שכתב מהר"י מדובנא ז"ל בפסוק אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו ילד אחד בן עשיר הוא קנה כיס אחד נאה משובץ בחוטי זהב וכסף ומלא אותו דנרין והביאו עמו לבית הספר ויראהו ילד אחד בן עני ויחמדהו ורצה לקנות כיס א' כמוהו וישאלהו מהיכן קנית ויאמר מחנות פ' קניתיו בעשרה דנרים של כסף וזה הילד העני לא היה לו אלא רק ששה דנרים וילך בהם אצל בעל החנות ויאמר מכור לי כיס זה ויתן לו ויבקש הדמים ויתן לו ששה דנרים שהיו איתו א"ל זה מחירו עשרה א"א לפחות מזה הסך כלום וישבע הילד שהוא עני ואין לאל ידו ליתן יותר כי אין לו יותר מששה דנרים ויצחק בעל החנות ויאמר לו שוטה אם אין לך דנרים עוד למה תקנה הכיס הלא זה הכיס קונים אותו בשביל להניח בו דנרים ולא ישאוהו ריקם ע"ש וכן הדבר הזה הנה קרבן הבהמה הוא כדמיון הכיס ומה תועלת בכיס ריקן אם לא מלאוהו דנרים והכונה והיחוד אשר מכוונים הכהנים העובדים וישראל המביאים הם דמיון הדנרים שבתוך הכיס ולכן א"ל בלעם כמאמר בעל החנות לאותו הילד העני שוטים ישראל שקבלו התורה אשר ממנה מבינים ויודעים מה שצריך לכוין הכהנים בעבודתם וישראל בהבאתם נתן להם הקרבנות שהם דמיון הכיס כי יש להם דנרים להניח בתוכו אבל אתם שלא קבלתם התורה אין לכם דנרים ומה תועלת שתביאו הקרבנות שהם כיס ריקן:

ועוד נ"ל בס"ד דידוע שהקרבן מצד עצמו אינו חשוב לכלום ואינו כדאי להיות כופר נפש לפטור נפש האדם החוטא מן העונש שחייב בו בעברו על דבר ה' אך מה שהוא מרוצה מחמת מחשבת האדם המביאו שהוא מצייר על עצמו כל הדברים הנעשים באותו בהמה משחיטה ועד זריקת הדם ע"ג המזבח שיכוין ויחשוב בלבו שהוא נשחט עתה ודמו נזרק ע"ג המזבח וזאת המחשבה שחושב על עצמו ממש שחיטה וזריקה מצרפה השי"ת למעשה ומעלה עליו כאלו נשחט ונזרק דמו ע"ג המזבח וכמ"ש רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל בזה ע"ש נמצא קבלת הקרבן היא מכח מחשבת האדם שחושב ההקרבה על עצמו ממש דאז הקב"ה מצרפה למעשה והנה ידוע דדבר זה שתהיה המחשבה טובה כמעשה לא ניתן אלא לישראל ולא עשה כן לכל גוי דאוה"ט מחשבתם במצוה אינה כלום ואין להם זכות אלא במעשה בלבד ופרשתי הטעם בס"ד במ"א מפני כי ישראל נשמתם מעולם הבריאה ששם הוא סוד הכונה כנודע ולכן יש להם כח לעשות פועל טוב בכונה גרידה אך אוה"ע נפשם מעולם העשיה מהקליפה שבה ושם הוא עולם המעשה לכן אין להם כח לעשות פועל אלא רק במעשה בלבד גם ידוע שהתורה נתנה מעולם הבריאה לכך התחילה בבי"ת ולכך לא נתנה אלא לישראל שהם ג"כ נשמתם מן הבריאה וז"ס ברוך אלהינו שבראנו לכבודו בסוד הבריאה ונתן לנו תורת אמת משם משא"כ אוה"ע אין להם שייכות בתורה כי אין להם מגע שם בבריאה כלל ואמרתי משל על זה המעשה שהובאה בס' ארץ חמדה בפסוק החדש הזה לכם והוא נכרי אחד שכר משרת ישראל על שתי שנים וידוע שהם מונים שנות החמה וישראל שנות הלבנה ונמצא יתירה שנה שלהם על שנה שלנו י"א ימים וכשהגיע סוף ב' שנים טען המשרת מאחר שאני ישראל השכרתי עצמי לפי חשבוני וכבר כלו השתי שנים והנכרי טען שהוא שכרו לפי חשבונו וצריך לעבוד עוד אצלו כ"ב יום ובא הדבר לפני השופטים ויצא הפסק דין שהדבר תלוי לפי מה שהתנהג הישראל באותם הימים אם הלך בתורת ישראל ולא חלל שבת ושמר תורת היהודים ממילא גם בזה צריך ללכת על פי חשבון בני ישראל אבל אם לא התנהג אצל אדונו כדת ישראל אז נחשב לפי חשבון הנכרי בענין השנים ע"כ המעשה ע"ש וכן הענין כאן א"ל בלעם שטים ישראל שקבלו התורה שנתנה מעולם הבריאה ששם סוד הכונה דעל כן צריכים הם להזהר לעשות מצות התורה בכונה וכדקי"ל לפו"ד דמצות צריכות כונה לכן ניתן להם הקרבנות שכל הכפרה שלהם היא מחמת הכונה שהאדם מכוין מעשה ההקרבה על עצמו ממש דבדין הוא שהכונה לבדה תעשה פועל טוב אבל אתם שלא קבלתם התורה שהיא מעולם הבריאה ששם הוא סוד הכונה אין לכם חלק בכונה ואין פועלת הכונה שלכם כלום ומה תועלת יש בקרבנות לבדם הלא עיקר הכפרה היא מן הכונה שמכוין הדבר על עצמו והם אין להם יכולת בכונה ובזה יובן בס"ד זאת התורה לעולה למנחה פירוש מכח קבלת התורה יש לנו הוכחה וטעם בתועלת הקרבנות שהם עולה וכו':

וסמך ידו על ראש העולה ונרצה לו לכפר עליו
נ"ל בס"ד דארז"ל עולה מכפרת על הרהור הלב והנה תמצא שהלב נרמז בידים כי בכל יד יש ט"ז פרקים ושני ידים הם ל"ב פרקים וז"ש וסמך ידו שיש בה ל"ב פרקים על ראש העולה ונרמז בסמיכת ידו שנרצה לו לכפר עליו ואמר עליו על י"ו כי הלב חצאיו הם יו כמ"ש המפרשים ע"פ לב נשבר ונדכה כי מי שיש לולב נשבר קורא וי על עונות שבין אדם למקום ועוד וי על עבירות שבין אדם לחבירו או וי על ביטול מ"ע וגם וי על ביטול ל"ת וכאן בכל יד יש י"ו פרקים לכפר על חצי לב שהוא יו וז"ש לכפר על י"ו ולכן נקראת עולה על ו"ה דאותיות ו"ה במלואם כזה וי"ו ה"ה עולים לב לומר שמכפרת על הלב או יובן בס"ד ראש העולה הוא ע' וביד יש י"ו פרקים הרי מספר פ"ו מנין שם אלהים שהוא דין שצריך למתקו ותיבת לו במלואה למ"ד ו"ו עולה מספר אלהים ולז"א ונרצה לו מספר שם אלהים לכפר עליו או יובן עינא ולבא תרי סרסורי דעבירה הם וביד נרמז הלב כאמור ובראש העולה יש אות ע' נרמז שם העין וז"ש וסמך ידו שבם רמוז הלב על ראש העולה עין ונרצה לו:

דילוג לתוכן