אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי וכו'
נ"ל בס"ד ע"פ מ"ש בתיקונים מ"ם סתומה איהו נעול בששת ימי השבוע דמ"ם סתומה רומזת על סתימות מקום השפע מכל צד שאין פתח פתוח לירידת השפע ממקום עליון אבל ביום השביעי שהוא שבת תפתח מ"ם הסתומה מצד הצפון שלה שיהיה פתח פתוח לירידת השפע מלמעלה וכאשר יוסר מן מ"ם סתומה קו הצפוני תהיה ב' וזה הקו הצפוני הוא ו' רומז לששה ימי החול שנשפעים ביום שבת מן הפתח של ב' הה"ד יהיה סגיר ששת ימי המעשה וביום השבת יפתח ועיין בספר של"ה דף פ"ח סוף ע"א מ"ש בזה יע"ש נמצא בחול הוא סוד מ"ם סתומה שהוא מקום סתום מכל הצדדין שאין פתח פתוח להוריד שפע ממקום עליון ובשבת נעשית אות מ"ם סתומה לאותיות ב"ו שיורד השפע מצד הפתוח לששה ימי החול שרמוזים באות וא"ו וז"ש אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם תיבת אותם קרינן בה אות מ"ם היא מ"ם הסתומה ולעשות ר"ל לתקן מלשון בן הבקר אשר עשה ולכן ששת ימים תעשה מלאכה מכח תיקון אות מ"ם סתומה שתפתח ותהיה אותיות בו יום השבעי וזהו וביום השביעי ו"ב יו"ם השביעי כי יום השביעי תהיה המ"ם אותיות ו"ב יען כי לכם קודש וכמ"ש בתיקונים על מ"ם סתומה הנז' וז"ל בשבתא איהי פתיחא לגבייהו דאינון נשמתין יתירון ע"כ ולכן הוא שבת שבתון לה' שיש בו השפעה לעצמו ולששת ימי החול כל העושה בו מלאכה בו דייקא ר"ל בזמן שהמ"ם היא נעשית ב"ו אם יעשה אותו היום מלאכה יומת ובזה יובן בס"ד ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו כי בו שבת מכל מלאכתו בו דייקא ובזה יובן ונות בית תחלק שלל לששת ימי החול וז"ש ברוך הבא בשם ה' הוא השבת שהיא שמא דקב"ה כנז' בזוהר כי אותו היום ברכנוכם מבי"ת ה' בית דייקא:
ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש
הדקדוק ידוע דהול"ל תעשה בפתח ועוד היתר המלאכה לא צריך לאשמעינן ונ"ל בס"ד דהשי"ת מדתו מדה כנגד מדה שאם האדם ישמור שבת בקדושתו כראוי ולא יכניס בו שום דבר ועסק של חול אז הקב"ה יעשירהו עושר גדול שיהיו ימי החול שלו מנוחה במנוחת שבת דהיינו מי שהוא עשיר מופלג אין צריך לעסוק בידו אפילו עסק כל דהו של טורח אלא לרוב עושרו יש ספק בידו ליתן פרס לכמה אנשים שיהיו משרתים אותו בבית ובחוץ ובכל עסקו ומסחרו ונמצא יש לו מנוחה בחול כמו מנוחת שבת של אחרים וז"ש אם תרצה ששת ימים תעשה מלאכה ע"י אחרים ואתה תנוח צדיק שתזהר מאד מאד בקדושת השבת וזהוו ביום השביעי יהיה לכם קודש שמור בקדושתו ולא לאכול ולשתות בו בלבד:
או יובן בס"ד ע"פ מ"ש רבינו ז"ל בשער הכונות בסוד הקידוש של שבת שיכוין האדם י"ד פרקין שבאצבעות יד ימין עם הכף עצמה הרי י"ה וכן הוא בכף שמאל והם ב"פ י"ה רומזים על אורות הנקראים קודש הנמשכים בליל שבת בקידוש ע"ש גם ידוע שהמלאכה של חול תתייחס לכפים כמ"ש ותעש בחפץ כפיה ואמרתי טעם במלוי אותיות כפיה בזה כ"ף פ"ה יו"ד ה"א עולה מספר מלאכה ולכך יחס הכתוב את המלאכה לכפים ולפ"ז בחול עושים המלאכה של חול בכפים ובשבת ממשיכים האורות של י"ה י"ה הנקראים קודש ע"י הכונה שעושים בכפים וז"ש תעשה מלאכה והנה במקום עשיית המלאכה שהוא הכפים שם ביום השביעי יהיה לכם קודש יהי"ה דייקא שהוא אורות שני פעמים י"ד י"ה שהם אורות הנקראים קודש ועושים קדושה לישראל שימשך להם קדושה על ידם:
וביום השביעי יהיה לכם קודש שבת שבתון לה'
י"ל תיבת לכם וגם כפל הלשון שבת שבתון ונ"ל בס"ד ע"פ מ"ש בס"ד לעיל בפרשת כי תשא בפסוק אך את שבתותי תשמורו כי אות היא וכו' שהקב"ה בחסדו נתן שליטה לישראל גם בקדושת שבת שיהיו יכולים לעשות שבת חדש משעות החול ויהיה בהם קדושת שבת ורק אינו בקדושת שבת העקרי ממש וכנז"ל וז"ש וביום השביעי יהיה לכם קודש כלומר יהיה לכם שליטה וכח בקדושה שלו לעשות מן שעות החול שבת קודש ועי"כ נמצא השבת הוא שתי חלוקות ושתי מדרגות והוא שבת שבתון ר"ל שבת של הקב"ה העקרי ושבתון שלכם הוא חלק התוספת שיהיה ג"כ לה':
ובאופן אחר נ"ל בס"ד דאמרינן בגמרא דשבת דף קי"ט א"ל קיסר לריב"ח מדוע תבשיל של שבת ריחו נודף א"ל תבלין יש לנו ושבת שמה א"ל תן לי ממנו א"ל מי שמשמר שבת מועיל לו ומי שאינו משמר שבת אין מועיל לו ע"ש נמצא זה הטעם החשוב הנעשה בתבשיל של שבת הוא נקרא ג"כ בשם שבת כמ"ש ריב"ח תבלין יש לנו ושבת שמה ונ"ל כי אותיות שבת במילואם כזה שי"ן בי"ת תי"ו מספרם תפ"ו ועם הכולל ששה אותיות מספרם תבלין ולכן קראם בשם תבלין וקראם בשם שבת כי התבלין האלה נרמזים באותיות שבת עצמן ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת כי א"ל שאין תבלין אלו אלא רק לשומרי שבת ולז"א ושמרו בני ישראל את השבת שאז בשמירתם אותו יעשו את השבת כלומר התבלין הרמוזים עם אותיות השבת והנה הסגולה הזאת הנמצאת בתבשיל של שבת שיהא ריחו נודף וטעמו חשוב שאין זאת נמצאת אלא רק אצל ישראל שומרי שבת יוצא מכאן הוכחה ברורה שהשבת לא ניתן אלא לנו בית ישראל דהראיה הנכרים אין להם זאת הסגולה של הטעם והריח הטוב בתבשיל שבת ובזה פרשתי בס"ד הכתוב בפ' בשלח ראו כי ה' נתן לכם את השבת וי"ל מה יש לפניהם דבר שיראו אותו וידעו ממנו כי נתן להם השי"ת את השבת ובזה ניחא ראו בתבשיל של שבת שריחו נודף וטעמו טוב שלא עשן כן לכל גוי ובזה תדעו כי נתן לכם דוקא את השבת וז"ש וביום השביעי יהיה לכם קודש לכם דוקא ולא לעכו"ם ועל כן נמצא אצלכם הוא שבת כפול והיינו שבת שבתון לה' דהיינו שבת מצד הרגשת נפש יתירה בכם ושבתון מצד תוספת הנאת הגוף שבכם שאתם מרגישים בתבשיל השבת ריח נודף וטעם טוב ויפה:
ובאופן אחר נ"ל בס"ד דידוע דצריך האדם לבצוע בשבת על שתי ככרות ופרשתי בס"ד טעם נכון לזה דידוע שפלונית מתגברת ונהנית מרבוי אכילה ושתיה וכל זה הוא רק בימי החול אבל ביום השבת אין לה שום הנאה ותגבורת מן רבוי האכילה אלא כל המותרות של יום שבת ילכו לקדושה דעל השבת נאמר ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה פירוש פלונית שהיא עצב לא תוסיף כלום מחמת עונג שבת וכנז' בזוה"ק יען כי בשבת כל עונג שיתענג האדם ברבוי אכילה נחשב מזון הנפש ואין לסט"א חלק במזון הנפש ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב צדיק אוכל לשובע נפשו ובטן רשעים תחסר והיינו דמלוי רשעים רי"ש שי"ן עי"ן יו"ד מ"ם הוא מספר ת"ף כמנין פלונית נמצא פלונית היא בטן רשעים כי המלוי של האות הוא בטן שלו וכיון שאוכל לשבוע נפשו אין לפלונית מזון והנאה במה ששייך לנפש ובזה פרשתי בס"ד טעם נכון לסעודות שבת בשתי ככרות כי ב"פ ככ"ר עולה ת"ף לומר אכילה זו גוברת על פלונית שהיא ת"ף שאין לה חלק והנאה ממנה ובזה יובן הפסוק גבי שבת אז תתענג על ה' שגם תענוגים שלך הם על ה' שילכו לחלק הקדושה ולא יהיה לסט"א יניקה מהם וז"ש כאן וביום השביעי יהיה לכם קודש לכם דייקא ולא לסט"א ונמצא עי"כ יום השביעי הוא שבת שבתון דהיינו שבת מצד הרוחניות שהוא עסק תורה ותפלות ומצות ועוד שבתון מצד הגופניות שהוא רבוי אכילה ושתיה שתיהם המה לה' ואין הנאה לסט"א מכל זה כלום כי פירות הרוחניות ופירות הגשמיות הכל צורך גבוה:
קחו מאתכם תרומה לה' כל נדיב לב יביאה את תרומת ה'
י"ל מאתכם לשון יתר ועוד י"ל אומרו יביאה את תרומת ה' מה יביא דבר אחר עם תרומת ה' ועוד הול"ל יביא ולמה אמר יביאה ונ"ל בס"ד דידוע גם את המעשר קראו הכתוב בשם תרומה וידוע דמעשר המובחר הוא חומש שיפריש מן החמשים עשרה והוא יקח הארבעים גם ידוע שהמצוה המובחרת צריך שתהיה שלימה במעשה שהיא כנגד מלכות ה"א אחרונה שבשם ובדבור שה"ס קול שהוא כנגד ו"ק חג"ת נהי"ם שהוא אות וא"ו שבשם ובכונה שהיא כנגד בינה שהיא ה"א ראשנה שבשם ובמחשבה שהיא כנגד חכמה שהיא אות יו"ד שבשם וברעותא דלבא שהוא הרצון כנגד כתר שהוא קוץ יו"ד שבשם וכנז' בכונות רבינו הרש"ש ז"ל נמצא הם שבעה בחינות חלקים וחלק החמישי הוא מושך מן הכתר ובזה יובן קחו מאתכם תרומה לה' קרי בה קחו מ' שהוא ארבעים אתכם לצרככם והשאר שהוא העשרה יהיה תרומה לה' גם תהיו נזהרים לקיים המצוה הזאת בחמשה חלקים וז"ש כל נדיב לב יביאה את תרומת תיבת יביאה קרינן בה יביא ה' פירוש יביא ה' חלקים עם תרומת ה' וידוע כי חלק ה"א הוא רעותא דלבא שהוא מושך מן כתר לכן יש נקודת קמץ תחת ה"א של יביאה כי ידוע שנקודות הקמץ הם נקודות הכתר ובא הכתוב לומר שישראל הביאו את החמשה חלקים הנז' בשלימות עם הנדבה שהיא תרומת ה' דאלו החמשה חלקים הם סוד ד' אותיות השם וקוץ היו"ד כאשר סדרתים לעי"ל:
ובזה יובן נמי מש"ה אח"ז ויצאו כל עדת בני ישראל מלפני משה והיינו כי משה במלואו כזה מ"ם שי"ן ה"א תמצא המלוי שהוא פנימיות הפשוט הם אותיות מאין וידוע שהכתר נקרא אין כנז' בתיקונים בסוד אין כתר אני מלכות והם נזדרזו בתיקון כל החמשה חלקים שהמשיכו עי"ז גם מאין שהוא הכתר גם נרמז בזה דאע"פ שנתבררו בדבר זה שקיבל הקב"ה נדבתם להשראת שכינתו עכ"ז לא נתגאו אלא היו חושבין עצמן מאין כי לכך נרמזו אותיות מאין בשמו של מרע"ה שהיה עניו מכל האדם וחושב עצמו מאין:
ויבואו כל איש אשר נשאו לבו
נ"ל בס"ד כי הרצון שהוא רעותא דלבא נשאו להיות מושך אור מן הכתר שהוא עליון וראש הספירות או יובן בס"ד אמר נשאו לבו יש אדם נזהר לעשות כל דבר שבקדושה בשלימות כונת הלב וזהו הטוב והראוי אך יש אינו משגיח על הלב ועוסק בכל דבר שבקדושה בלא לב ועליו נאמר מי פתי יסור הנה חסר לב והנה אותו העסק בדבר שבקדו' בכונת הלב נמצא הלב הוא בסוג זכר משפיע והאברים שעוסק בהם הן אזנים לשמוע והן הפה לדבר והן הידים לעשות כולם הם בסוג נקבה טפלים ללב ונשפעים ממנו מהבנה וכונה שבו וזה הדרך הוא המובחר שיהיה הלב בסוג זכר משפיע לאברים הנז' וידוע דעל הזכר יאמר לשון נושא שהוא נושא את הנקבה ואין אומרים נישא לנקבה אבל על הנקבה אומרים לשון נשאת שהיא נשאת לזכר ואין אומרים נושאת את הזכר וז"ש ויבואו כל איש אשר נשאו לבו שהלב היה בסוג זכר אצלו שהוא העיקר שנקרא בו לשון נושא שאינו בסוג נקבה שנאמר בו לשון נישא:
או יובן בס"ד ע"ד מ"ש אגריפס המלך אבותיו גנזו למטה והוא גנז למעלה אבותיו גנזו לאחרים והוא גנז לעצמו וז"ש כל איש אשר נשאו לבו כלומר לבו שהתנדב הממון הזה למצוה עשה לו התנשאות שעי"כ נעשה לו אוצר בשמים ממעל היש מעלה ונשיאות גדולה מזו שיהיה לאדם אוצר בפלטין של מלך ועוד כל אשר נדבה רוחו אתו תניח חיר"ק תחת אל"ף וקרינן בה איתו כלומר מה שיש באוצר הגשמי זה אינו שלו דעוזבו לאחרים כמ"ש מונבז המלך אבותיו גנזו לאחרים אבל הנותן ממונו למצוה כל מה שנדבה רוחו הנה הוא אתו כמ"ש אני גנזתי לעצמי:
כל מרים תרומת כסף ונחשת הביאו את תרומת ה'
י"ל הול"ל הביא לשון יחיד כיון דנקיט ברישא מרים לשון יחיד ונ"ל בס"ד ע"פ מ"ש רז"ל בגמרא דמציעא הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות ע"ש על כן ודאי גם המתנדבים למשכן נתברכו בשש ברכות דלא גרע נדבת המשכן מנדבה שמתנדב לעני וז"ש כל מרים תרומת כסף ונחשת הביאו וא"ו את תרומת ה' כלומר עם התרומה הביא שש ברכות לעצמו ובזה יובן הטעם מ"ש בפרשת פקודי ואת האלף וכו' עשה ווין לעמודים שאת היתרון של הנדבה עשאו ווין לרמוז שכולם נתברכו בווי"ן שהם שש ושש ברכות ועדיין י"ל אומרו כל מרים והול"ל כל המביא תרומת כסף ולא יצטרך לומר עוד הביאו את תרומת ה' ונ"ל בס"ד דהכתוב אמר וכילי כליו רעים ופירש הרב מהר"א הכהן ז"ל דהכילי תמיד קורא רע על כליו זה שבור זה נקוב זה סדוק זה עקום זה נתוק זה כרות וכיוצא בזה כדי שלא ישאלו אחרים ממנו את כליו וכנז' בד"ק וכאן בא הכתוב ללמד שבשמחה ורצון היו מביאים לכך זה דרכם כשיביא אחד הכסף והזהב וארגמן וכיוצא הוא משבח את המין שמביא לומר שהוא חשוב וטוב מאד כדי שיאמרו לו הבא עוד ממנו לעסק המשכן וזו הוכחה שמביא לש"ש ואינו מביא בעצבון וגם לא מקנאה או פניה זרה וז"ש כל מרים ר"ל משבח ומרים בדבריו לגזברים את תרומת כסף ונחשבת שמביא להם כדי שיאמרו לו תביא עוד ונעשה משלך הנה זה והדומה לו ניכרין שהביאו את תרומת ה' ר"ל תרומה הראויה לכבוד השי"ת שהיא מושללת מעצבון או קנאה ופניה זרה או יובן בס"ד כל מרים בדעתו תרומת הכסף שלו במשקל אחד עם הנחשת של אחרים שאינו מתייהר בדעתו לומר נדבתי עיקר ומה נחשבת נדבת הנחשת של זה לגבי נדבתי שהיא כסף הנה על זה נאמר שהביא את תרומת ה' ר"ל תרומה שחפץ בה שהיא מקובלת ורצויה לפניו מפני שאין בה יוהרא או יובן בס"ד הכונה כי טבע העולם אם יתן ממון בשביל מצוה וצדקה כמה פעמים בזא"ז תגרע שמחתו וחסר רצון לבבו באחרונה כמה וכמה מדרגות ממה שהיה לו שמחה ורצון בראשנה וזהו דוגמת הזהב אשר אותיותיו חסרים בזא"ז אך כאן אצל ישראל היה להפך שהמתנדבים ומביאם כמה פעמים בזא"ז הולכים ומוסיפים שמחה על שמחתם ורצון על רצונם והם דוגמת הכסף אשר אותיותיו הולכים ונוספים גם עוד היה בהם מדה טובה שכל אחד בעת שמביא הנדבה תהיה על לבו הבאת הנדבה מנוחה ונחת הרבה כאדם שהיה לבו טרוד ויגע יגיעה רבה ועתה נח לבו ונתיישב כאשר הביא הנדבה ולז"א כל מרים הנדבה תרומת כסף דמיון הכסף שהולך ומוסיף גם עוד ונחשת נח שת ר"ל בהובאה שת מנוחה על לבו זה הביא תרומת ה' שהיא ראויה לכבוד השי"ת:
וכל איש אשר נמצא אתו עצי שיטים לכל מלאכת העבודה הביאו
י"ל למה עשה לעצי שיטים חלוקה בפ"ע והול"ל מעיקרא כל מרים כסף ונחשת ועצי שיטים ועוד למה שינה הלשון בסוף הפסוק ממה שאמר לעיל ונ"ל בס"ד דארז"ל מנין להם עצי שיטים במדבר אלא יעקב אע"ה צוה אותם שישתלו עצי שיטים בארץ גושן ויטלום עמהם ביציאת ממצרים ולפ"ז בני אדם שהביאו עצי שיטים אשר הוציאום עמהם ממצרים היה להם יגיעה גדולה בטלטולם בדרך מאה ירות על טלטול כסף וזהב ונחשת ומאחר דבעלי עצי שיטים טרחו מאד העלה עליהם הקב"ה כאלו כל מלאכת העבודה כולה כסף וזהב ושאר מינים את הכל הביאו הם ונמצא שכרן גדול מאד ולז"א וכל איש אשר נמצא עצי שיטים שכבר טרח בהם הרבה הרי אלו נחשב להם כאלו לכל מלאכת העבודה כולה הביאו:
