בהר בחוקותי – שנה א
פתיחה
בן בג בג אומר הפוך בה והפוך בה דכולא בה (אבות ה, כו), נראה לי בסיעתא דשמיא דבירור של ניצוצי הקדושה הוא שתי חלוקות האחד שמתהפך הניצוץ הקדוש מגשם עכור לגשם זך וזה נקרא בירור חיצון, והשני שמתהפך הניצוץ מגשם זך לרוחניות וזה נקרא בירור פנימי, והענין הוא כי ניצוצי הקדושה הם מעורבים בדומם וצומח ובחי שהוא בשר בהמה וחיה ועוף וכולם הם גשם עכור, ואם האדם יאכל בשר עולה הניצוץ מן הבשר שהוא גשם עכור אל האדם שהוא גשם זך, וכן אם יאכל את הצומח וכן אם יאכל דבר שמעורב בו עפר שהוא דומם ובאותו עפר יש ניצוצי קדושה, ואח"כ צריך לעלות הניצוץ הקדוש מן האדם אל הרוחניות שהוא מקום הקדושה למעלה בעולמות העליונים והרי זה מתהפך מגשם זך אל הרוחניות, ושלימות שתי חלוקות הבירורים האלה שהם בחינת חיצון ובחינת פנימי לא אפשר להיות אלא רק ע"י עסק התורה, מפני שבדברי תורה יש חיצוניות שהוא הפשט שלה ופנימיות שוא הסוד שבה, וזה שאמר הפוך בה והפוך בה שני מיני הפכיות האחד מגשם עכור אל גשם זך שזה נקרא בירור חיצון והשני מגשם זך אל הרוחניות שזה נקרא בירור פנימי, יען דכולא בה היא התורה דאית בה כולא כלומר חיצוניות ופנימיות ולכן בה יהיה שלימות שני הבירורים חיצון ופנימי ועל כן אע"פ שנעשה בירור ע"י האכילה אין נעשה בירור שלם כי באכילה אי אפשר להיות אלא בירור חיצון מגשם עכור אל גשם זך, אך בירור השני שהוא בירור פנימי אי אפשר להיות ע"י אכילה ולכן הזהירו חז"ל ללמוד בדברי תורה על השלחן אפילו בחול, ולימוד פתיחת אליהו זכור לטוב היא מסוגלת הרבה לבירור ניצוצי קדושה, והרגיל בה טוב לו לעתים שהוא טרוד בהם ומה גם בשביל לילות הקיץ שאוכלים על הגגות דאי אפשר ללמוד לאור הנר:
הלכה א
כתב רבינו האר"י ז"ל בשער המצוות צריך האדם לזכור בתוך אכילתו חורבן הבית כמו שכתוב בזוהר תרומה, וידאג בלבו על זאת שבזמן שבית המקדש קיים היתה השכינה מקבלת שפע מעולה ומשובח ממה שהוא אחר חורבן, על כן ירגיל לומר לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתא וכו' הריני זוכר את ירושלים אשר חרבה בעוונותינו והריני מצפה לבניינה שיבנה אותה הקב"ה במהרה בימינו אמן, ויהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו שתשכון בתוך ירושלים עירך כאשר דברת וכסא דוד עבדך מהרה בתוכה תכין ובנה אותה בנין עולם במהרה בימינו, וקיים בה מקרא שכתוב ואני אהיה לה נאם ה' חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה: גם יזהר לומר בתוך הסעודה פטום הקטורת ופרק איזהו מקומן, ואח"כ יאמר אלהינו ואלהי אבותינו מלך רחמן רחם עלינו טוב ומטיב הדרש לנו וכו' עד כברכת ה' אלהיך אשר נתן לך אח"כ יאמר ותמלוך אתה ה' אלהינו מהרה על כל מעשיך בהר ציון משכן כבודך ובירושלם עיר קדשיך ככתוב בדברי קדשיך ימלוך ה' לעולם אלהיך ציון לדור ודור הללויה, וקודם פטום הקטורת ופרק הנזכר יאמר פסוקים אלו להודות להלל לשבח לפאר לרומם להדר ולנצח על כל דברי דוד בן ישי עבדך משיחך: בעצתך תנחני ואחר כבוד תקחני: והוא רחום יכפר עון ולא ישחית והרבה להשיב אפו ולא יעיר כל חמתו: אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו: ואני בחסדך בטחתי יגל לבי בישועתך אשירה לה' כי גמל עלי: שוש אשיש בה' תגל נפשי באלהי כי הלבישני בגדי ישע מעיל צדקה יעטני כחתן יכהן פאר וככלה תעדה כליה: ויבטחו בך יודעי שמך כי לא עזבת דורשיך ה': שמחו בה' וגילו צדיקים והרנינו כל ישרי לב: נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי: אודך כי עניתני ותהי לי לישועה: ואח"כ יאמר מזמור היום ואח"כ הושיעני ה' אלהינו וכו' עד וימלא כבודו את כל הארץ אמן ואמן, ואח"כ פטום הקטורת ואח"כ איזהו מקומן ואח"כ אין כאלהינו וכו':
הלכה ב
צריך לישב בכבוד על השולחן הדור בלבושו כמו שיושב לפני גדולים, ובפרט בשעה שמברך ברכת המזון וככתוב (שמות טו, ב) זה אלי ואנוהו ודרשו בזה ראשי תיבות זה השלחן אשר לפני ה' וכמו שכתוב בחסד לאלפים:
הלכה ג
מנהג החסידים קודם לכל סעודה בימי החול יפנה תחלה ובפרט אם מרגיש התעוררות בגופו ודבר זה הוא צורך גדול ע"פ הסוד, ויטול ידיו ויברך אשר יצר ואח"כ יעמוד ויתוודה ביום שיש בו תחינה, ויושב במקום שרוצה לאכול וישתה מעט מים פחות מרביעית אם תאב למים או ישתה מעט שכר ויכוין לפטור מים שבתוך המזון, ואח"כ יאמר לשם יחוד ובקשות שאמרנו לעיל ואח"כ יטול ידיו כהלכה בשביל האכילה, ובימים שאין בהם תחינה שאין אומרים ודוי יאמרו מזמור בבוא אליו נתן הנביא (תהילים נ״א:ב׳) ויהרהר בתשובה בלבו וכל זה יהיה לו עזר וסיוע אל הבירור שעושה באכילתו ועיין חסד לאלפים סימן קנ"ז אות ט':
הלכה ד
אסור לטעום עד שיתן מאכל לבהמתו או חיה ועוף שיש לו בביתו דמזונותיהם עליו, דכתיב (דברים יא, טו) "עשב בשדך לבהמתך, ואכלת ושבעת". ורק בשתיה האדם קודם לבהמה דכתיב (במדבר כ, ח) "והשקית את העדה ואת בעירם":
הלכה ה
אין משיחין בסעודה שמא יקדים קנה לושט, ודין זה נזכר בגמרא (תענית ה:) ונפסק להלכה בכל ספרי הראשונים ז"ל וגם בשולחן הטהור בלי שום מחלוקת, וכתב הגאון חיד"א בברכי יוסף דלא נמצא שום חכם וחסיד שנזהר בדבר זה, ולכן דבר זה בלבו כאש בוערת לדע מה זה ועל מה זה ונחה דעתו דעת עליון בטעם שככתב הרב אליה רבה ז"ל בשם הפרישה דבחלקות ישית שבזמנם היו מסובין באכילתם ושכיח היזקא, והאידנא יתובי יתבינן כולם שוים וימין ושמאל שקולאי נינהו, וכגון דא ליכא למיחש, וגברא רבא אמר מלתא דמיתבתא דעתא ומסתברא כוותיה עד כאן דבריו, ועיין עוד להגאון הנזכר בשיורי ברכה מה שכתב בדבר זה יעויין שם, ואיך שיהיה הנה עתה אין לנו סמך לעבור על דברי חז"ל בדין הנזכר כי אם רק לפי הטעם של הגאון פרישה ז"ל ולכן בליל פסח דכולנו מסובין חייבין מן הדין להזהר בדבר זה וכמו שכתב הרב ז"ל, וגם בשאר ימות השנה אם יזדמן איזה סיבה לאדם להיות מסב על שמאלו ואוכל חייב לקיים דברי חז"ל הנזכרים שלא ישיח:
הלכה ו
אם בתוך סעדתו רוצה לאכול פירות ולשתות יין שצריך לברך אך ידיו מלוכלכים בתבשיל, לא יברך בידים מזוהמות אלא יטול ידיו או יקנחם במטפחת כדי שיברך על הפירות או היין בנקיות וכמו שכתב בחסד לאלפים: גם צריך האדם להזהר בכמה הלכות דרך ארץ השייכים לסעודה אשר הזהירו אותנו חז"ל בהם ואלו הן, שנים ממתינים זה לזה בקערה, דהיינו כשהאחד מסלק ידיו מן הקערה לאיזה עסק אז חבירו מפסיק מלאכול עד שיגמור עסקו, אבל אם הם שלשה אין השנים פוסקין בשביל האחד, וכל זה אירי בשוים זה עם זה אבל אם האחד מסב עם אביו או עם אחיו הגדול או עם מי שגדול בחכמה שחייב בכבודו צריך להמתין לו, ואין הגדול צריך להמתין לקטן וכנזכר בחסד לאלפים, מיהו אם יש לפניהם תבשיל ואחד מהם סילק ידו מן הקערה לאיזה עסק שאם ימתין השני יתקלקל התבשיל מחמת שיתקרר ולא אפשר לאכלו, אין צריך להמתין אפילו קטן לגדול:
הלכה ז
אין מסתכלין בפני האוכל ולא במה שאוכל כדי שלא יתבייש, ואם יש לפני המסובין קערה אחת מלאה שאוכלים כולם ממנה לא יתן אחר מהמסובין עיניו בה לברור ממנה חלק יפה לעצמו אלא יקח מן הבא בידו, וגם לא יושיט ידו אלא במה שלפניו, גם לא יקח בידו מנה גדולה ויניח לפניו או יאחזנה בידו ויאכל ממנה, ואם אוכלים על ידי כף לא ימלא הכף על כל גדותיו ויניח בפיו:
הלכה ח
יזהר שלא יטנף מלבושיו באכילו, ואם אוכל בידו לא ילכלך כל הידים אלא רק ראשי אצבעותיו, וטוב ונעים שלא יאכל אלא ע"י כף, ולא יאכל אלא רק ביד אחת ולא בשתי ידים, ולא יניח לגימה גדולה לתוך פיו, ובעת שמכניס המאכל לפיו יזהר שלא יתלכלך שער זקנו, ויזהר לדחות שער שפמו לכאן ולכאן קודם אכילו כדי שלא ישתלשלו הרבה על שפתיו ויתלכלו הרבה, ובכל דברים אלו יתנהג אפילו בביתו על שלחנו וכל שכן כשהוא אוכל עם בני אדם, והמזמין אורחים בביתו ומביא לפניהם תבשיל רוטב ואינו מביא להם כפות לאכול בהם הרי זה חוטא ומזלזל בכבוד האורחים:
הלכה ט
לא ימהר בלעיסתו ואכילתו אלא יתנהג לאט לאט, אפילו אם מסב עם אדם גרגרן, ואם הבשר קשה לא יהא נושך בשיניו ומושך בידיו אלא יסלק ידו ממנו, ולא ימצוץ אצבעותיו בפיו בין אכילה לאכילה, ולא יראה חיבה וחשק על האכילה, ולא ימלא פיו אלא רק בכדי שיוכל לדבר בשפה ברורה, ולא יושיט ידיו לקערה עד שיגמור לבלוע מה שבפיו, ויפסיק מעט בין לעסיה אחת לאחרת, ואם המסובין עמו סילקו ידיהם מאותו מאכל גם הוא יסלק ידו אע"פ שעדיין תאב לאכול, דלאו אורח ארעא לאכול יחידי בין המסובין: ולא יאחז ידו פרוסה כביצה ויאכל, ולא ישתה כוסו בבת אחת בלי שיור, אלא ישתה כמנהג המדינה, ולא ישתה שתי כוסות זה אחר זה ולא יפשוט ידו בקערה בפני מי שגדול ממנו אפילו אם יש קערה בפני כל אחד ואחד, וכל העובר על הלכות דרך ארץ הנזכרות לעיל וכיוצא בהם הרי זה רעבתן גרגרן מסטרא דהוא דאמר הלעיטני נא (בראשית כה, ל), והנה הוא נאחז בסבך הסטרא אחרא, ואם הוא בעל תורה ועושה כן הרי זה מחלל שם שמים ולכן אמרו רבותינו ז"ל (תנא דבי אליהו רבה, א) דרך ארץ קדמה לתורה, וכאשר האריכו בזה בספרי המוסר והיראה:
הלכה י
ייטב לבו בסעודתו אם מעט ואם הרבה יאכל פיתו בשמחה ולא בכעס ודאגה, ויזהר לאכול הטוב והמועיל לו לרפואה ולא מה שערב לו לפי שעה, וישתדל לכבוש תאותו באכילה ושתיה תמיד, וכתבו חכמי המוסר דבהיות המאכל או המשקה לפני האדם והוא מתוק לחיכו וחביב עליו ביותר וימשוך ידו ממנו בשביל סיגוף לכפרת עונות, הרי זה נחשב תיקון גדול בתיקוני התשובה ויש בו תועלת כמו התענית:
הלכה יא
לא יאכל מעומד ולא ישתה מעומד, לכן אפילו כוס של קידוש דליל שבת ויום טוב שמקדש מעומד, מנהג רבינו האר"י ז"ל אחר ברכת הקדוש לישב וישתה הכוס, ולא ישן סמוך לאכילה, ולא יעמוד מיד אחר אכילה וישהה כשיעור ברכה אחרונה של אותה אכילה, דאם אכל פת ישה בישיבתו שיעור ברכת המזון, ואם מזונות וכיוצא – שיעור ברכה מעין שלש:
הלכה יב
הנכנס לבית בעל הבית כל מה שיאמר לו בעל הבית או גדול הבית יעשה, וישהה מעט כמנהג המדינה, ואין מסרבין לגדול, ולא יאמר הנכנס לבית חבירו תנו לי לאכול עד שיאמרו הם, ורק במים יאמר תנו לי מים לשתות:
הלכה יג
לא ישוך פרוסה ויתננה לפני חבירו או לתוך הקערה לפי שאין דעת כל הבריות שוה, ולא ישתה מהכוס ויתן לחבירו דשמא שימות, ובצוואות רבי אליעזר הגדול מזהיר שלא לשתות ממה ששייר חבירו דשמא יש לו חולי ויתערב רוק בפיו באותו שיור, ומה שנוהגים העולם לטעום בני הבית מכוס של הקדוש שמקדש בעל הבית היינו מפני שיודעים שבעל הבית אין בו חולי שיזיק להם, ואע"פ שאמרו בהלכות דרך ארץ שלא ישתה כוס ויניחנו ריקן על השלחן אלא יאחזנו בידו עד שיבא השמש ויתנהו לו, מכל מקום אם מנהג המדינה דלא קפדי בהכי גם הוא לא יקפיד:
הלכה יד
אע"פ שאמרו חכמים ז"ל לשייר פאה בקערה מן התבשיל, עם כל זה כתב רבינו ז"ל בשער טעמי המצות דאין דין זה נוהג עתה בזה הזמן עיין שם, ומכל מקום לאו אורח ארעא לאכול המאכל כולו עד בא עד קיצו, וכל שכן שלא להיות מלחך פינכי משום שורת דרך ארץ וכנזכר בחסד לאלפים:
הלכה טו
כתב רבינו מה"ר חיים ויטל ז"ל בשער טעמי המצות היה נוהג מורי ז"ל פעמים רבות לצוות לבני ביתו שיביאו לפניו עשבי דדברא, שאין נזרעים בידי אדם, או קוצים ודרדרים שדרך בני אדם לאכלם והיה אוכלם כדי לקיים בעצמו קללת אדם הראשון שנתקלל (בראשית ג,יח) וקוץ ודרדר וכו' ואכלת וכו' עיין שם, ופה עירנו יע"א אפשר לקיים דבר זה בעשבי דדברא שקורין כאבר (עשב בר קוצני) והם דומין לקוץ ודרדר וכובשים אותה במים ומלח ונאכלים, אך צריך לבדוק מן התולעים היטב היטב:
הלכה טז
אם רואה אוכלים מושלכים בקרקע אסור להניחם כך אלא צריך להסירם משם, וכן אסור לגרום לאוכלים שיאסרו בהנאה שלא לצורך, וכל פירות שנמאסים ע"י זריקה אסור לזרקן אפילו לפני חתן וכלה בעבור שמחה או סימנא טבא, ופה עירנו עושין לפעמים בליל המילה שולחן מונח עליו ענפים ופרחים מורכבים זה על גב זה לנוי, וגובלין עיסה של קמח כדי לתחוב בתוכה הענפים, וגם מביאים פרי שקורין נומי (לימונית מתוקה) שהוא מתוק או רמון וכיוצא כדי לתחוב בהם הענפים להרכיבם זה על גב זה, ופירות אלו ודאי הם נמאסים ומתקלקלים בכך, וצריך למחות בהם שלא יעשו כזאת בשום מאכל ופירות אם יהיו מתקלקלים ונמאסים:
הלכה יז
אין סומכי קערה מלאה בפת שמא ישפך ממנה על הפת וימאס, ואין לזרוק פת מאחד לאחד אע"פ שאינו נמאס בזריקה, גם יש בני אדם כשיעשו פירות כבושים במי ומלח יניחו בתוכם חתיכת פת כדי שיהיה לכבושין טעם יפה וחתיכת פת זו נמאסת ומתקלקלת וצריך למחות בידם בדבר זה, וכל אדם צריך לכבד את הלחם ועליו תבא ברכת טוב:
