שיעור שנתן מרן זצ"ל במערת המכפלה בעשי"ת – ה' תשרי תשס"ד

זמן בריאת כוח התשובה

דוד המלך אומר (תהלים צי, ב׳-ג׳): "בטרם הרים ילדו ותחולל ארץ ותבל ומעולם עד עולם אתה א-ל, תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם". חז״ל אומרים (בראשית רבה פרשה אי) שהקב״ה ברא את התשובה לפני בריאת העולם, וזהו: "בטרם הרים יולדו". מבואר מדברים אלו שהתשובה היא "בריאה". ואכן, כשם שאין אנו מבינים את הבריאה – למשל, אין אנו מבינים מדוע השמש זורחת במזרח ושוקעת במערב, אין אנו מבינים מדוע השמש מסתובבת במשך שנה ואילו הירח במשך חודש, אין אנו מבינים את מהלך הכוכבים והמזלות – כך איננו מבינים את כוחה של התשובה.

לדוגמה: אדם מחזיק כוס בידו, ומרפה את אחיזתו בה, הכום נופלת ונשברת לרסיסים; ודאי, שגם אם יעמוד האדם ויאמר מהבוקר עד הערב: "חטאתי עויתי פשעתי", הכוס לא תתחבר בחזרה. ואילו אדם שחוטא והורס עולמות, כאשר הוא חוזר בתשובה ואומר: "חטאתי עויתי פשעתי", מתקבלת תשובתו. זו ודא בריאה, וכוחה של בריאה זו אינו מובן, אך קיים.

מקור לעשרת ימי תשובה מהאבות

את עשרת ימי תשובה (שלמעשה הם שבעה, בין כסה לעשור) קיבלנו בזכות אברהם אבינו. אומרים חז״ל (ראה תנא דבי אליהו זוטא כ״ב), שכאשר חזר אברהם אבינו מהעקידה אמר: ריבונו של עולם, באחרית נוסה "בסוף" העשרה – בחנת אותי בעשרה ניסיונות, ולכך אני מבקש עשרה ימים מראש השנה ועד יום הכיפורים. והקב״ה נענה לו, וימים אלו מסוגלים לתשובה.

אולם עלינו לדעת, כי טובה מרדות אחת בליבו של אדם יותר ממאה תוכחות (ברכות ז׳ ע״א). עוד יש לדעת, שאינה דומה תשובה ללא לימוד תורה לתשובה עם לימוד תורה, שהרי חז״ל (ראה יומא פ״ו ע״א) מביאים כמה דרגות בתשובה: יש תשובה על "עשה" ויש על "לא תעשה", יש על כריתות ומיתות בי״ד, ויש על חילול השם. ומכל מקום, כתב הרב רבי משה בן חביב בספרו "שלושה ספרים", כי כל מה שנאמר במדרגות האלו – תשובה תולה, יום הכיפורים תולה, ייסורים מכפרים, מיתה מכפרת, זה מדובר על תשובה בלי תורה. אך כאשר התשובה היא עם תורה אזי אין דבר שחוצץ בינה לבין השמים. אם אין תורה – צריך בנוסף לתשובה גם ייסורים, גס את יום הכיפורים. אבל כאשר התשובה היא עם תורה – הכל מקובל בקלות, אין צורך בכל המהלכים האלה.

הצורך בהתעוררות עצמית של האדם

דבר נוסף עלינו לדעת. אמנם יש לנו את חודש אלול, את עשרת ימי תשובה ואת יום הכיפורים, אך על האדם בעצמו להתעורר בתשובה.

על הפסוק (ישעיה נ״ב, ב׳): "התנערי מעפר קומי" (ראה ב״ר, וישלח ע״ה א') ביאר גאון עוזנו ותפארתנו בעל הבן איש חי, הנה אדם הרואה תרנגולת שמתפלשת בעפר, וחושב לעצמו: מסכנה התרנגולת, עפר יש עליה. הוא מרחם עליה ושופך עליה מים. אך המים שנשפכו על התרנגולת הופכים את העפר לבוץ אשר נדבק לגופה של התרנגולת. בא אדם פיקח ואומר לו: הנח לתרנגולת ושים אותה בשמש. משהניח לה, עמדה התרנגולת, התנערה, נענעה את עצמה, והסירה את כל הבוץ.

זהו ״התנערי מעפר קומי״ – כלומר, אל לו לאדם להירדם! עליו להתעורר! לעשות את הפעולה של ההתעוררות בעצמו כמו אותה התרנגולת שניערה את עצמה, ולא לחכות שמישהו יעורר אותו. אמנם זה טוב שאחרים מעוררים את האדם, וטוב שהשופר וחודש אלול ועשרת ימי תשובה מעוררים, אך קודם לכל על האדם להעיר את עצמו.

והתעוררות זו צריכה להיעשות ממעמקי הלב, מהפנימיות של הלב, כמו שכתוב (תהלים ק״ל, א׳): "ממעמקים קראתיך ה׳".

תשובתם של הבנים בפני האב מתקבלת יותר

אנו אומרים בסליחות: "תמהנו מרעות, תשש כוחנו מצרות, שחנו עד למאוד שפלנו עד עפר… קשי עורף וממרים אנחנו". לכאורה, איזו טענה היא זו? אם אנו מודים שאנו קשי עורף וממרים – מה אנו מבקשים מהקב״ה? אלא משמעות הטענה היא, שאעפ״י שאנו ממרים וקשי עורף, מכל מקום אנו בנים של הקב״ה, ככתוב: "בנים אתם לה׳ אלהיכם" (דברים י״ד, א'), "בני בכורי ישראל" (שמות ד' כ״ב). היחס בין

אב לבן הוא אחרת, וכמו שאנו אומרים בסליחות: "ברא כד חטי אבוהי, אבוהי דחייס אסי לכאביה. עבדא דמריד ונפיק בקולר, למאריה תאיב יתבר קולריה". כאשר הילד חוטא, אביו נותן לו עונש; אבל אח״כ כואב לאביו על שהעניש את בנו והוא חס עליו. כאשר הבן יצעק: "אבא, סליחה!", מיד יתנפל עליו האב, ינשק ויחבק אותו. אבל עבדא דמריד נפיק בקולר, לעבד יש יחס אחר מלבן.

חז״ל אומרים (שבת פ״ט ע״ב), שכאשר יאמר הקב״ה לאברהם אבינו: "בניך חטאו", הוא יאמר לפניו: "ריבונו של עולם, יימחו וכו׳". כך יאמר ליעקב: "בניך חטאו", וגם הוא ישיב: "ריבונו של עולם, יימחו וכו"׳. וכשיאמר כך ליצחק, יענה לו: "ריבונו של עולם, בני ולא בניך?!. כשאמרו: ׳נעשה ונשמע' אמרת להם: ׳בני בכורי ישראל׳ – בני ולא בניך!?".

יצחק אבינו מבין שאם הקב״ה אומר: ״בניך חטאו״, הרי זה מלמד שיחסו של הקב״ה כלפינו הוא יחס של אדון אל עבדיו. וכך הוא אומר: ״בני ולא בניך?" – הרי אנו בנים להקב״ה, וכדברי רבי מאיר (קידושין ל״ו ע״א) שבין כך ובין כך אתם קרויים בנים. כך אנו אומרים בתפילת ראש השנה: "היום הרת עולם, היום יעמיד במשפט כל יצורי עולם, אם כבנים אם כעבדים. אם כבנים – רחמנו כרחם אב על בנים, אם כעבדים – עינינו לך תלויות, עד שתחוננו ותוציא לאור משפטנו קדוש".

כתב הבן איש חי, שכאשר אנו אומרים "אם כבנים אם כעבדים", צריך לזכור האדם שהקב״ה אומר (עד״ה מלאכי א׳, ו׳): "אם אב אני איה כבודי, ואם אדונים אני איה מוראי", ולכך עלינו לומר זאת בהתלהבות.

זכות אבות מסייעת לתשובה

הגמרא (ע״ז י״א ע״א) מביאה מעשה על רבי אלעזר בן דורדיא, שלא השאיר עבירה שלא עשה. בסופו של דבר אמרה לו גויה אחת שהוא לא יוכל לחזור בתשובה. ביאר בעל הבן איש חי ע״ה בספרו בן יהוידע (שם), שהטעם שאמרה לו דבר זה הוא כדי לחזק את ליבו במעשהו הרע, על מנת לייאשו מן התשובה מכאן ולהבא.

בהמשך הדברים מספרת הגמרא, שרבי אלעזר בן דורדיא ישב בין שני גבעות, ואמר: "הרים וגבעות, בקשו עלי רחמים, אמרו לו ההרים והגבעות: מה אתה רוצה מאיתנו? עלינו לדאוג קודם כל לעצמנו, שהרי גם עלינו נאמר ׳ההרים ימושו והגבעות תמוטינה'. אמר: שמים וארץ, בקשו עלי רחמים! אמרו לו: ׳שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה׳. אמר: חמה ולבנה, בקשו עלי רחמים, אמרו לו: עד שאנחנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו רחמים. אמר: אין הדבר תלוי אלא בי!. הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה, עד שיצאה נשמתו. יצאה בת קול ואמרה: "רבי אליעזר בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא". בכה רבי ואמר: "יש קונה עולמו בכמה שנים, ויש קונה עולמו בשעה אחת".

מבארים התוס׳ (שם ד״ה "עד שאנו מבקשים עליך רחמים"): "עד שאנו מבקשים עליך רחמים – לא השיבו לו כך, אלא היה אומר בליבו שכך יוכלו להשיב. אי נמי, שר של הרים היה משיב כן״. אין לו תקוה, לא ההרים ולא הגבעות – אף אחד לא יכול להגן עליו.

ביאר הבן יהוידע (שם), שההרים והגבעות אלו האבות והאימהות. האבות נקראים "הרים", והאימהות נקראות "גבעות". אנחנו מבקשים מאבות העולם, מבקשים מהאימהות: תתפללו עלינו, כדי שנוכל בימים האלו לחזור בתשובה שלמה.

עלינו ללמוד מאימותינו הקדושות את הנהגותיהן. שרה אימנו לימדה אותנו שצריך לדאוג לחינוך הילדים. כאשר ראתה שישמעאל מתחבר עם יצחק ורוצה לקלקל אותו, מיד אמרה (בראשית כ״א, י׳): "גרש האמה הזאת ואת בנה!". שרה עצמה היתה מקרבת נשים אליה, וכדברי חז״ל (ב״ר פ׳ ל״ט): "אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים", וזהו גם כן חינוך. ממנה עלינו ללמוד שיש לדאוג שיהיה חינוך טוב לילדים.

רבקה אימנו שהגיעה מבית לבן היתה "כשושנה בין החוחים" (שה״ש בי, בי), עד כדי כך שרבקה אומרת: "עלי קללתך בני" (בראשית כ״ז, י״ג), ואומרים על כך חז"ל (ראה בתרגום אונקלוס ויונתן בן עוזיאל וברש״י שם): "עלי" נאמר ברוח הקודש. אם כן, מרבקה אימנו יש ללמוד שגם אנו מסוגלים להיות כשושנה בין החוחים.

כאשר פגש אליעזר את רבקה הוא שם שני צמידים על ידיה עשרה זהב משקלם. שני צמידים אלו – משקלם רב ביותר (בחשבון שערכתי משקלם הוא כשני קילו)! על כורחנו יש כאן משמעות עמוקה. מגלים לנו חז״ל, שבכך רמז לה שעתידים בניה לקבל את עשרת הדברות, בשני לוחות אבנים הצמודים יחד, המצוות שבין אדם למקום והמצוות שבין אדם לחברו.

מרחל אמנו יש ללמוד את ביטול מידת הקנאה

על לאה נאמר, שמיום בריאת העולם ועד אליה, לא היתה אשה שהודתה לקב״ה כמו לאה, שאמרה: "הפעם אודה את ה'" (בראשית כ״ט, ל״ה). ארבע נשים לוקח יעקב, כל אשה יולדת שלושה ילדים. כאשר יולדת לאה את הילד הרביעי היא מודה לקב״ה שהכל ממנו יתברך שמו ויתעלה. זכתה, ובגין כך יצא ממנה יהודה, אשר בן-בנו הוא דוד המלך. כל פעם שאנו אומרים את התהלים של דוד המלך צריך לזכור שזהו בזכות אותה ההודאה. מלאה עלינו ללמוד את חשיבות ההודאה שהכל מאיתו יתברך. עלינו לידע שהקב״ה רוצה את ההודאה הזאת, רוצה ש״תמליכוני עליכם" (אף שהוא אינו צריך את ההמלכה שלנו).

בימים אלו של עשרת ימי תשובה שקיבלנו בזכות אברהם אבינו, ה' נמצא קרוב אלינו. לא צריך לדפוק בדלת, משום שהדלת פתוחה.

הגמרא (ברכות כ׳ ע״ב) מספרת: אמרו המלאכים לקב״ה: איך אתה נושא פנים לישראל? אמר להם: איך לא אשא להם פנים? אני אמרתי: 'ואכלת ושבעת וברכת' והם מחמירים על עצמם על כזית ועל כביצה". כך גם לגבי תקיעות השופר: אומר הקב״ה: אני מצוה אתכם לתקוע שלושים קולות, ואתם תוקעים מאה ואחד קולות. כיון שאתם נושאים פנים, גם אני אשא לכם פנים.

וכך לגבי התשובה: אני אמרתי לכם לחזור בתשובה, ואכן כולנו מזועזעים, מכינים את עצמנו לחזור בתשובה. אומר הקב״ה: אתם עושים כך – גם אני אשא אתכם למעלה.

הפסוק אומר (תהלים פ״א, א׳-ה׳): "למנצח על הגיתית… הרנינו לה׳ עוזנו הריעו לאלהי יעקב, שאו זמרה ותנו תוף כינור נעים עם נבל. תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו, כי חוק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב". כבר עמד הזוהר (ח״ב שמות בשלח ס׳ ע״ב, ח״ג ויקרא בחוקותי קי״ג.) על המילים: "משפט לאלהי יעקב", וביאר: כאשר עומד האדם ואומר: "ריבונו של עולם, חטאתי עויתי פשעתי", ומעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לכסלה עוד, הקב״ה לוקח את כל עוונותיו והופך אותם למצוות. או אז בא היצר הרע ומקטרג: איפה העוונות? עונה הקב״ה: אני עשיתי משפט, מחלתי לו וויתרתי לו על הכל.

קיימת לנו אפשרות לא רק של: "מחה פשעינו מנגד עיניך", ולא רק: "מחול וסלח לכל עוונותינו", אלא יותר מזה: יש לנו אפשרות לעבוד את הקב״ה מאהבה, ואז הכל מתהפך!. הדרגה הגבוהה ביותר שאנחנו צריכים לשאוף לה היא יראת הרוממות.

וידוי על חטאים שכבר התודה עליהם שנה שעברה

הרמב״ם (תשובה פ״ב ה״ח) כותב שמותר לאדם לשוב ולהתוודות על חטאים שעשה בשנה קודמת, למרות שכבר התוודה עליהם בשנה שעברה. לדוגמה: אדם שתה מים בלי ברכה, וביום כיפור התוודה על כך: "ריבונו של עולם, ביום פלוני שתיתי מים בלי ברכה, ואני חוזר בתשובה. חטאתי, עוויתי, פשעתי!". בשנה הבאה מותר לו לחזור ולומר שוב: "ריבונו של עולם, שתיתי מים בלא ברכה לפני שנה, ואני מתודה על כך".

אכן זו מחלוקת בגמרא (יומא פ״ו ע״ב). לדעת ת״ק, אל לו לאדם להתוודות על חטאים שהתוודה עליהם ביום כיפור שעבר, משום שיש בזה "ככלב שב על קיאו, אך דעת ר״א בן יעקב – "כל שכן שהוא משובח, שנאמר: 'כי פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד׳". הרמב״ם (שם) והשו״ע (סי׳ תר״ז סעי׳ די) פסקו כדעת ר״א בן יעקב.

רביע סעדיה גאון היה לוחם חריף נגד הקראים (מה שנקרא בדור שלנו "רפורמים" או "קונסרבטיבים"). הקראים רדפו אותו עד חורמה, והוא נאלץ לברוח ממקום למקום. פעם אחת הוא ברח ונכנס לבית של יהודי. אותו יהודי לא זיהה את רבינו סעדיה, אך בכל זאת נהג בו כבוד, האכיל והשקה אותו וטיפל בו בראוי.

הקראים שמעו שהוא נמצא באותו אזור, והתחילו לחפש אחריו. קם רבינו סעדיה גאון והודה לבעל הבית, והלך. כשהגיעו הקראים לאותו בית, שאלו את בעל הבית אם רבינו סעדיה גאון היה בביתו, ותיארו בפניו את מראהו. משהבין אותו בעל הבית שהאורח שהיה אצלו הוא רבי סעדיה גאון, מיד רדף אחריו. כשראה אותו מרחוק, צעק לו: "רבינו סעדיה, המתן רגע!". כשהגיע אליו בעל הבית התנפל עליו, נישק לו את רגליו, וביקש ממנו מחילה וסליחה. אמר לו רבי סעדיה: "על מה אמחול לך? על מה אסלח לך? הרי האכלת והשקית אותי, השכבת אותי במיטה נקיה!". אמר לו בעל הבית: "אכן, אך לא ידעתי שאתה רבינו סעדיה גאון, לו הייתי יודע, הייתי עושה לך כבוד גדול הרבה יותר!".

ישב רבינו סעדיה גאון על הרצפה והתחיל לבכות. אמר לו: "מה אתה בוכה?" אמר לו: ״כשם שאתה שלא ידעת את ערכי, ועכשיו כשאתה יודע אתה מצטער – כך אני, שבכל יום ויום אני מכיר בפועלו של הקב״ה יותר מאשר ביום האתמול, כיצד לא אבכה?".

ממעשה זה רואים שרבינו סעדיה גאון פוסק כמו ה"מאן דאמר" שמותר להתוודות גם על חטאים שהתוודה עליהם בשנה שעברה.

אך דעת החולקים שסוברים שבוידוי על חטאי השנים שעברו יש בזה משום כלב השב על קיאו, סוברים שכיון שה' כבר מחל לאדם בשנה שעברה, אין לחזור ולהתוודות על אותם העוונות. אמר פעם חכם אחד: אם האדם מתוודה על העוונות של לפני ראש השנה שעברה, משמע שחושב שהשנה הוא צדיק ואין לו שום עוונות, ולא נותר לו אלא לחפש את העוונות של השנים שעברו…

גאון עוזנו ותפארתנו הבא״ח ע״ה בדרשותיו (אבן שלמה על הפסוק בשיר השירים פרק ז׳ פסוק א') מתייחס לפסוק: "שובי שובי השולמית, שובי שובי ונחזה בך". יש לשאול: למה כתוב ארבע פעמים "שובי"?. פירש הבן איש חי בפירושו הראשון, שארבע הפעמים הן כנגד ארבעת חילוקי כפרה (ועיין יומא דף פ״ו ע״א בדברי רבי מתיא בן חרש על עשה, לא תעשה, לאו עם כרת ומיתה, וחילול השם, עיי״ש). פירוש נוסף הביא, וזו לשונו: "יען כי בתוספת ימיו בשנה זו מוכרח שנוסף לו ידיעה בגדלותו יתברך יותר ויותר, ואם כן לפי הכרתו עתה לא תספיק לו התשובה שעשה עליהם ביום הכיפורים שעבר".

במשך השנה כולה אדם מכיר יותר את בוראו ביחס לשנה שעברה. במשך השנה אדם מבין יותר ויותר את חומרת העוון שעשה. לכן הווידוי של השנה לא דומה לווידוי של השנה שעברה.

על פי זה ביאר הבא״ח שם את הפסוק (תהלים נ״א, ה'): "כי פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד". לכאורה יש לשאול: מדוע נכתב הפסוק בלשון עתיד, "אדע"?, היה צריך להיות "ידעתי". אלא כל שנה אני מגיע להכרת חטא יותר גדולה משנה שעברה, "שתמיד מתחדש אצלי ידיעה בערך שלהם, כי כל מה שאני מכיר גדולתו יתברך יותר בה אני אדע פשעי ומשקלם עד כמה הם מגיעים, ומה שערכתי ושקלתי אתמול יהיה נחשב אצלי בסוג טעות, כי עתה אני שוקל ומעריך אותם ערך חדש כדי ההכרה וההבנה החדשה שנודעה לי בגדלותו יתברך שמו וכו'".

אמירת הוידוי בקול או בלחש

אומרים חז״ל (עיין אבות פ״ה מ״ה, יומא כ״א ע"א), שבבית המקדש היו עומדים ביום הכיפורים צפופים, ומשתחווים מרווחים, ולכל אחד היו לו ארבע אמות. לכאורה אפשר לשאול: כיון שהמקום יכול להתרחב ארבע אמות, למה היו עומדים צפופים? אמר פעם אחד מחכמי המוסר, שרק כאשר עומדים צפופים – דהיינו כשהאדם עומד מחובק עם חבירו, אזי יכול המקום להתרחב אחר כך כדי ארבע אמות לכל אחד. אבל אם כבר כשהאדם עומד הוא רוצה ארבע אמות פרטיות, נבדלות מחבירו, הרי כבר לא קיימת הזכות לעמוד מרווחים.

הטעם שהיו משתחווים רווחים הוא כדי שאדם לא ישמע את הווידוי הפרטי של חבירו. מכאן שהוידוי צריך להיאמר בלחש, כך שחבירו שעומד לידו לא ישמע אותו. אבל הוידוי שאומרים לפי אלפ״א בית״א, או הוידוי המודפס בסידורים יכול האדם לומר אותו בקול.

הוידוי נאמר בפה, והפה הוא הקולמוס של הלב. ואף שהקב״ה ודאי לא צריך אה אמירת הוידוי שלנו בפה, שהרי הוא יודע את המחשבות שלנו, מ״מ הקב״ה רוצה שנבטא את הוידוי בפועל, בדיבור ובמעשה יותר, למען נחדל מעושק.

כוח לימוד מוסר בכלל ובעשרת ימי תשובה בפרט

הרב בעל הבן איש חי (בן איש חייל בכמה מקומות בדרשות שבת שובה ובעוד מספריו) כותב, ששבעת הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים באים לתקן יום כנגד אותו יום של כל השנה. שבת שובה באה לתקן את כל שבתות השנה. לכן צריך האדם לנצל את היום הזה ללמוד הלכות, ללמוד דינים, ללמוד מוסר, ולעשות חשבון נפש עם עצמו.

כשלומד האדם מוסר, עליו להתבונן במעשיו שלו. וגם כאשר מוסר שיעור מוסר – אל יחשוב שכל דבריו הם כלפי האחרים, אלא יכוון את דבריו גם כלפי עצמו.

חז״ל מביאים ביטוי של חוסר מוסריות, שכאשר היה אומר אדם לחבירו: "טול קיסם מבין שיניך", היה חבירו עונה לו: "טול קורה מבין עיניך". למד מכך הרב רבי יחזקאל הכהן, רבה של רחובות, שעל האדם להכליל את עצמו בדברי המוסר. זה נרמז בפסוק (איכה ג׳, מ׳): "נחפשה דרכינו ונחקורה", כלומר: אם נכליל את עצמינו בדברי המוסר אזי ״ונח-קורה״ – לא יהיה מקום לטענה של "טול קורה מבין עיניך".

זכורני פעם שדרשתי בבית הכנסת בליל שבת ודיברתי דברי מוסר. היה שם יהודי נכבד, שכאשר סיימתי את הדרשה, אמר לי: "אדוני הרב, אין לך דרך ארץ, אני בא פעם בשנה להתפלל, למה אני צריך לשמוע ממך דברי מוסר?". אמרתי לו: "כשאני אומר דברי מוסר, אני מתכוון גם על עצמי וגם עליך!".

ואכן, על האדם לידע שקודם כל (ב״מ ק״ז ע״ב, ב"ב ס׳ ע״ב) "קשוט עצמך" ואחר כך "קשוט אחרים".

אומר הרב חיד"א, שאדם אשר לא ביקש מחילה מחבירו, אזי גם עבירות שבין אדם למקום לא נמחלות לו. אבל אנו לא סוברים כן, אלא אף אם אדם לא ביקש מחבירו, ולמרות שהעבירות שבינו לחבירו לא נמחלו לו – בכל זאת העוונות שבין אדם למקום, שעליהם חזר בתשובה, נמחלים.

בימים האלה יש הזדמנות גדולה. עתה הקב״ה נמצא פה קדוש בקרבנו. זו ההזדמנות שלנו לחזור בתשובה, לקבל על עצמנו משהו טוב. אדם שלומד שעה ביום – יוסיף מעט על הזמן.

חייב אדם ללמוד הלכות, כדי שידע איך לנהוג. אם אדם אינו לומד הלכות שבת כהלכתן ודאי שייכשל. אבל אם הוא לומד אותן, נברא מלאך של שבת השומר על האדם. ה"אור החיים" הקדוש כתב שישנם שני סוגי מלאכים: יש מלאכים המלווים את האדם, כגון בערב שבת, אשר להם הוא אומר: "שלום עליכם"; אך יש מלאכים שנבראים מכוח המצוות שעושה האדם, ואלו הם המלאכים של: "כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך״ (תהלים צ"א, י״א. ועיין רמב״ם הל' מזוזה פ״ו הי״ג).

אומר הזוהר הקדוש (שמות ק״ו ע״ב) על הפסוק (ישעיהו נ״ז, י״ח): "ואשלם ניחומים לו ולאבליו", ששני מלאכים מלווים את האדם יום יום. כאשר עושה האדם מצוה הם שמחים, וכאשר עושה עבירה הם בורחים ממנו ומתאבלים עליו. אך אם חוזר בתשובה המלאכים חוזרים, וזהו: "ואשלם ניחומים לו ולאבליו".

על האדם לדעת כי כל אדם ואדם מישראל משכן לשכינה. כפי שלמדו המפרשים (עיין לאלשיך תרומה) מהפסוק (שמות כ״ה, ח׳): "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" – השכינה שוכנת בקרבו של האדם. כאשר הוא עושה עבירה השכינה מסתלקת ממנו, וכאשר ישים האדם אל ליבו שכתוצאה ממעשיו הרעים השכינה מסתלקת ממנו – בודאי הוא יחזור בתשובה.

בגלל אבות תושיע בנים

מורי ורבותי! עלינו לדעת שעכשיו העת. יש לנו זכות של אברהם, זכות של יצחק גבורה, זכות של יעקב, יש לנו זכות של רבקה ולאה הקבורים פה, וזכות שרה אמנו, ושרה אמנו הרי יודעת בדיוק את מצבו של עם ישראל, שהרי היא אמרה (בראשית כ״א, י'): "כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק", כלומר שאי אפשר לזווג את ישמעאל – אשר הוא פרא אדם – עם ישראל, אלא (שם, י״ג, ט"ו): "כי את כל הארץ… לך אתננה ולזרעך עד עולם״. כלומר הקב״ה נתן לנו אה הזכות על ארץ ישראל.

אנו בנים לקב״ה! אויבים ושונאים יש הרבה, ואנחנו רוצים לבקש מהקב״ה שישמיד וידבר אויבינו תחתינו ולא יעשו ידיהם תושיה, ויקויים בהם "חרבם תבוא בלבם וקשתותם תשברנה", ועם ישראל ישב בארצו שקט ושאנן ואין מחריד.

יה״ר שהקב״ה יפתה לבנו בתורתו אהבתו ויראתו, ובזכות לימוד התורה יקויים בנו: 'ואני זאת בריתי – ובא לציון גואל׳ במהרה בימינו אמן.

דילוג לתוכן