"לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ חֶלְקָם נָתַתִּי אֹתָהּ מֵאִשָּׁי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא כַּחַטָּאת וְכָאָשָׁם:" (פרק ו', פסוק י')
לפי ניגון הטעמים, המילה 'חלקם' מוסבת על המשך הפסוק: "חלקם נתתי אותה מאשי", ולא שייכת לחלק הראשון. אמנם רש"י קישר מילה זאת עם ראש הפסוק: " לא תאפה חמץ חלקם", וזאת ע"פ הגמרא במנחות, שלומדת מהפסוק שאף שיירי המנחה אסורים בחמץ.
גם הרמב"ם פסק כן , וכך הם דבריו: "כל המנחות… וכן שיירי המנחות שאוכלין הכוהנים, אע"פ שהן מותרים לאכלן בכל מאכל ובדבש, אין אוכלין אותן חמץ, שנאמר: 'לא תאפה חמץ חלקם' – אפילו חלקם לא יחמיצו".
אפשר ללמוד מהרמב"ם חידוש מוסרי. אדם שנתן חלק מממונו להקב"ה, ומעתה הוא מרגיש כ"שיריים" ביחס להקב"ה – אדם כזה ראשי לאכול דבש, כי תאוותו התבטלה. אבל לאכול את השיריים עם החמץ – להתגאות – אסור לעולם.