מגילת אנטיוכוס

א) ויהי בימי אנטיוכוס מלך של יון מלך גדול ותקיף היה, וחזק בשלטונו וכל׀המלכים ישמעו לו:

ב) הוא כבש מדינות רבות, ומלכים חזקים אסר, והחריב טירותם והיכליהם שרף באש, וגבוריהם בכבלים אסר:

ג) (י"נ: מימי אלכסנדרוס המלך לא קם מלך כמוהו בכל׀עבר הנהר:) הוא בנה מדינה גדולה על׀חוף הים להיות לו לבית מלכות ויקרא׀לה אנטיוכיאה על׀שמו:

ד) וגם בגריסו משנהו בנה לו מדינה אחרת לנגדה, ויקרא׀לה בגריס על׀שמו וכן שמותן עד היום הזה:

ה) בשנת עשרים ושלוש שנים למלכותו, היא שנת מאתים ושלוש עשרה שנים לבנין בית אלהים זה, שם פניו לעלות לירושלים:

ו) ויען ויאמר לשריו, הלא ידעתם כי יש עם היהודים אשר בירושלים בינינו, לאלהינו אינם עובדיםז, ודתינו אינם עושים, ודתי המלך עוזבים לעשות דתיהם.

ז) וגם הם מיחלים ליום שברון המלכים והשלטונים, ואומרים מתי ימלוך עלינו מלכינו, ונשלוט בים וביבשה, וכל׀העולם ינתן בידינו, אין כבוד למלכות להניח אלה על׀פני האדמה.

ח) עתה בואו ונעלה עליהם ונבטל מהם את׀הברית אשר כרת להם שבת חודשח ומילה:

ט) וייטב הדבר בעיני שריו, ובעיני כל׀חילו:

י) בעת ההיא קם אנטיוכוסי המלך, וישלח את׀ניקנור משנהו בחיל גדול ועם רב, ויבוא לירושלים ויהרוג בה הרג רב, ויצב פסל בבית המקדש, במקום אשר אמר אלהי ישראל לעבדיו הנביאים, שם אשכין שכינתי לעולמים.

יא) באותו זמן שחטו חזיר, והביאו מדמו לעזרת הקדש:

יב) ובהיות זה וכאשר שמע יוחנן בן׀מתתיה את הדבר הזה, נתמלא קצף וחמה ופניו נשתנו, ויועץ בלבו מה לעשות על׀זה:

יג) אז יוחנן בן׀מתתיה עשה לו חרב, שתי זרתות ארכה וזרת אחת רחבה ותחת בגדיו עטפה:

יד) ויבוא לירושלים ויעמד בשער העיר, ויקרא לשוערים ולשומרים, ויאמר להם אני יוחנן בן׀מתתיה כהן היהודים, באתי להכנס לפני ניקנור:

טו) ואז באו השוערים והשומרים, ויאמרו לניקנור, הכהן הגדול של יהודים עומד בפתח, ואמר להם בוא יבוא:

טז) אז הובא יוחנן לפני ניקנור, ויען ניקנור ואמר לו, יוחנן אתה הוא אחד מן׀המורדים אשר מרדו במלך, ואינם רוצים בשלום מלכותו:

יז) ויען יוחנן לפני ניקנור, עתה באתי לפניך, לעשות כל אשר תרצה ברצונך.

יח) ויען ניקנור ויאמר ליוחנן, אם כרצוני אתה מבקש לעשות, קח חזיר ושחטהו לפסל, ואלבישך בגדי המלכות, וארכיבך על׀סוס המלך, וכאחד מאוהבי המלך תהיה:

יט) וכשמוע הדבר הזה, השיבו יוחנן ואמר, אדוני, אני ירא מבני ישראל, פן׀ישמעו כי עשיתי כן, וסקלוני באבנים, עתה יצאו כל׀איש מלפניך פן יגידו לבני ישראל:

כ) אז ניקנור הוציא כל׀איש מלפניו:

כא) בעת ההיא, נשא יוחנן בן׀מתתיה עיניו לשמים, ותקן תפלתו לפני רבון העולם ויאמר, אלהי ואלהי אבותי אברהם, יצחק וישראל:

כב) וכך אמר, אל תמסרני ביד הערל הזה, פן יהרגני וילך וישתבח בבית דגון אלהיו, ויאמר, אלהי נתנו בידי:

כג) באותה שעה, פסע אליו שלש פסיעות, ויתקע החרב בלבו, וישלך אותו חלל בעזרת הקודש:

כד) ויען יוחנן לפני אלהי השמים ויאמר, אלהי, לא תשים עלי חטא, כי הרגתיו בבית מקדשך, עתה תמסור את׀כל׀העמים אשר באו עמו להטעות את בני ישראל אשר בירושלים:

כה) אז יצא יוחנן (בן׀מתתיה) ביום ההוא, וילחם בעמים ההם, ויהרג בהם הרג רב, וינוסו העם אשר נצולו מן החרב באניה אל אנטיוכוס המלך:

כו) ומספר ההרוגים אשר הרג ביום ההוא, שבעים ושנים אלף ושבע מאות, אשר היו הורגים איש בחבירו:

כז) בשובו בנה ('מנרתא') עמוד, ויקרא לה מקבילח ממית החזקים:

כח) ויהי כאשר שמע אנטיוכוסלט המלך כי נהרג ניקנור משנהו, ויצר לו מאד, וישלח להביא, את בגריס החוטא המטעה את׀עמו:

כט) ויען אנטיוכוס ויאמר לבגריס, הלא ידעת אם׀לא שמעת, מה שעשו לי בני ישראל, הרגו חילותי ויבזו מחנותי ושרי:

ל) עתה על ממונכם אתם בוטחים, או על בתיכם אשר לכם, באו ונעלה עליהם, ונבטל מהם הברית אשר כרת להם, אלהיהם שבת חדש ומילה:

לא) אז קם בגריס החוטא וכל׀מחנותיו ויבוא לירושלים:

לב) ויהרג בה הרג רב, ויגזר בה גזרת השמדה, על׀שבת חדש ומילה:

לג) בהיות זה, כאשר היה דבר המלך נחפז, כל איש שימול את בנו, יביאו את האב והאם, ויתלום לנגד התינוק:

לד) וגם אשה אשר ילדה בן אחרי׀מות בעלה, ותמל אותו לשמונה ימים, ותעל על׀חומת ירושלים ובנה המהול בידה:

לה) ותען ותאמר, לך אומרים בגריס הרשע החוטא, מצות אבותינו לא תפסוק מאתנו ולא מבני בנינו, ותפל את בנה לארץ ותיפול אחריו, וימותו שניהם, ורבים מבני ישראל היו עושים כן, ולא שנו ברית אבותם:

לו) בזמן ההוא אמרו בני׀ישראל איש לחבירו, באו ונלך ונשבות באחת המערות פן נחלל את׀יום השבת, וילשינו עליהם מהיהודים לבגריס:

לז) אז שלח בגריס אנשים חמושים, ויבאו על׀פי המערה, ויאמרו, בני ישראל צאו אלינו, ואכלו מלחמנו ושתו מייננו, ומעשינו תהיו עושים:

לח) ויענו בני ישראל ויאמרו איש לחבירו, זוכרים אנחנו מה שנצטוינו על הר סיני, ששת ימים תעבד ועשית כל׀מלאכתך וביום השביעי תשבות, עתה טוב לנו שנמותנ במערה מאשר נחלל את׀יום השבת:

לט) בהיות זה כאשר לא׀יצאו אליהם, ויביאו עצים לחים וישרפו על׀פי המערה, וימותו כאלף איש ואשה:

מ) אחרי כן יצאו חמשה בני׀מתתיה, יוחנן וארבעה אחיו, ועשו מלחמה בעמים ההם:

מא) והרגו בהם הרג רב, ויגרשו את הנותרים לאיי הים, כי בטחו באלהי השמים:

מב) אז בגריס החוטא נכנס בספינתו, וינס אל אנטיוכוס המלך ועמו אנשים שנצולו מן החרב:

מג) ויען בגריס ויאמר לאנטיוכוס, אתה המלך נתת צווי לבטל מן׀היהודים שבת וחדש ומילה, ומרד גדול בהם, ואף אם יבואו עליהם כל׀העמים והאומות והלשונות, לא יוכלו לחמשת בני מתתיה, שהם מאריות חזקים, ומנשרים קלים, ומהדבים עזים:

מד) עתה המלך, תיטב עצתי לפניך, אם תלחם בהם בצבאות הללו, תכלם בפני כל׀המלכים:

מה) לכן שלח אגרת לכל׀מדינות מלכותך, ויבאו כל שרי הצבאות, ואתם כל העמים, ועמהם פילים מלבושים שריונים:

מו) וייטב הדבר בעיני אנטיוכוס המלך, וישלח ויקרא לשרי המדינות, ויבאו כל׀העמים, ועימם פילים מלבושים שריונים:

מז) בשנית עמד בגריס החוטא ובא לירושלים, פרץ בה שלש׀עשרה פרצות, והפסיק נהרות העיר, ושרף אבנה עד שנעשה כעפר.

מח) ויחשב בלבו ויאמר, הפעם הזאת לא יכולים לי בני ישראל כי רב כוחי ועז ידי, ואלהי השמים לא חשב כן:

מט) וכאשר שמעו חמשת בני מתתיה, קמו והלכו אל מצפה גלעד, במקום שהיה להם הצלה בימי שמואל הנביא:

נ) צום גדול גזרו וישבו על אפר, לבקש רחמים מלפני אלהי השמים:

נא) אז נפלה בלבם עצה טובה, והיו שמותיהם, יהודה הבכור, שמעון השני, יוחנן השלישי, יונתן הרביעי, אלעזר החמישי, ויברך אותם אביהם בטרם שלח אותם לקרב ואמר להם, יהודה בני אודה מעשיך כיהודה בן׀יעקב אשר׀היה נמשל באריה, ואתה שמעון בני אודה מעשיך כשמעון בן׀יעקב אשר הרג יושבי שכם על דינה אחותו, ואתה יוחנן בני אודה מעשיך כאבנר בן׀נר שר צבא ישראל, ואתה יונתן בני אודה מעשיך כיונתן בן׀שאול אשר הרג את הפלשתים, ואתה אלעזר בני אודה מעשיך כפינחס בן׀אלעזר אשר קנא לאלהיו והציל את׀בני ישראל מן החמה, על׀זאת יצאו חמשת בני׀מתתיה ביום ההוא וילחמו בעמים ההם, ויהרגו בהם הרג רב, ויהרג מהם יהודה:

נב) באותה שעה, כאשר ראו כי נהרג יהודה, שבו ובאו אל׀אביהם, ואמר להם למה שבתם:

נג) ויענו ויאמרו, יהודה אחינו נהרג, והוא היה שקול ככלנו:

נד) ויען מתתיה ויאמר להם, אני אצא עמכם ואלחם בעמים האלה, פן׀יאבדו בית ישראל, ואתם תתנחמו על׀אחיכם:

נה) ויצא מתתיה ביום ההוא עם׀בניו, וילחמו בעמים:

נו) ואלהי השמים, מסר את כל׀גיבורי העמים בידיהם, ויהרגו מהם הרג רב, כל׀אחוזי שולף חרב, וכל׀מושכי קשת, שרי החיל והסגנים, לא׀נותר בהם שריד, וינוסו הנשארים למדינות הים, ואלעזר היה מתעסק להמית את הפילים, ויטבע בפרש הפילים:

נז) ויבקשוהו אחיו בין החיים ובין המתים ולא מצאוהו, ואחר כך מצאוהו נטבע בפרש הפילים:

נח) וישמחו בני ישראל, כי׀נתנו שונאיהם בידיהם, מהם שרפו באש, ומהם דקרו בחרב, ומהם תלו על׀העץ, ובגריס החוטא המטעה את׀עמו שרפו באש בית ישראל:

נט) ואנטיוכוס המלך, כאשר שמע שנהרג בגריס משנהו וכל׀שרי החיל אשר עמו, נכנס בספינה וינס למדינת הים, וכל׀מקום שהיה בא שמה היו מורדים בו ואומרים לו הבורח הבורח, והפיל עצמו לים:

ס) אחר זה, באו בני ישראל לבית המקדש, ויבנו הפרצות ויטהרו את׀המקדש מן ההרוגים ומן הטמאות:

סא) ובקשו שמן זית זך להדליק הנרות ולא מצאו אלא צלוחית אחת, שהיתה חתומה בטבעת כהן גדול מימות שמואל הנביא וידעו שהיא טהורה:

סב) והיה בה כשיעור הדלקת יום אחד, ואלהי השמים אשר שכן שמו שם נתן בה ברכה והדליקו ממנה שמונה ימים:

סג) על׀כן קימו בני חשמונאי קבלה זו ואסרו זה האיסור הם וכל בני ישראל:

סד) להודיע לבני ישראל, לעשות שמונה ימים האלה ימי ששון ושמחה, כימי המועדים הכתובים בתורה ולהדליק בהם נרות, להודיע לבניהם אחריהם, אשר עשה להם אלהיהם גאולה מן השמים:

סה) בהם אין לספוד ולא לבכות ולא לגזור צום, וכל שיש עליו נדר ישלמנו:

סו) אך חשמונאי ובניו ואחיו לא׀גזרו בהם לבטל עבודה ומלאכה, ומן׀העת ההיא לא׀היה שם למלכות יון:

סז) ויקבלו המלכות בני חשמונאי ובני בניהם מהעת הזאת עד׀חרבן בית אלהים זה, מאתים ושש שנים:

סח) על׀כן בני ישראל מהיום ההוא שומרים את הימים האלו בכל׀גלותם ויקראו להם ימי שמחה מחמשה ועשרים לחדש כסלו שמונה ימים:

סט) ועד׀העולם לא יסורו מהם אשר היו הכהנים והלוים וחכמיהם בבית מקדשם קיימו עליהם ועל׀בני בניהם עד׀עולם: