*סיפר מרן הרב זצ"ל: פעם אחת, הזדמנתי להיות בחנוכה בז'נבה – שווייץ [לאחר הלוויתו של הנגיד תומך תורה וגומל חסד מר אדמונד ספרא ע''ה], והוזמנתי על-ידי נציגי חב"ד לברך ולהדליק את החנוכייה שהוצבה בכיכר המרכזית שבעיר.
אך לא רציתי לברך על החנוכייה ברחובה של עיר, וכי מאיפה מצאנו הלכה שכזו? חיפשתי דרך בה אוכל להיענות לבקשתם של שליחי חב"ד.
אמרתי לאחראים: "נתפלל מנחה ואחר כך ערבית, ואז נוכל להדליק מדין בית-כנסת עראי".
הגעתי אל רחבת הכיכר המרכזית בעיר, להדלקת החנוכייה. "אדהכי והכי", אני רואה מצד שמאלי עץ-אשוח גדול מקושט ומואר בשלל אורות, כמנהג הגויים בתקופה זו.
כשראיתי כך, לא ידעתי כיצד אדליק ואזכיר שם שמים, צמוד למקום כל כך טמא, שריח עבודה-זרה נודף ממנו.
חשבתי בלבי, שאעמוד כשגבי פונה לעץ, כמו שמצינו לעניין ברכה מול אשה הלבושה שאינה בצניעות, שנפסק בשולחן ערוך ''שיסב את פניו ויברך". וכך עשיתי.
והנה בעוד אני מסתובב הייתה הפסקת חשמל בכל האזור וכל האורות כבו!
הודיתי לקדוש-ברוך-הוא על כך, וניצלתי את ההזדמנות, אמרתי להם: עכשיו נדליק. בירכתי מהר והדלקתי, לפני שיתחדש זרם החשמל.
ונתקיים בנו מה שאנו אומרים בעל הניסים "ופינו את היכלך, וטיהרו את מקדשך", ואחר כך "והדליקו נרות בחצרות קודשך".