בשולחן ערוך (סי' תרס״ט סעי׳ א' בהגה) כתוב שקוראים ליום שמיני עצרת "שמחת תורה", לפי ששמחים ועושים בו סעודה לגומרה של תורה.
המקור לכך מובא בכה״ח (שם ס״ק כ״ד) ממדרש קהלת רבה (א', א׳): "אמר רבי יצחק: מכיון שעושין סעודה לגומרה של תורה". וכן בגמרא בשבת (פ״ח ע״א): "אמר אביי: עבידנא יומא טבא לרבנן".
גאון עוזנו ותפארתנו רבנו יוסף חיים זיע״א כתב (בא״ח וזאת הברכה ש״ר סעי' ח"י) שמצוה לשמוח לכבוד התורה, וכן האר״י ז״ל (ראה שער הכוונות דף ק״ד ע״א) שיבח את המנהג של שמחת התורה וההקפות של ספר התורה.
שמחה בסיום של מצוה מצינו במקדש, שכן אמרו חז״ל (תענית ל״א ע״א, וב״ב קכ״א ע״ב) שאחד הטעמים לשמחת חמישה עשר באב הוא מפני שסיימו לכרות את עצי המערכה.
אך יש לשאול: מדוע השמחה גדולה דווקא בסוף עשיית המצוה ולא בתחילתה?
חכמי המוסר הסבירו, שקבלת התורה היתה בתחילה בכפיה (שבת פ״ה ע״א): "כפה עליהם הר כגיגית", אבל לאחר שמסיימים בני ישראל ללמוד את התורה הקדושה, רואים שדבריה "נחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונופת צופים" (תהלים י״ט, ח׳), ואז הם עושים שמחה לגומרה של תורה.
יש המסבירים את עניין שמחת תורה כך, שהתורה שמחה בזמן שלומדים והוגים בה ומקיימים את מצוותיה והנהגותיה. התורה שמחה כשעם ישראל משתמש בה, ולא כאשר היא מונחת בקרן זווית, כאבן שאין לה הופכין.
כשעם ישראל מסיימים את לימוד התורה, יודעים את המצוות ומקיימים אותם, שמחה התורה בריבוי בני ישראל המקיימים את מצוותיה, ועם ישראל שמח בשמחתה של התורה. זאת ועוד, כשאדם רוצה ללמוד תורה בא היצר הרע ומפריע לו, מעכב בעדו, משום שהוא יודע שכאשר אדם לומד תורה אין לו – ליצר הרע, מקום בקרבתו. כאשר מתגבר האדם על היצר, הוא שמח את שמחת הניצחון.
ואכן, כאשר זוכים לסיים מסכת ולהשלים את תורת אלהינו, יש לנו כה להילחם ביצר הרע.
והנה בזוהר הקדוש (ח״ג ל״א ע״ב), כתוב שלמרות שהחתימה ביום הכיפורים, עדיין הפתקאות אינן נמסרות אלא בהושענא רבה. ועוד כתוב בזוהר הקדוש, שעדיין נותנין לו לאדם עשרים וארבע שעות נוספות עד יום שמיני עצרת. יום שמיני עצרת הוא יום מיוחד לעם ישראל, עליו אמר הקב״ה (ילקוט שמעוני, פנחס תשפ״ב): הביאו לי פר אחד כדי לשמוח בו בשמחת בני. אז אנו מרגישים שאנו אהובים לפני המקום. ומאחר שבטוחים אנו עתה שנחתמנו לטובה ולברכה, אם חזרנו בתשובה – לפיכך גדולה שמחתנו בגומרה של תורה.
כותב רבינו הבא״ח, שאפילו אדם גדול לא יתבייש, אלא ירקוד וימחא כף לכבוד התורה. ואף שמן הדין אסור לעשות כן בשבת וביו״ט – לצורך מצוה גדולה כזאת מותר.
מעתה, התורה שמחה ואנו שושביניה שמחים, וכיון שיום זה מבטא את שמחתנו בהקב״ה, לפיכך מצוה להרבות מאוד בשמחה, בבחינת "וגילו ברעדה".
יהי רצון שנזכה לשמוח בשמחתה של תורה השמחה בבניה.
