לדעת ר' אליעזר (סוכה דף י״א ע״ב), את הסוכות אנו עושים כזכר לענני הכבוד. והקשה החיד״א ז״ל (ברכי יוסף סימן תרכ״ה סעי' א', ראש דוד פרשת אמור): מדוע אנו עושים יום טוב מיוחד לזכר ענני הכבוד, ואין אנו עושים יום טוב מיוחד לזכר המן והבאר? עיי״ש שתירץ כמה תירוצים, והובאו במקום אחר.
אמירת עננו ובשכמל"ו
יש ביאור נוסף שביאר בעל הבן איש חי זיע״א, ונביאנו בתוספת הסבר. נקדים לבאר את דין תפילת עננו הנאמרת בתענית, ובדין אמירת "ברוך שם" וכו' שאומרים לאחר "שמע ישראל".
בגמרא (שבת כ״ד ע״א) מבואר שמעיקר הדין אדם שקיבל עליו תענית במנחה, אומר בלילה בערבית "עננו", אף שאינו מתחיל לצום אלא למחר. כן פסקו הרמב"ם (פ״ב מהל' תפלה הל' י״ד) והשו"ע (או"ח סי׳ תקס״ה ס״ג וראה מ״ב ס״ק ט'). אנו איננו נוהגים כך אלא רק בתשעה באב.
מכל מקום יוצא מפסק השו״ע, שבערבית של ליל התענית אומר עננו אף שעדיין יכול לאכול, ואילו בערבית של מוצאי הצום אינו אומר עננו אף שעדיין הוא בצום. וכלשון רש״י בשם תשובת הגאונים: "פעמים שאדם שרוי בתענית ואינו מתפלל, ופעמים שאינו שרוי בתענית ומתפלל. הא כיצד? כאן בכניסתה, כאן ביציאתה".
ולכאורה עצם הדין צריך ביאור: מדוע בליל התענית אומר האדם עננו אף שאוכל אחר כך, ואילו במוצאי הצום – כשהוא עדיין נמצא בתענית ובצום, אינו אומר עננו?
כעין אותה שאלה שאלו לגבי אמירת "ברוך שם" שלאחר "שמע ישראל". אנו אומרים "ברוך שם" בלחש, והטעם לכך מבואר בגמרא (פסחים נ״ו ע״א), משום שכאשר יעקב ביקש לגלות את הקץ לבניו נסתלקה ממנו שכינה, אמר לבניו: שמא יש בכם מי שאינו הגון'? פתחו כולם ואמרו: שמע ישראל וכו', פתח הזקן ואמר: ברוך שם וכו'. אמרו רבנן: היכי נעביד? נימריה – לא אמר משה, לא נמריה – הא אמר יעקב. תיקנו לומר אותו בחשאי.
במדרש (דברים רבה ואתחנן, פר' ב', ל״ו) מובא טעם אחר לאמירתו בלחש: כאשר עלה משה לרקיע שמע את מלאכי השרת מקלסים לקב״ה "ברוך שם", ומשה הוריד קילוס זה לישראל. משל לאדם שגנב חפץ נאה מתוך פלטרין של מלך, נתנו לאשתו ואמר לה: אל תתקשטי בו אלא בצנעה בתוך ביתך. לכן אנו אומרים "ברוך שם" כל השנה בלחש.
על פי זה כתב הטור (אורח חיים סי׳ תרי״ט), שביום הכיפורים אומרים "ברוך שם" בתפילת ערבית ובשחרית בקול רם. זאת משום שביום זה אנו כמלאכים. אבל במוצאי יום כיפור חוזרים לומר "ברוך שם" בלחש.
גם כאן נשאלת השאלה: מדוע בליל כיפור, שרק לפני זמן מה אכלנו ושתינו, כבר אנו אומרים "ברוך שם" בקול כמלאכים, ואילו במוצאי התענית, לאחר שצמנו ועמדנו בתפילה כל היום, אנו אומרים "ברוך שם" בלחש? וכי בסוף היום אנו פחות מתדמים למלאכים מאשר בליל התענית?
מעלת ורמז הסכך מהפסולת
כתוב בתורה (דברים ט״ז, י״ג): "חג הסכות תעשה לך שבעת ימים באספך מגרנך ומיקבך". חז״ל (סוכה י״ב ע״א) מבארים את כוונת הפסוק, שאת סכך הסוכה יש לעשות מהפסולת של הגורן ושל היקב. נמצא שבהכנת הסכך מקדש האדם אפילו את הפסולת, ומעלה אותה למעלת הסכך. יש לרמוז מכאן על ייעודו של האדם בעולם – להתעלות, להתקדש ולהעלות את החול לקודש.
מחשבה רוחנית או גשמית
תשובת שתי השאלות הללו – יסודה אחד. בערב התענית, אף שהאדם אוכל, הרי הוא אוכל לצורך הצום שקיבל עליו. נמצא שאכילתו אינה בשביל למלא תאוותיו, אלא לצרכיו הרוחניים. לכן מדינא אומר הוא בתפילת ערבית עננו. מה שאין כן במוצאי הצום, למרות שהאדם התענה יום שלם, הרי הוא כבר חושב על הצורך הגשמי שלו באכילה ושתיה, ולכן אין הוא אומר עננו.
כך הוא לגבי אמירת "ברוך שם" בקול ביום הכיפורים. בליל הצום, אף שלפני זמן קצר אכל ושתה לרוב, הרי עשה זאת משום המצוה להרבות באכילה בתשיעי, וכל אכילתו הינה לצורך היום הקדוש. לכן כבר אז הוא מתדמה למלאך, ויכול לומר בליל כיפור "ברוך שם" בקול. מה שאין כן במוצאי כיפור, אף שבמשך כל היום צם והתפלל, מכל מקום מחשבותיו עתה הן על צרכיו הגשמיים, על האכילה של מוצאי הצום, ומשחושב האדם על הגשמיות – מפסיק הוא כבר להתדמות למלאך. משום כך במוצאי יום כיפור אומרים אנו "ברוך שם" בלחש, כבשאר ימות השנה.
קביעת חג על רוחניות
לפי זה אפשר לתרץ את קושית החיד"א, מדוע נקבע חג על נס ענני כבוד ולא נקבע חג על נס המן ובאר המים: את המן קיבלו ישראל מחמת תאוותיהם הגשמיות ומחמת תלונתם – "מי יתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים בשבתנו על סיר הבשר וכו'" (שמות ט"ו, ג'). עד תלונתם נעשה להם נס ששיירי המצה שהוציאו ממצרים היו מתרבים בכל יום (ראה רש"י שמות ט"ז,א'). כיון שנס ירידת המן נגרם מחמת תאווה גשמית, אין ראוי לקבוע חג זכר לנס זה.
כך הוא גם נס באר המים: את הבאר קיבלו בני ישראל מחמת תאוותם למים. וכלשון הכתוב (שם י״ז, ג׳): "ויצמא שם העם למים וילן העם על משה ויאמר, למה העליתנו ממצרים להמית אותי ואת בני ואת מקני בצמא". על נם שנעשה לצורך צרכים גשמיים אין קובעים חג.
לעומת זאת, נם ענני כבוד שמחמתו נקבע חג סוכות היה נס רוחני, שהקב״ה השרה את שכינתו על העם, עד כדי כך שהעננים היו פולטים את מי שחטא מחמת קדושת השכינה (ראה רש״י דברים כ״ה, י״ח).
ארועי ט״ו בתשרי
עוד יש לתרץ את קושיית החיד״א אודות קביעת חג הסוכות לזכר נם ענני כבוד באופן אחר. מעבר לנס של ענני הכבוד, התרחשו ביום ט״ו בתשרי אירועים נוספים, שראויים בצירופם יחד לקבוע חג בתאריך זה.
הנה בד' לחודש סיון ציווה הקב״ה את משה רבינו (שמוח י״ט, י׳): "לך אל העם וקדשתם היום ומחר", לצורך קבלת התורה בתאריך ו׳ בסיון. מבואר בגמרא שמשה רבינו הוסיף יום אחד מדעתו, והסכים עימו הקב״ה, ולכן קיבלו את התורה בשביעי בסיון. למדנו מכאן שיש צורך בהכנה של שלושה ימים כדי להקביל פני שכינה. לפי זה, גם כשהוריד משה רבינו את הלוחות השניים – ביום הכיפורים, היו ישראל זקוקים להקדמה של שלושה ימים כדי להתכונן ולהתקדש לקבלתם. נמצא שהלוחות השניים ניתנו בט״ו בתשרי. הרי לנו סיבה נוספת שיש לצרף לכך שט״ו בתשרי נקבע ליום חג.
עוד מובא בחז״ל, שבשעה שעם ישראל חטא בחטא העגל נסתלקו מהם ענני הכבוד. מובא בגר״א, שענני הכבוד חזרו רק לאחר שמחל להם הקב״ה, וזה קרה ביום ט״ו לחודש תשרי. חזרת העננים היא סיבה נוספת לקביעת יום זה לחג.
דבר נוסף היה בט״ו בתשרי: הנה למחרת יום הכיפורים מסר משה לעם ישראל את ציווי ה': "קחו מאתכם תרומה לה'" (שמות ל״ה' ה'). במשך היומיים שלאחר מכן הביאו בני ישראל נדבה, וכדברי הפסוק (שם ל״ו, ג׳): "והם הביאו אליו עוד נדבה בבקר בבקר״ – הרי שני הבקרים של י״ב וי״ג בתשרי.
(מעניין הטעם שכתב הבן איש חי לכך שנמשכה הנדבה יומיים. הוא הסביר שבי״ב בתשרי הקדימו הנשים לבוא ולתרום את תכשיטיהן, אך משה רבינו לא הסכים לקבל מהן, כיון שהיה צורך בהסכמת הבעלים לתרומת נשותיהם. או אז חזרו הנשים לביתן ושכנעו את בעליהן לתרום. הנשים אמרו לבעליהן בפנים חמוצות: עבור עשיית העגל תרמתם כסף וזהב, ואילו למשכן אתם מתקמצנים?׳ כדי לפייס את נשותיהם הבטיחו הבעלים שיתרמו גם הם זהב וכסף. ביום השני באו הגברים עם נשותיהם לתרום, זהו שכתוב (שם ל״ה, כ״ב): "ויבאו האנשים על הנשים").
בי״ד בתשרי לקחו כל חכם לב ממשה את הזהב, ואז גם אמרו למשה: "מרבים העם להביא" (שם ל״ו, ה׳). הרי שבט״ו בתשרי אפשר היה להתחיל במלאכת המשכן. אולם כיון שביו״ט אסור לעבוד, הרי שרק התכנון המחשבתי נעשה אז: "וחשבי מחשבות". מכאן שבט״ו בתשרי התחילה בניית המשכן, ויש לצרף גם טעם זה לקביעת יום ט״ו בתשרי לחג.
