אכילה ושתיה אחר ה"שקיעה"
א. אסור לאכול או לשתות שום דבר מאכל או משקה, למעט מים, משקיעת החמה עד שיבדיל על הכוס, כפי שכתב מרן בעל השולחן ערוך: "אסור לאכול שום דבר או אפילו לשתות יין או שאר משקים, חוץ ממים, משתחשך עד שיבדיל".
שתיה "בין השמשות"
ב. למרות שמדיני הבדלה מותר לשתות מים אחרי השקיעה גם לפני הבדלה על הכוס, יש להימנע מכך ב"בין השמשות", אך משהגיע זמן "הבדלה", דהיינו "צאת הכוכבים" – אין צורך להימנע מכך אע"פ שלא הבדיל.
סעודה מבעוד יום
ג. מי שהתחיל לאכול סעודתו מבעוד יום והחשיך היום תוך כדי סעודתו – אינו צריך להפסיק את סעודתו.
אכילה בזמן שלפני ערבית
ד. למרות שמדיני "הבדלה" מותר להתחיל לאכול סעודה סמוך לשקיעת החמה ולהמשיך באכילה גם אחרי השקיעה, מדיני קריאת שמע של "ערבית" אסור להתחיל לאכול סעודה תוך חצי שעה קודם צאת הכוכבים. ולכן, למעשה – אין להתחיל לאכול סעודה שלישית סמוך לשקיעה ממש, אלא לכל המאוחר כרבע שעה לפני השקיעה.
אכילה רבע שעה לפני השקיעה
ה. התחיל את סעודתו תוך כרבע שעה לפני השקיעה – אסור לו להמשיך את סעודתו אחרי השקיעה. ולכן, במקרה כזה – יזדרז לאכול "שיעור" כדי לצאת ידי חובת סעודה שלישית ולסיימה לפני השקיעה.
התחיל לאכול בהיתר
ו. התחיל לאכול סעודתו כדין, כחמש עשרה דקות לפני השקיעה – מותר לו להמשיך לאכול אחרי שקיעה, אפילו אל תוך הלילה, ובתנאי שקובע סעודתו על הפת.
התחיל לאכול מזונות קודם שקיעה
ז. כשם שהקובע סעודתו על הפת – מותר לו להמשיך סעודתו אחרי שקיעה, כך גם הקובע סעודתו על עוגות וכדו' ובדעתו לאכול שיעור קביעת סעודה [כ-230 גר'], כך שמברך עליהם "המוציא" – מותר לו להמשיך סעודתו גם אחרי השקיעה [באופן שהתחיל לאכול כרבע שעה לפני שקיעה].
אכל מזונות קודם שקיעה
ח. המתחיל לסעוד כרבע שעה לפני שקיעה – די שיברך המוציא ויטעם משהו (בזמן המותר להתחיל לכתחילה, דהיינו רבע שעה לפני השקיעה), כדי שיהיה מותר לו להמשיך את סעודתו גם אחרי השקיעה וצה"כ.
אכל פירות קודם השקיעה
ט. קבע אכילתו על פירות ירקות וכד' והגיע זמן שקיעת החמה – אסור לו להמשיך לאכול, אפילו אם התחיל לאכול את סעודתו מוקדם מרבע שעה לפני שקיעה.
"ערבית" בתוך הסעודה
י. התחיל סעודתו מוקדם מרבע שעה לפני השקיעה והפסיק בסעודתו והתפלל "ערבית" תוך הסעודה – חלה עליו חובת הבדלה על הכוס ואסור לו להמשיך בסעודתו [אחרי התפילה] עד שיבדיל על הכוס. ואפילו אם שאר הסועדים שסעדו עמו נשארו לסעוד על השולחן – אסור לו להמשיך בסעודתו עד שיבדיל. וה"ה אם התפלל ערבית מבעוד יום, שאסור לו לאכול עד שיבדיל.
"הבדלה" תוך הסעודה
יא. יזהר לא להבדיל על הכוס תוך הסעודה, כדי לא להיכנס למחלוקת הפוסקים בשאלה – אם צריך לברך "בורא פרי הגפן" על כוס ה"הבדלה" [במקרה שכבר ברך על היין בסעודה]. וכמו כן כדי לא להיכנס למחלוקת הפוסקים בשאלה – אם צריך לחזור ולברך על האוכל שיאכל לאחר מכן.
שתיה מכוס ברה"מ בלילה
יב. סעד סעודה שלישית שנמשכה אל תוך הלילה וברך ברכת המזון על הכוס – מותר לו לשתות מן הכוס של ברכת המזון, למרות ששותה לפני "הבדלה", כיון שכוס הברכה שייכת לסעודה, וכל זאת בתנאי שדרכו תמיד לברך "ברכת המזון" על הכוס. אמנם, אדם שפעמים מברך ברכת המזון על הכוס ופעמים לא – אסור לו לשתות מכוס של ברכת המזון לפני "הבדלה".
רוצה לשתות כשלא רגיל
יג. למרות האמור לעיל, גם אדם שלא נזהר לברך ברכת המזון על הכוס תמיד, אך רוצה לברך על הכוס בסעודה שלישית שנגמרה תוך הלילה – אין גוערין בו, כיון שיש לו על מה לסמוך.
אימתי נחשב רגיל או לא רגיל
יד. שיעור זה נקבע לפי דרכו של אדם בסעודה שלישית דוקא, כלומר – אדם שדרכו לברך תמיד על הכוס בסעודה ראשונה ושניה אבל בסעודה שלישית אין דרכו לברך על הכוס, נחשב לאדם ש"אין דרכו לברך על הכוס" לענין זה, ולכן אינו מברך על הכוס גם בסעודה שהסתימה בלילה. וכן להיפך, אדם שדרכו לברך תמיד על הכוס בסעודה שלישית, אך אין דרכו לברך על הכוס בסעודה ראשונה ושניה, נחשב ל"אדם שדרכו לברך על הכוס" לענין זה, ולכן מברך על הכוס ושותה גם בסעודה שהסתימה בלילה.
ברכה כשרגיל בעשרה
טו. מי שדרכו לברך על הכוס רק כאשר יש עשרה סועדים – מותר לו לברך על הכוס בסעודה שהסתימה בלילה רק אם יש שם עשרה סועדים. וכן אדם שדרכו לברך על הכוס רק כאשר יש שלושה סועדים – יברך על הכוס רק כאשר יש שם שלושה סועדים. וזה הכלל: אדם שדרכו לברך על הכוס במצב דומה – מברך על הכוס ושותה אפילו אחרי צאת הכוכבים לפני שהבדיל על הכוס.
מנהג לברך בלי לשתות
טז. מי שאינו רגיל לברך על הכוס בסעודה שלישית וסיים סעודתו בלילה – יש נוהגים לברך על הכוס בלי לשתותו ולהשאירו ל"הבדלה".
כוס ברה"מ בבין השמשות
יז. סעד סעודה שלישית שנמשכה עד "בין השמשות" – מותר לו לברך על הכוס, אפילו שאין דרכו תמיד לברך על הכוס ב"סעודה שלישית".
אכילה אחר צה"כ לפני הבדלה
יח. כאמור לעיל, אסור לאכול לפני שמבדיל על הכוס, וע"י הבדלה בתפילה – "אתה חוננתנו" – מותרת עשיית מלאכה, אע"פ שלא הבדיל על הכוס, ויכוון באמירת "אתה חוננתנו" לצאת ידי חובת הבדלה דאורייתא, כמו שכתוב: "זכור את יום השבת לקדשו" – זכרהו בכניסתו וזכרנו ביציאתו. אך אכילה – אסורה עד לאחר הבדלה על הכוס.
יהיה לו יין מאוחר בלילה
יט. אין לו יין או חמר מדינה ל"הבדלה" בזמן צאת השבת, אך יודע שיכול להשיג משקה ראוי להבדלה מאוחר יותר בלילה – לא יאכל עד שיבדיל.
אין לו כוס להבדלה
כ. הנמצא במקום שאין כוס להבדלה, ויודע שגם מחר לא ימצא כוס להבדלה – מבדיל בתפילה ב"אתה חוננתנו" ובזה מותר בעשיית מלאכה וכן באכילה, ואינו צריך להמתין ליום מחר עד אחרי "הבדלה".
טעויות לפני הבדלה
טעה וברך קודם הבדלה
כא. מי שטעה ובירך על דבר מאכל לפני שהבדיל על הכוס, ונזכר שעוד לא הבדיל לפני שטעם מן המאכל – יטעם מעט, כדי שלא תהיה ברכתו לבטלה.
טעה ואכל קודם הבדלה
כב. טעה ואכל לפני שהבדיל על הכוס – לא פקע ממנו חיוב "הבדלה" וצריך להבדיל על הכוס למרות שאכל, וכן אדם שהזיד ואכל לפני שהבדיל – צריך להבדיל על הכוס.
מעלת ההבדלה
כג. מעלת "הבדלה" על היין גדולה עד למאוד, ובחז"ל מובא שהמבדיל עצמו זוכה לשבחים רבים:
- • ה' קוראו קדוש ומבדיל אותו מכל העמים, כמובא בפרקי דרבי אליעזר: "רבי צדוק אומר: כל מי שאינו מבדיל על היין במוצ"ש או שאינו שומע מאחרים שמבדילין – אינו רואה סימן ברכה לעולם. אבל המבדיל על היין או שומע מאחרים – הקב"ה קוראו: קדוש ועושהו סגולה, שנאמר: "והייתם לי סגֻלה מכל העמים", ואומר: "וְאַבְדִל אתכם".
- • נקרא מ"נוחלי העולם הבא", כמובא בגמרא במסכת פסחים: "ואמר רבי יוחנן: שלושה מנוחלי העוה"ב: הדר בארץ ישראל, והמגדל בניו לתלמוד תורה, והמבדיל על היין במוצ"ש, דמשייר מקידושא להבדלתא".
- • זוכה לבנים זכרים הראויים להוראה. כמובא בגמרא במסכת שבועות: "אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כל המבדיל על היין במוצאי שבתות - יזכה שיהיו לו בנים זכרים". והוסיף רבי יהושע בן לוי שיהיו בנים אלו ראויים להוראה.
הבדלה דאורייתא או דרבנן
כד. נחלקו הראשונים אם מצות "הבדלה" דאורייתא או דרבנן. וכתב הרמב"ם: "מצות עשה מן התורה לקדש את יום השבת בדברים, שנאמר: 'זכור את יום השבת לקדשו', כלומר זכרהו זכירת שבח וקידוש. וצריך לזכרהו בכניסתו וביציאתו, בכניסתו – בקידוש היום וביציאתו – בהבדלה".
נוסח ההבדלה
כה. מעיקר הדין מספיק לומר: "ברוך המבדיל בין קודש לחול" כדי לצאת ידי חובת "הבדלה" [גם לדעת הרמב"ם שסובר שהבדלה הינה מצווה דאורייתא]. אך חז"ל תקנו להבדיל פעמיים, פעם אחת בתפילה כדי להתיר מלאכה ופעם שנייה על הכוס כדי להתיר אכילה. ועל כן, אדם שהבדיל בתפילה בנוסח: "אתה חוננתנו" או אמר: "ברוך המבדיל" – מותר בעשיית מלאכה אך אסור באכילה, ורק אחרי שמבדיל על הכוס – מותר באכילה.
אכילה כשאין לו יין
כו. מי שאין לו יין ל"הבדלה" [ולא שאר משקים שאפשר להבדיל עליהם] וגם לא יהיה לו יין [או שאר משקים] עד למחרת היום – רשאי לאכול בלא הבדלה ואינו חייב לצום עד למחרת היום.
ברכות הבדלה
סדר ברכות ה"הבדלה"
כז. סדר ברכות ה"הבדלה": ראשונה – ברכת ה"יין", שנייה – ברכת ה"בשמים", שלישית – ברכת ה"נר", רביעית – ברכת "המבדיל בין קודש לחול" [וסימנך: יבנ"ה].
טעמים לסדר הברכות
כח. מספר טעמים נאמרו לסדר ברכות ה"הבדלה":
- • סדרן כסדר האברים בפני האדם [האברים המשתתפים ב"הבדלה"], בסדר עולה ממטה למעלה. מתחיל ב"יין" [שתיה בפה], ממשיך ב"בשמים" [הרחה בחוטם], ממשיך ב"נר" [ראיה בעין] ומסיים ב"הבדלה" [הבדלה במח]. וסדר זה הינו כסדר החושים מן הגשמי ביותר אל הרוחני. מתחיל בחוש הטעם, שמשכנו בפה החש טעם רק במגע ממש, ממשיך בחוש הריח, שמשכנו בחוטם שמריח ריח ממרחק קצר גם ללא מגע ממש, ממשיך בחוש הראיה, שמשכנו בעין שרואה גם ממרחק גדול, ומסיים במחשבה, שמשכנה במח המשיג דברים שמעבר לגבולות הראיה, וכן דברים רוחניים שאינם יכולים להיות מושגים בשאר החושים.
- • סדרן מן התדיר יותר אל התדיר פחות. מתחיל ב"יין" ו"בשמים", משום שאדם עשוי לשתות יין ולהריח בשמים משך כל ימות השבוע [ויין קודם לבשמים כי הוא הגורם להבדלה], וממשיך עם ברכות ה"נר" וה"הבדלה" שמברכים רק במוצאי שבת [ברכת ה"נר" קודמת לברכת ה"הבדלה", משום שצריך לסיים עם ברכת ה"הבדלה" שהיא עיקר ה"הבדלה" וגמר העניין, ולכן צריכה להיות אחרונה].
סדר הברכות אינו מעכב
כט. סדר ברכות ה"הבדלה" הינו לכתחילה, אך בדיעבד – אינו מעכב. ולכן, מי שטעה בסדר ברכות ה"הבדלה" והקדים ברכה או אחרה – יצא ידי חובה ואינו חוזר לברך, כגון: מי שטעה והקדים את ברכת הנר לברכת הבשמים – עלתה לו ברכתו, ואחר שיהנה מהנר יברך על הבשמים. וכן אם טעה והקדים את ברכות "נר" ו"בשמים", לברכת הגפן – יכול לברך הגפן במקום שנזכר.
"סברי מרנן"
ל. לפני ברכת הגפן, אומר המבדיל: "סברי מרנן". והטעם לאמירת: "סברי מרנן" לפני "הבדלה" הוא, להסב את לב השומעים לכך שכרגע מבדילים כדי שיכוונו לצאת ידי חובת "הבדלה".
"לחיים"
לא. אחרי שהמבדיל אמר "סברי מרנן" – עונים השומעים: "לחיים". והטעם לאמירת "לחיים" בברכת ה"יין" הוא, כדי לומר ש"יין" זה יביא ברכה וחיים לעולם ולא קללה, שהרי יש חשש קללה ביין [משום שיין הביא קללה בראשית ימי העולם בימי נח, ולדעה אחת גם בעץ הדעת], וכן כיון שיש שתיית יין שאינה לחיים, כמו ב"יין" בו משקים את הרוגי המלכות.
"ברוך הוא וברוך שמו"
לב. יש מקפידים לא לענות: "ברוך הוא וברוך שמו" על ברכה שיוצאים בה ידי חובה, משום שהשומע ברכה מאחר [ויוצא בה ידי חובה] כאילו אומרה בעצמו, וכשאומר: "ברוך הוא וברוך שמו" בתוך הברכה הרי הוא מפסיד פעמיים: א. משום ששינה מלשון הברכה ומפסיק בדיבור תוך הברכה. ב. העונה: "ברוך הוא וברוך שמו" בשעה שחברו מברך עלול להפסיד שמיעת יתר מילות הברכה. אמנם, יש נוהגים להקפיד לענות: "ברוך הוא וברוך שמו" גם תוך ברכה שיוצאים בה ידי חובה, וטעמם עימם. מנהגנו – לא לענות: "ברוך הוא וברוך שמו", וכל אחד יעשה כמנהגו.
הבדלה מוקדמת
לג. לכתחילה צריך להבדיל על הכוס אחרי צאת הכוכבים. אמנם, במקרים מיוחדים – יכול להבדיל לפני צאת הכוכבים, ומכל מקום גם אדם שנאלץ להבדיל לפני תפילת ערבית של מוצאי שבת, צריך לומר: "אתה חוננתנו" בתפילה, ובלבד שיבדיל אחרי זמן "פלג המנחה".
הבדיל בתפילה מבעוד יום
לד. המתפלל ערבית של מוצאי שבת מבעוד יום ואמר "אתה חוננתנו" בתפילה – יכול להבדיל מבעוד יום גם על הכוס, לכתחילה, ומכל מקום אם הדבר אפשרי – עדיף להמתין ולהבדיל על הכוס אחרי צאת הכוכבים.
עשיית מלאכה כשהבדיל מוקדם
לה. המתפלל ערבית מבעוד יום ואמר: "אתה חוננתנו" וכן עשה הבדלה – הרי הוא אסור במלאכה ככל אדם אחר עד לאחר צאת הכוכבים.
סדר ההבדלה מבעוד יום
לו. המבדיל מבעוד יום – מברך על "בשמים" אך לא מברך על "אש".
ברכה על בשמים לאחר שחשכה
לז. למרות שהמבדיל מבעוד יום מברך על ה"בשמים" בזמן ה"הבדלה" – טוב שיחזור ויברך על ה"בשמים" משחשכה.
אכילה כשהבדיל מבעוד יום
לח. הבדיל על הכוס מבעוד יום – הרי הוא מותר באכילה מיד אחרי "הבדלה" [גם לפני צאת הכוכבים], אע"פ שאסור במלאכה עד לאחר זמן צאת הכוכבים.
הבדלה מבעוד יום בצינעא
לט. המבדיל על הכוס מבעוד יום – ראוי שיעשה כן בצינעא עד כמה שניתן. ואם עושה כן בפני רבים – צריך להסביר לנוכחים את ההלכה.
נשים בהבדלה
חיוב נשים בהבדלה
מ. נחלקו הפוסקים אם נשים חייבות ב"הבדלה" או לא. יש אומרים שחייבות ב"הבדלה" מדאורייתא כשם שחייבות בקידוש, יש אומרים שחייבות מדרבנן ויש אומרים שאינן חייבות ב"הבדלה" כלל [ראה לקמן סעי' מ"ב].
עשיית מלאכה לאשה
מא. אשה שלא שמעה הבדלה, כגון שבעלה עוד לא שב מבית הכנסת – אסורה בעשיית מלאכה. אמנם, אם התפללה ערבית ואמרה "אתה חוננתנו", או אמרה "ברוך המבדיל בין קודש לחול" (יש לומר בלא שם ומלכות!) – מותרת בעשיית מלאכה. בכל מקרה, אמירת "אתה חוננתנו" בתפילת ערבית, או אמירת "ברוך המבדיל בין קודש לחול" – אינן מועילות להתיר אכילה ושתייה, אלא אסור לה לאכול ולשתות עד שתשמע הבדלה.
הבדלה על ידי אשה
מב. לדעת הסוברים שנשים חייבות ב"הבדלה" – מותר לנשים להבדיל לעצמן. אמנם, בין הסוברים שנשים פטורות מ"הבדלה" נחלקו הדעות אם יכולות להבדיל ולברך. יש אומרים שלמרות שפטורות – יכולות להמשיך על עצמן חיוב "הבדלה" ומותר להן לברך את ברכות ההבדלה, ויש אומרים שאינן יכולות להמשיך על עצמן חיוב "הבדלה" ואסור להן לברך. להלכה: נשים ספרדיות – נהגו להבדיל לעצמן, ונשים אשכנזיות – לכתחילה לא תבדלנה לעצמן אלא תשמענה "הבדלה" מן האנשים, ובזה תצאנה ידי חובה. אמנם, אשה שגרה לבד או שבעלה לא נמצא בבית בשעת ה"הבדלה" ואינה יכולה להמתין עד שיחזור – יכולה להבדיל לעצמה.
הבדלה בביתו לאחר ששמע בבית הכנסת
מג. מי שיצא ידי חובת הבדלה בבית הכנסת ורוצה לשוב ולהבדיל בביתו – יש מחלוקת האם יכול להוציא את אשתו ידי חובה או לא, כיון שכבר יצא ידי חובה, לכן לכתחילה המבדיל לעצמו ויצא ידי חובת הבדלה – לא יבדיל שוב להוציא את אשתו ידי חובה, אלא תבדיל לעצמה, ואם אינה יכולה להבדיל – יוציא אותה ידי חובתה. (ראה שו"ע סי' רצ"ו סעי' ז', בא"ח ויצא כ"ב, ועיין לקמן סעיף פ"ג).
הבעל והאשה בהבדלה בביה"כ
מד. לכן צריך לדעת אם אשתו תבוא לביהכ"נ לשמוע הבדלה, שאז גם הוא יכוון לצאת ידי חובה בהבדלת החזן, ואם אשתו לא תבוא – יכוון שלא לצאת ידי חובה, ויענה: "ברוך הוא וברוך שמו" על ברכות ההבדלה ששומע מפי החזן.
כשאינו יודע אם אשתו הבדילה
מה. כאשר הבעל אינו יודע האם אשתו הבדילה כבר או לא – טוב שיתנה: "אם כשאבוא לביתי יתברר שאשתי לא הבדילה – איני מתכוון לצאת ידי חובה בהבדלה זו שאני שומע, ואם הבדילה – אני מתכוון לצאת ידי חובה", ואז יצא ידי חובה בכל אופן.
אשה שאינה יכולה להבדיל
מו. אם אינה יכולה לטעום אפילו מעט מן היין [או שאינה יודעת להבדיל בעצמה] – יכול בעלה להבדיל בשבילה, אפילו שכבר יצא ידי חובת "הבדלה", ומכל מקום גם כאשר בעלה מבדיל להוציא אותה ידי חובה – תברך היא על "הבשמים" ועל "האש".
יין "הבדלה" לנשים
מז. נהגו נשים שלא לשתות מיין ה"הבדלה", אך מעיקר הדין – אין איסור לאשה לשתות מכוס ההבדלה. וע"כ אשה שבעלה לא נמצא או שחוזר מאוחר ואינה יכולה להמתין לו – תבדיל בעצמה על מיץ ענבים או על בירה.
אשה בשתיית יין
מח. כשם שאיש המבדיל צריך לשתות מן היין, כך גם אשה המבדילה לעצמה צריכה לשתות מיין ה"הבדלה". ולכן, למרות שיש נשים שנהגו לא לשתות מיין ה"הבדלה" כאשר היא מבדילה לעצמה – תשתה מן היין.
שתיית יין כשקשה
מט. אשה המבדילה לעצמה וקשה לה לשתות יין או מיץ ענבים כשיעור – תבדיל על שאר משקין שמותר להבדיל עליהם, כגון: בירה.
שתיה פחות מכשיעור
נ. אשה המבדילה לעצמה ואין לה שאר משקין שמבדילין עליהם אלא יין ואינה יכולה לשתות יין כשיעור – תבדיל על היין, תטעם מעט ובעלה ישתה מן היין כשיעור [וכן תעשה אשה המבדילה על שאר משקין שאינה יכולה לשתות מהם כשיעור, תטעם מעט מן המשקה ובעלה ישתה כשיעור].
הבדלת אשה להוציא את הבעל
נא. כשהבעל אינו יכול או אינו יודע להבדיל: לדעת הרמב"ם והשו"ע, שגם האשה חייבת בהבדלה מדאורייתא – האשה תבדיל ותוציא גם את בעלה ידי חובתו, משום ששניהם ברמת חיוב זהה. לדעת הרמ"א, שהאשה אינה חייבת בהבדלה מדאורייתא – היא איננה יכולה להוציא את בעלה או כל איש אחר ידי חובתו.
הבדלה כשהבעל מאחר
נב. אשה שבעלה מאחר לשוב הביתה או איננו נמצא, והיא רוצה לאכול – נכנסת למחלוקת פוסקים [לעיל סעי' מ"ב]. אם לא נעים לה לבקש משכן שיבדיל לה, או שאין גבר אחר שיכול להבדיל לה – תבדיל בעצמה.
נג. אשה שאינה יודעת להבדיל, ובעלה לא נמצא ואין לה ממי לבקש להבדיל – תמתין לבעלה. ואם חושבת שבעלה יבא עד חצות, לא תאכל עד שיבוא ויבדיל, אבל אם חושבת שבעלה יבוא אח"כ – תאמר: "ברוך המבדיל בין קודש לחול" ויכולה לאכול.
נד. בדין הבדלה ע"י סומא. ראה בפרק מ"ו סעי' ל"ג-ל"ד.
קטן בהבדלה
חיוב קטן בהבדלה
נה. קטן אינו חייב במצוות, אך מוטל על אביו לחנכו במצוות ובכלל זה מצוות "הבדלה". ועל כן, צריך להרגיל את הקטנים לשמוע "הבדלה".
קטן להוציא ידי חובה
נו. קטן שאינו חייב במצוות – אינו יכול להוציא ידי חובה את החייבים ב"הבדלה".
זמן ההבדלה
סמיכות ערבית להבדלה
נז. יש להשתדל לסמוך "הבדלה" לתפילת "ערבית" ככל שניתן, משום שבכך שומר את עצמו מכוחות הטומאה המתעוררים בימי החול.
שהיה בין ערבית להבדלה
נח. אורח שאין בשליטתו לקבוע מתי תהיה ה"הבדלה" ורואה שזמנו מתאחר – טוב שיעסוק בדברים שבקדושה בין תפילת "ערבית" ל"הבדלה", כדי שהטומאה לא תוכל להדבק בו.
כיסוי מזון
נט. יש לכסות לחם או מיני מזונות המונחים על השולחן בשעת ההבדלה אם מתכוון לאכלם בסמוך. אך אם אינו מתכוון לאכלם בסמוך – אין צריך לכסותם. ומכל מקום, טוב לכסותם גם כשאינו מתכוון לאכלם בסמוך.
עמידה וישיבה בהבדלה
הבדלה בישיבה
ס. המבדיל בביתו אומר "הבדלה" בישיבה. אמנם, יש אומרים שצריך לאמרה בעמידה, משום שכך נוהגים ללוות מלך . ולכן כל אחד יעשה כמנהגו.
הבדלה בבית הכנסת
סא. נהגו לעמוד בשעת ה"הבדלה" בבית הכנסת בין ה"שליח ציבור" ובין הקהל, כפי שכתב גאון עוזנו בעל ה"בן איש חי". אמנם, גם כאשר מבדילים בעמידה – שותים את היין בישיבה.
הנוהג לשבת בהבדלה
סב. הנוהג לשבת בשעת ה"הבדלה" ונמצא בבית כנסת שנוהגים לעמוד ב"הבדלה" או להיפך – יכול לנהוג כמנהגו ואין בזה משום: "לא תתגודדו".
הבדלה ביום טוב שחל במוצ"ש
סג. יום טוב שחל במוצאי שבת, הספרדים – נוהגים לעמוד ב"קידוש" וב"הבדלה", כפי שכתב גאון עוזנו בעל הבא"ח, והאשכנזים, הפוסקים כרמ"א וכ"משנה ברורה" – יושבים ב"הבדלה" וב"קידוש".
עמידה במקומו בהבדלה
סד. בשעה ששומעים "הבדלה" – יש לרכז את תשומת הלב ב"הבדלה", ועל כן אין להסתובב וכדו' אלא להסתכל על כוס ההבדלה.
תוספות לפני הבדלה
תפילה להצלחה – לפני "הבדלה"
סה. אומרים תפילה להצלחת ימי השבוע, כפי שמובא בסידורים: "א-להינו וא-להי אבותינו החל עלינו את ששת ימי המעשה הבאים אלינו לשלום" וכו'.
תפילה לשכחה
סו. יש אומרים שלפני ברכת ה"הבדלה" יאמר נוסח סגולה לזיכרון, כדלהלן: "משבענא עליך פורה שר של שכחה, שתסיר לב טיפש ממני, ותשלך יתיה על טורא רמיא, ארמימ"ס רמימ"ס מימ"ס ימ"ס מ"ס ס. ונח מצא חן בעיני ה'". ורמז לדבר: "פורה דרכתי לבדי" – "לבדי" אותיות: בדי"ל [לשון הבדלה]. ובנוסח זה רומז לכך שבזמן ההבדלה מתישים כוחו ודורכים את שר השכחה ששמו: "פורה". אמנם, למעשה – לא נוהגים לאומרו, מכמה טעמים: א. סגולה זו אינה מוזכרת בדברי מהרח"ו. ב. בדרך כלל מקפידים לא להשביע מלאכים [וכן לא להזכיר את שמם אם אינם כשמות בני אדם].
פסוקי ברכה
סז. נוהגים לפתוח את השבוע בפסוקים של ברכה, כגון: "כוס ישועות אשא" וכו'. ואומרים פסוקים אלו דווקא לפני "הבדלה" שבין שבת לימי חול, כיוון שקל יותר להמשיך דבר קיים [ברכת השבת- משבת לימי החול] מאשר לשנות מדבר לדבר [מתוך ימי החול- להחיל את ברכת השבת].
המוציא אחרים ידי חובת הבדלה
כוונה להוציא ולצאת
סח. המבדיל להוציא אחרים ידי חובה – צריך להתכוון להוציא את השומעים ידי חובה, והשומעים – צריכים להתכוון לצאת ידי חובה.
להוציא אחרים כשכבר יצא
סט. מותר לאדם שיצא ידי חובת "הבדלה" על הכוס, להבדיל שוב כדי להוציא ידי חובה את בניו הקטנים שהגיעו לחינוך וכן כדי להוציא גדול שחייב בהבדלה, מעיקר הדין. ומכל מקום, אם הדבר אפשרי עדיף שיבדילו לעצמם.
ברכת בשמים ונר כשאחר מבדיל
ע. היוצאים ידי חובת "הבדלה" בברכת אחר (שעדיין לא יצא י"ח הבדלה) – טוב יותר שיצאו ידי חובת כל הברכות [גם "בשמים" ו"אש"] מן המבדיל ולא יברכו אף ברכה בעצמם. אמנם, יש אומרים שעדיף שיברכו את ברכות ה"בשמים ו"האש" בעצמם, אך אין הלכה כמותם.
ברכה על הנר כשהבדיל ומבדיל לאחרים
עא. מי שיצא ידי חובת "הבדלה" ומבדיל שוב להוציא אחרים ידי חובה – לא יברך ברכת "בורא מאורי האש" פעם שנייה, משום שיש בדין זה מחלוקת, וספק ברכות להקל. אמנם, במקרה כזה – יברכו השומעים היוצאים ידי חובה ברכת "בורא מאורי האש" לעצמם. ומכל מקום, כאשר השומעים מברכים ברכת האש לעצמם – יענה גם המבדיל "אמן" על ברכתם, ואין בזה חשש הפסק, משום ש"אמן" זה מעניין ה"הבדלה".
כשאינו יכול לשמוע את הברכה מהמברך
עב. מי שאוזניו כבדות או שיש רעש ואינו יכול לשמוע ברכת המבדיל מן המברך, ואין לו יין להבדיל עליו לעצמו – יסתכל בכוס היין שביד המברך ויאמר ברכת ההבדלה בעצמו, ואע"פ שאינו אוחז את הכוס בידו – ניתן להקל במקרה זה, כיון שהיא שעת הדחק.
הפסיד כמה מילים מהמברך
עג. על דרך האמור, מי שהפסיד כמה מילים מברכת המבדיל, ואינו יכול להבדיל בעצמו – יכול להסתכל על הכוס שבידי המבדיל ולומר את ברכת ההבדלה בעצמו.
אין לו חוש ריח
עד. אדם שחוש הריח שלו נפגע ואינו יכול להריח "בשמים", והוא מבדיל להוציא את עצמו ידי חובה, לא יברך על ה"בשמים". אמנם, אם יש שם אחרים שיודעים לברך – יברכו הם והוא יענה "אמן" [ויריח גם הוא למרות שחוש הריח שלו נפגע, וראה לקמן פרק מ"ה סעי' ס'-ס"ב].
אין לו חוש ריח להוציא אחרים
עה. אדם שחוש הריח שלו נפגע ואינו יכול להריח "בשמים" והוא מבדיל להוציא אחרים [קטנים שאינם יודעים לברך בעצמם] ידי חובה – יברך הוא על הבשמים, למרות שאינו מריח, והשומעים יענו "אמן" ויריחו את ה"בשמים" ויריח גם הוא עמהם.
להבדיל אם שכח "אתה חוננתנו"
עו. מי שמבדיל על הכוס להוציא אחרים ידי חובה וקודם לכן התפלל "ערבית" ואמר "אתה חוננתנו" בתפילה – יכול להוציא ידי חובת "הבדלה" על הכוס גם אדם שלא אמר "אתה חוננתנו" בתפילה.
הבדלה בבית הכנסת
טעם להבדלה בבית הכנסת
עז. נוהגים להבדיל בבית הכנסת, ולמנהג זה כמה טעמים, ועל פי הפשט מבדילים בבית הכנסת כדי להוציא ידי חובה את הצריכים לכך, כגון: אדם שאין לו יין ועמי הארצות שאינם יודעים להבדיל.
הבדלה סמוך לערבית
עח. מלבד הטעם בהבדלת בית הכנסת על פי הפשט, ישנם עוד טעמים פנימיים יותר להבדלה זו. ואמרו שטוב שלא ישתהה במוצאי שבת בלא הבדלה, כי יש בסמיכות זו סגולה להבדילו מכוחות הטומאה, ועל כן, מיד אחרי תפילת ערבית, עוד בהיותו בביהכנ"ס עורכים הבדלה.
כוונת המבדיל בבית הכנסת
עט. המבדיל להוציא אחרים ידי חובה – צריך לכוון להוציא את השומעים ידי חובה, וכן השומעים הסומכים על "הבדלה" זו צריכים לכוון לצאת ידי חובה.
הכרזה שמכוון להוציא ידי חובה
פ. בעבר היה מנהג על פיו המבדיל בבית הכנסת מכריז בקול רם כי הוא מתכוון להוציא את השומעים ידי חובה [ומזכיר לציבור לצאת ידי חובה]. מנהג זה בטל כמעט לגמרי, ככל הנראה משום שסומכים על כך שהמבדיל יודע שצריך לכוון להוציא ידי חובה [והציבור יודע שצריך לכוון לצאת ידי חובה]. אמנם, כאשר מבדיל אדם שיש חשש שאינו יודע שצריך לכוון להוציא ידי חובה – יש להכריז ולהזכיר זאת.
כוונת השומעים
פא. השומעים "הבדלה" בבית הכנסת לצאת ידי חובה – צריכים להתרכז ביותר ב"הבדלה", משום שאדם השומע ברכה מאחר [ומתכוון לצאת ידי חובה] כאילו אומרה בעצמו. ויש אומרים שהמסיח דעתו מדברי המברך כאילו החסיר מברכתו את דברי המברך. ועל כן טוב להסתכל בכוס ה"הבדלה" שביד המברך כדי לרכז את תשומת הלב ב"הבדלה", וכלשון הבא"ח: "כל אותם שהשליח ציבור מוציאם ידי חובה – יתנו עיניהם בכוס בשעת הברכה, ולא יזוזו ממקומם עד שיגמור השליח ציבור ברכת המבדיל כולה, ולא כאותם הבורים אשר דרכם להשמט אנה ואנה דפונים ללכת ולצאת, זה פונה ללבוש מנעליו, וזה פונה לחפש אחר בנו או אחר חבירו ללכת עמו, ונמצא מסירים דעתם מעיקר ברכת ההבדלה, דאין שומעין אותה כולה".
אדם חשוב בהבדלה בציבור
פב. אדם חשוב השומע הבדלה בציבור, אף שאינו יוצא ידי חובה באותה הבדלה – יזהר גם כן שלא יתעסק בענינים אחרים בזמן ההבדלה, ע"מ שאחרים היוצאים י"ח בהבדלה לא ילמדו ממעשיו ויחשבו שמותר להתעסק בשאר דברים בזמן הבדלה, וכן יכוף ידיו כדין בברכת האש וכדו' ע"מ שהרואים, שלא יודעים שאותו אדם חשוב לא יוצא ידי חובה בהבדלה הזאת, יחשבו שאין לעשות זאת.
הבדלה בבהכ"נ ורוצה להבדיל בביתו
פג. השומע "הבדלה" בבית הכנסת ובדעתו לשוב ולהבדיל בביתו – לא יתכוון לצאת ידי חובה בהבדלת בית הכנסת, וטוב יותר אם יכוון בדעתו לא לצאת ידי חובה ב"הבדלה" זו.
עדיף להבדיל לעצמו
פד. טוב יותר לכל אדם להבדיל ולהוציא את עצמו ידי חובה מאשר לצאת ידי חובה ב"הבדלה" שעושה חברו בבית הכנסת, משום שמצווה בו יותר מבשלוחו. ועל כן, השומע "הבדלה" בבית הכנסת, אפילו שאינו צריך להבדיל לאחרים – טוב יעשה אם יתכוון לא לצאת ידי חובה ב"הבדלה" זו ויבדיל בביתו.
ש"צ שהתכוון לא לצאת י"ח
פה. שליח ציבור שהבדיל בבית הכנסת והתכוון לא לצאת ידי חובה בהבדלת עצמו – יכול לחזור ולהבדיל לעצמו בביתו.
טעויות בברכות ההבדלה
שכח ברכת היין
פו. שכח לברך ברכת "בורא פרי הגפן" בהבדלה ולא ברך אותה כלל ועיקר – יצא ידי חובת "הבדלה".
שתה לאחר ברכת הגפן
פז. טעה ושתה את כוס ה"הבדלה" מיד אחרי שברך "בורא פרי הגפן" לפני שברך את שאר הברכות – מביאים לו כוס חדשה וחוזר ומברך "בורא פרי הגפן", וממשיך לברך את שאר ברכות ה"הבדלה" [הטעם לכך שצריך לחזור ולברך "בורא פרי הגפן" הוא, שבעת הברכה לא היה בדעתו לשתות עוד יין חוץ מכוס זו].
שכח "אתה חוננתנו" ושתה יין
פח. טעה ושתה את כוס ה"הבדלה" מיד אחרי שברך "בורא פרי הגפן" לפני שברך את שאר הברכות, ובנוסף שכח גם לומר "אתה חוננתנו" בתפילה – צריך לחזור ולהתפלל "ערבית" ולומר "אתה חוננתנו" [כדין אדם ששכח לומר "אתה חוננתנו" בתפילה וטעם לפני "הבדלה" על הכוס].
טעה בלשונו
פט. התכוון לברך על הבשמים "בורא עצי/עשבי/מיני בשמים" וטעה בלשונו ואמר "בורא מאורי האש", ותיקן את עצמו ואמר תוך כדי דיבור: "בורא עצי/עשבי/מיני בשמים" – עלתה לו ברכת ה"בשמים" ומברך אחר כך על הנר "בורא מאורי האש". אולם אם נזכר אחרי "כדי דיבור" – צריך לשוב ולברך על ה"בשמים" וכן על ה"אש" ["תוך כדי דיבור" הוא שיעור הזמן שלוקח לאדם זה, בדיבורו הרגיל, לומר: "שלום עליך רבי"]. אבל אם נתכוון בברכתו על הנר – עלתה לו הברכה על הנר ומברך אח"כ על הבשמים.
שתייה של כוס ההבדלה
שיעור הכוס
צ. לכתחילה ישתה את רוב כוס ההבדלה, ואם קשה לו – ישתה שיעור רביעית, ואם גם זה קשה לו – ישתה לפחות שעור "מלא לוגמיו", שהוא רוב "רביעית" [רוב של כ- 86 גרם].
שתיית רביעית
צא. ישתדל לשתות "רביעית" שלימה מיין ה"הבדלה" ולא יסתפק ברוב "רביעית" [למרות שמן הדין אינו חייב לשתות "רביעית" שלימה ב"הבדלה"], כדי לא להיכנס למחלוקת הפוסקים בעניין ברכה אחרונה, שהרי נחלקו הפוסקים אם אדם ששתה משקה בשיעור שבין "כזית" [כ-28 גר'] ל"רביעית" [כ- 86 גר'] חייב בברכה אחרונה או לא.
שתייה על ידי המבדיל
צב. נהגו שלא להעביר את כוס ה"הבדלה" לשומעים היוצאים ידי חובה, בין בהבדלה שעושים בבית ובין בהבדלה שעושים בבית הכנסת, כדי שהמבדיל ישתה "רביעית" מן היין ויברך ברכה אחרונה בלא ספק. ומלבד זאת, כאשר מבדיל לציבור, ממילא אין לשתות מכוס ששתו ממנו רבים, מפני חשש חולי (צוואת ר"א הגדול). אמנם, המבדיל בביתו וילדיו הקטנים רוצים לשתות מכוס ההבדלה – יכול לתת להם מעט מן היין ואין צריך לגעור בהם.
שתייה מיושב
צג. לכתחילה יש לשתות את כוס ה"הבדלה" מיושב.
שתייה על ידי אחרים
צד. מבדיל שאינו יכול לשתות בעצמו שיעור "רביעית" מן היין או מיץ ענבים – יטעם מעט בעצמו ויתן לאחד מבני ביתו או לחבירו לשתות כשיעור, ויאמר המבדיל לחברו קודם שמברך שמכוון להוציאו ידי חובה בברכה.
שתייה על ידי קטן
צה. אם המבדיל ושאר השומעים אינם מסוגלים לשתות – הם יכולים לתת לילד או לילדה [אפילו למטה מגיל מצוות ובלבד שמבינים] ששמעו את הברכה לשתות כשיעור ויצאו ידי חובה.
מנהגי ההבדלה ומוצ"ש
שיורי מצווה
צו. קיימים מספר מנהגים באשר לשיירי היין שנותרו בכוס ה"הבדלה", כדלהלן:
- • יש נוהגים להוסיף על שיירי היין מעט מים ולשתותם (ומכיון שמכוון לשתיה זו – נפטר בברכת הגפן).
- • יש נוהגים לרחוץ את העיניים בשיירי היין (רמ"א סי' רצ"ו סעי' א').
- • יש נוהגים להעביר מעט מיין ה"הבדלה" על המצח.
- • יש נוהגים לתת מעט מן היין על העצם ה"לוז", והטעם למנהג זה הוא, ששיירי מצוה מעכבים את הפורענות.
- • יש נוהגים לשפוך מעט מהיין לתוך כלי ולכבות בו את הנר.
- • יש נוהגים לשפוך מעט מיין ה"הבדלה" על הארץ לסימן טוב, ויש נמנעים מכך משום שחוששים לביזוי המשקים ולביזוי כוס הברכה. למעשה – נוהגים למלא את כוס ה"הבדלה" על גדותיה כך שיגלוש מעט מן היין מן הכוס אל הצלחת, ובסיום ההבדלה מטפטפים על הארץ את טיפות היין שגלשו על הכוס מבחוץ. אמנם, ביין של "שביעית" – יש להימנע גם מטפטוף טיפות אלה על הארץ.
אמירת פסוקים במוצאי שבת
צז. אחרי ה"הבדלה" היה נוהג רבנו האר"י ז"ל לומר פסוקי: "ויתן לך האלוקים" וכו', כמובא בסידורים.
חזרה על פסוקים
צח. נוהגים להזכיר בין הפסוקים את הפסוק בשמואל: "ואמרתם כה לחי ואתה שלום וביתך שלום וכל אשר לך שלום". ויש נוהגים לומר פסוק זה שש פעמים, כדי להמשיך ממנו שפע "שלום" לששת ימי החול.
הזכרת "אליהו הנביא"
צט. נוהגים להזכיר את אליהו הנביא במוצ"ש. יש אומרים ששליח הציבור והקהל מזכירים אותו בהבדלה שעושים בית הכנסת, אך המנהג הוא שכל אחד מזכירו בביתו.
טעמים להזכרתו
ק. יש מספר טעמים למנהג להזכיר את אליהו הנביא דווקא ב"מוצאי שבת":
- • אליהו הנביא עתיד לבשר את הגאולה, אך אין אליהו בא בערבי שבתות כדי לא להטריח את ישראל העסוקים בהכנת צרכי שבת. ועל כן, דווקא במוצאי שבת מיד כשיכול לבוא אליהו אנו מעוררים את הציפייה לבואו.
- • אליהו הנביא עתיד לבשר את הגאולה הקשורה לשמירת השבת, כפי שאמרו חכמים: "אלמלא שמרו ישראל שתי שבתות מיד נגאלין", ועל כן דווקא במוצאי שבת אנו מבקשים את בואו בזכות שמירת השבת.
- • אמרו חז"ל שבכל מוצ"ש אליהו הנביא יושב בגן עדן תחת עץ החיים וכותב את זכויותיהם של שומרי השבת מעם ישראל, ועל כן דווקא במוצאי שבת אנו מעוררים אותו לכתוב את זכויותינו.
- • כתב גאון עוזנו בעל בן איש חי שמנהג טוב הוא לומר במוצאי שבת: "אליהו הנביא זכור לטוב" ק"ל [130] פעמים, כמניין "אליהו הנביא" בתוספת עשר אותיות. וכתב עוד, שארבע התיבות: "אליהו הנביא זכור לטוב" עולים בגימטריא ארבע מאות, להכניע ארבע מאות כוחות של סטרא אחרא, בסוד הכתוב: "והנה עשו בא וארבע מאות איש עמו", וכוחות אלו היו מוכנעים בשבת. ועוד כתב, שגנוזות במילים אלה כוונות של מזון ופרנסה [כפי שהאשה הצרפתית ניזונה בזכות אליהו], וכן כוונות של זיכרון.
פתיתח אליהו
קא. יש מוסיפים לומר את קטע הזוהר: "פתח אליהו הנביא זכור לטוב ואמר".
פסוקים שמוזכר בהם אליהו
קב. יש נוהגים לומר את כל הפסוקים שנזכר בהם "אליהו" במוצאי שבת, משום שיש בזה סגולה לזיכרון, ולכך שיהיו דרכיו מוצלחים באותו שבוע.
תשלומי הבדלה
שכח ולא הבדיל במוצ"ש
קג. שכח או נאנס ולא הבדיל על הכוס במוצאי שבת – צריך להבדיל ביום ראשון [הדבר מצוי בבני חו"ל שיוצאת אצלם השבת מאוחר מאוד ומרדימים את ילדיהם לפני צאת השבת ועושים הבדלה ביום ראשון].
אכל ללא הבדלה
קד. לא הבדיל על הכוס במוצאי שבת ואכל בלא "הבדלה" – מבדיל ביום ראשון ומברך "בורא פרי הגפן" על היין וטועם מעט מן היין מיד, ומברך ברכת "המבדיל בין קודש לחול" ללא שם ומלכות ומהרהר שם ומלכות בלבו, ואינו מברך על "נר" ולא על "בשמים".
ההבדלה ביום ראשון
קה. לא הבדיל על הכוס במוצאי שבת ומבדיל ביום ראשון ולא טעם כלום מצאת השבת ועד ל"הבדלה" – מברך ברכת "המבדיל בין קודש לחול" בשם ומלכות [וכן ברכת ה"יין" בשם ומלכות] אבל לא מברך לא על ה"נר" ולא על ה"בשמים".
הבדלה עד יום שלישי
קו. לא הבדיל על הכוס במוצאי שבת וגם ביום ראשון לא הבדיל – מבדיל על הכוס עד יום שלישי, ומברך ברכת "בורא פרי הגפן" על הכוס בשם ומלכות, ויטעם מעט ויברך ברכת "המבדיל בין קודש לחול" בלי שם ומלכות.
זהירות בהבדלה ביום טוב שבמוצאי שבת
קז. צריך להיזהר בליל יו"ט שחל במוצ"ש להבדיל מתוך המחזור, שלא להתבלבל ולא לשכוח את ברכות ההבדלה.
קח. אם שכח לומר את נוסח ההבדלה בקידוש של ליל יו"ט שחל במוצ"ש – ראה לקמן פרק מ"ז סעי' ח'-ט'.
שכח להבדיל ביום טוב
קט. נאנס או שכח להבדיל במוצאי יום טוב – ראה לקמן פרק מ"ז סעי' ב'.
