הזמנת העולה לתורה
א. אין אדם עולה לתורה אלא א"כ קראו לו לעלות.
המסרב לעלות
ב. העליה לתורה מצוה גדולה היא, והמסרב לעלות לתורה, ואין לו סיבה מוצדקת, נראה כמזלזל בתורה. ואמרו חז"ל שהמסרב לעלות לספר תורה – מקצרין ימיו.
סיבה לסירוב
ג. אדם שיש לו סיבה מוצדקת לסרב לעלייה [כגון עני המתפלל במקום שנוהגים לתרום סכום כסף אחרי העלייה לתורה ואין ביכולתו לתרום] – מותר לו לסרב. אמנם, טוב יותר שאדם כזה יאמר מראש לגבאי לא לקרוא לו לעלייה.
דרך הזמנת העולה
ד. קיימים כמה מנהגים כיצד יש לקרוא לעולה לתורה:
א. יש נוהגים לקרוא בקול רם בשם האדם ובשם אביו.
ב. יש נוהגים לקבל את הסכמת האדם לעלייה לפני שקוראים בשמו ובשם אביו.
ג. יש נוהגים להזמין מראש את העולים בכך שנותנים לכל עולה פתק ובו שם העלייה אליה הוא מוזמן לעלות.
ד. בירושלים נהגו על פי תקנת ראשונים, וכן נוהגים הספרדים, לא לקרוא לעולה בשמו, כדי למנוע מצב שבו יקראו לעולה לעלות והוא יסרב, וכדי שלא יהיה בכלל "קורין אותו ואינו עולה". ולכן מזמנים את העולה הבא בכך שנותנים לו טס של כסף ועליו חקוקות עשרת הדברות או הפסוק: "שויתי ה' לנגדי תמיד והעולה מבין לבד שהוזמן לעלות לתורה. אמנם, מנהג האשכנזים לקרוא לעולה לתורה בשמו.
הזכרת שם אביו
ה. אדם שנשאל לשם אביו בבית הכנסת בעלייתו לתורה או במוסד ציבורי, יאמר: "בן אבי מורי פלוני".
זמן בירור שם העולה
ו. במקום שנוהגים להזמין את העולה בשמו, לא יברר הגבאי את שם העולה בזמן שקוראים בתורה, אלא בין העליות.
הזמנת הגבאי
ז. בין למנהג הספרדים ובין למנהג האשכנזים, אין הגבאי מעלה את עצמו ללא הזמנה, ולכן יש להזמינו.
הזמנת בעל קורא
ח. כאשר הקורא בתורה מבקש לעלות לתורה בעצמו, לדעת מרן בעל השולחן ערוך – אין צורך להזמין אותו לעלייה, ולדעת הרמ"א – יש צורך להזמינו לעלייה ואין הוא עולה מעצמו. אמנם, כיום התפשט המנהג להזמין את כל העולים לעלייה לתורה, בין אצל ספרדים ובין אצל אשכנזים.
עולה בטעות
ט. הזמינו אדם לעלות לתורה, וחשב אחר שהתכוונו אליו ועלה לבימה, ויש אפשרות להעלות עולים נוספים אחרי עלייה זו – זה שטעה לא ירד מן הבימה, אלא ימתין שם, ויעלה לתורה זה שהוזמן לעלות, ואחריו יעלה זה שטעה.
הורדת העולה בטעות
י. הזמינו אחד ועלה אחר, ואין אפשרות להעלות עולים נוספים אחרי עלייה זו – ירד הטועה ויעלה המוזמן.
הזמנה בטעות
יא. הזמינו אדם לעלות לתורה ולא היה המוזמן בבית הכנסת ועלה אחר במקומו ולפני שהשני הספיק לברך נכנס הראשון – ימתין השני ויעלה הראשון ואחריו יעלה השני. ואפילו אם השני הספיק לומר: "ברכו את ה' המבורך", אם לא התחיל לברך ברכת התורה – יעלה הראשון תחילה. התחיל השני לברך ברכת התורה – ימשיך השני בברכה ובעלייה.
הנהגות העולה לתורה
העלייה לתיבה
יב. העולה לתורה צריך ללכת אל התיבה בזריזות בדרך הקצרה ולחזור במתינות בדרך הארוכה, וכאשר שתי הדרכים שוות – יעלה אל התיבה מימין וירד משמאל.
פסוק מתחיל
יג. צריך העולה לתורה לראות את הפסוק שבו מתחילה העלייה שלו לפני שמתחיל לברך.
כיסוי הכתב
יד. העולה לתורה צריך לכסות את הכתב של ספר התורה במפה בשעה שמברך, בין בברכה שלפני הקריאה ובין בברכה שאחריה.
החזרת פניו בשעת הברכה
טו. טוב שהעולה יחזיר פניו מן הספר בשעת הברכה, כדי שלא יהיה נראה כאילו הוא קורא את הברכות מתוך הספר. ומנהג (חלק מן) האשכנזים לסגור את הספר בעת הברכה.
אחיזת ס"ת בברכה
טז. בשעת הברכה יאחז העולה את הספר במפה ביד ימין ויכסה את הכתב במפה ביד שמאל ויאחז הספר בשתי ידיו.
אחיזת ס"ת בקריאה
יז. גמר לברך ברכה ראשונה – יסיר את יד שמאל וימשיך לאחוז בספר ביד ימין עד לסיום הקריאה בתורה.
דרך אחיזה
יח. כל האוחז בספר התורה – צריך לאחזו על ידי מפה, והאוחז ספר תורה ללא מפה, מפסיד את אותה מצוה.
ברכו את ה׳ המבורך
"ברכו" לפני הברכה
יט. לפני ברכה ראשונה אומר העולה: "ברכו את ה' המבורך", והקהל עונה ואומר: "ברוך ה' המבורך לעולם ועד", והעולה חוזר ואומר: "ברוך ה' המבורך לעולם ועד".
כ. אם ברך ברכת התורה לעצמו ותיכף קראוהו לקרות בתורה – צריך לחזור ולברך: "אשר בחר בנו", לפני קריאת התורה.
"ברכו" בקול רם
כא. העולה לתורה צריך לומר "ברכו" בקול רם.
"ברכו" בלחש
כב. אמר: "ברכו את ה' המבורך" בלחש ולא שמעוהו עשרה, ועדיין לא בירך ברכות התורה – מחזירים אותו לומר "ברכו" שנית בקול רם. התחיל לברך ברכות התורה – אין מחזירים אותו.
הפסק בין "ברכו" לברכה
כג. אמר העולה "ברכו" והקהל ענה "ברוך ה' המבורך לעולם ועד", וחזר העולה ואמר "ברוך ה' המבורך" וקם פייטן והפסיקו בפיוט – הפייטן נהג שלא כדין. ולמרות שגם העולה וגם הקהל אמרו "ברכו" – יחזור לומר "ברכו" שנית, משום שצריך שברכת התורה ו"ברכו" יהיו צמודים.
כד. שכח לומר: "ברכו את ה' המבורך" והתחיל לברך ונזכר אחרי שהזכיר שם ה' – ימשיך את הברכה עד סופה, ויקראו בתורה כרגיל.
שכח "ברכו"
כה. שכח לומר: "ברכו את ה' המבורך" ובירך מיד: "אשר בחר בנו" וסיים לברך והתחילו לקרוא בתורה – ממשיכים לקרוא בתורה כרגיל. מיהו אם העולה מעצמו החליט לומר: "ברכו" אחר שבירך לפני שהתחילו לקרוא בתורה – אין למחות בידו, והקהל יענו אחריו: "ברוך ה' המבורך".
הוספות בברכה
כו. לפני שאומר: "ברכו את ה' המבורך" מוסיף: "השם עמכם" בלא הזכרת השם, והקהל עונה: "יברכך השם". אחרי שהקהל ענה: "יברכך השם" אומר מילת: "רבנן" לפני "ברכו".
ברכות התורה
ברכות התורה לפני ואחרי
כז. כל העולה לתורה מברך לפני הקריאה: "אשר בחר בנו", ואחריה: "אשר נתן לנו".
ברכות בקול רם
כח. צריך לברך ברכות התורה בקול רם, והעולה שבירך בלחש – לא טוב עשה, וכדברי מרן בשולחן ערוך: "האומר בלחש – טועה".
ברכות בלחש
כט. המברך ברכות התורה בלחש – יצא ידי חובה בדיעבד, ואינו מברך שוב.
הפסק בין קריאה לברכה
ל. אין לומר בין הקריאה לברכה שאחריה את המילים: "אמת תורתנו הקדושה", משום הפסק, וברוב הקהילות – לא נוהגים לומר זאת. אמנם, מנהג זה מצוי בין יוצאי צפון אפריקה, ואל ישנו ממנהגם.
טעויות בברכות
ברכה אחרונה לפני הקריאה
לא. ברך לפני הקריאה: "אשר נתן לנו" במקום: "אשר בחר בנו", ונזכר בתוך הברכה לפני שחתם: "ברוך אתה ה' נותן התורה" – יפסיק במקום שנזכר, ויחזור לומר: "אשר בחר בנו" וכו'.
לב. ברך לפני הקריאה: "אשר נתן לנו" במקום: "אשר בחר בנו", ונזכר אחרי שהזכיר שם ה' בחתימת הברכה – יאמר: "למדני חוקיך" ויחזור לומר: "אשר בחר בנו" וכו'.
כשטעה וסיים את הברכה
לג. ברך: "אשר נתן לנו" לפני הקריאה, וסיים את הברכה לגמרי – יקראו כרגיל ויברך: "אשר בחר בנו"… וכו' אחרי הקריאה.
"אשר נתן" פעמיים
לד. שב וברך "אשר נתן לנו" אחרי הקריאה, ונזכר אחרי שהזכיר שם ה' בחתימת הברכה, יאמר "למדני חוקיך" ויחזור לומר "אשר בחר בנו". ומכל מקום אם סיים לברך, אינו חוזר לברך "אשר בחר בנו" מדין ספק ברכות להקל.
"אשר בחר" פעמיים
לה. ברך: "אשר בחר בנו" לפני הקריאה, ושב וברך: "אשר בחר בנו" אחרי הקריאה, ונזכר אחרי שהזכיר שם ה' בחתימת הברכה – יאמר "למדני חוקיך", ויחזור לומר: "אשר נתן לנו" וכו'. אבל אם נזכר אחרי שסיים לברך – אינו חוזר לברך: "אשר נתן לנו", ומה שעשה – עשה.
הפסק בדיבור
הפסק בדיבור
לו. לכתחילה – לא יפסיקו בדיבור בין ברכת התורה לקריאה ולא תוך כדי הקריאה, לא העולה לתורה ולא הקורא בתורה, לא בדיבור חול ולא בדיבור הקשור לקריאה.
הפסק בין ברכה לקריאה
לז. הפסיק העולה בדיבור בין ברכה לקריאה, למנהג הספרדים – אינו חוזר לברך, בין אם הוא דיבור מענין הקריאה ובין אם לא. ולמנהג האשכנזים – אם דיבר העולה דיבור שאינו מענין הקריאה – חוזר ומברך.
הפסק באמצע קריאה
לח. הפסיק העולה בדיבור תוך כדי הקריאה, בין אם הוא דיבור חול ובין אם דיבור הקשור לקריאה, בין למנהג הספרדים ובין למנהג האשכנזים – אינו חוזר לברך.
כוונת המברך
כוונה בשעת הברכה
לט. לכתחילה צריך העולה לכוון דעתו בברכה על הקריאה שבעל הקורא יקרא, ועל כן מראים לו את מקום הקריאה לפני שמברך.
ברך על מקום אחר
מ. הראו לעולה מקום קריאה שאינו נכון, וברך ברכת התורה, והיה צורך לגלול את הספר למקום הנכון: למנהג הספרדים – אינו חוזר לברך, למרות שהיה צריך לגלול למקום אחר. ולמנהג האשכנזים – אם הייתה הקריאה באותה עמודה – אינו מברך שנית, אך אם היה צריך לגלול למקום אחר – מברך שנית.
עמידה בקריאת התורה
העומדים על הבימה
מא. למנהג הספרדים צריכים לעמוד על הבימה לפחות שניים בשעת קריאת הפרשה: העולה והקורא בתורה [בין אם הקורא בתורה קורא את העלייה ובין אם העולה קורא]. למנהג האשכנזים עומדים שלושה על הבימה: הגבאי, העולה והקורא בתורה.
חובת עמידה בקריאה
מב. הקורא בתורה וכן העולה לתורה – צריכים להשאר עומדים משך כל זמן הקריאה בתורה.
להישען או לסמוך
מג. אסור לעומדים על הבימה להשען ולא לסמוך את גופם על הבימה או על דבר אחר, אפילו לא סמיכה קלה כל זמן שספר התורה מונח על הבימה, משום שיש לנהוג בתורה ובקריאתה באימה.
היתר להשען
מד. כאשר ספר התורה ארוך והקורא או העולה צריכים להשען על הבימה כדי לראות היטב את האותיות בראש העמודה, וכן כאשר הספר רגיל אך הם קצרי רואי, או כאשר אחד מהם זקן או חלש "ונראה לכל שאין סמיכה זו דרך גאווה" – מותר להשען או לסמוך את הגוף על הבימה.
סמיכה על הבמה
מה. במקרים שמותר לקורא ולעולה להישען או לסמוך את הגוף על הבימה, צריכים להקפיד: א. לא להשען על המפה שעל הבימה אלא על הבימה עצמה. ב. לא להטיל את כל כובד משקל הגוף על הבימה, כך שאם תינטל הבימה ישאר הנשען לעמוד ולא יפול.
מי שברך והשכבות
"השכבה" ו"מי שברך" לחולה
מו. נוהגים לומר תפילת "מי שברך" לחולה ו"השכבה" אחרי העלייה לתורה בשבת וכן ביום טוב ובימי שמחה. יש נוהגים לומר תפילות אלה גם בימות החול, וכל מקום יעשה כמנהגו.
נוסח "מי שברך" לחולה
מז. המתפלל על החולה בשבת – צריך לשנות מנוסח תפילת ימי החול כדי לא להזכיר חולי ולגרום צער, ולכן אומרים בנוסח התפילה על החולה: "שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא". ויש מוסיפים: "ורחמיו מרובים ושבתו בשלום", ויש אומרים שאין להוסיף זאת. ולמעשה – אינו חייב לומר: "ורחמיו מרובים" וכו', ואם אמר – לא הפסיד, וגם אם לא אמר – יצא ידי חובה.
הזכרת שם ההורה
מח. למנהג הספרדים – נוהגים להזכיר בתפילות "השכבה" ו"מי שברך" את שמו ושם אמו, למנהג האשכנזים – מזכיר שמו ואת שם אביו.
עמידה ב"השכבה"
מט. מנהג הספרדים – בשעת אמירת תפילת "השכבה" עומדים בני הנפטר ושאר הציבור נשאר יושב.
נוסח "השכבה"
נ. מנהג האשכנזים – אומרים תפילת "השכבה" בנוסח "אל מלא רחמים". ובמנהג הספרדים – קיימים שני נוסחים, נוסח קצר ונוסח ארוך, ורצוי לומר את הנוסח הקצר כמופיע בסידורים. אמנם, כאשר יש חשש שאמירת הנוסח הקצר תגרום מחלוקת חלילה – יש לומר את הנוסח הארוך, "והאמת והשלום אהבו".
קדימה בתפילות
נא. הרוצה לומר תפילת "השכבה" וגם תפילת "מי שברך" – יקדים את תפילת ה"השכבה" לנפטר ואחריה יאמר "מי שברך".
דיבור ב"מי שברך"
נב. אין לדבר כלל בשעה שאומרים "מי שברך" או "השכבה", אך ניתן לקרוא שניים מקרא ואחד תרגום או תהלים בזמן זה.
תפילת השכבה בימים מיוחדים
"יזכור"
נג. למנהג האשכנזים – מזכירים נשמות הנפטרים בתפילת "יזכור" בשמיני עצרת, שביעי של פסח, חג השבועות, ויוה"כ, בבתי הכנסת.
נוכחות ב"יזכור"
נד. בעת אמירת "יזכור" נוהגים להשאר בבית הכנסת רק קרובי משפחות הנפטרים, ושאר הקהל יוצא אל מחוץ לבית הכנסת. ומכל מקום, היוצאים מבית הכנסת יכנסו מיד בתום האזכרה ולא יתמהמהו בחוץ.
"עשרה בטבת"
נה. יום "עשרה בטבת" נקבע על ידי הרבנות הראשית לישראל כיום הקדיש הכללי לחללי השואה ועל כן יש לומר בו תפילת "השכבה".
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל
נו. נוהגים לעשות השכבה לחללי מערכות ישראל בימים המיוחדים כפי תקנת הרבנות הראשית לישראל, ונהגו לעמוד בהשכבות אלו.
היורד מן הבימה
הפניית הגב
נז. יש נוהגים לרדת מן הבימה ופניהם אל הספר, כדי לא להפנות את הגב לספר התורה, כשם שנפרדים מאדם חשוב. ויש מקילים בזה, משום שספר התורה נמצא על הבימה והרי זה כרשות אחרת ומשום כך אין בזה פחיתות כבוד. ואעפ"כ היורד ופניו אל הספר – תבוא עליו ברכה.
נשיקת ידי העולה
נח. יש נוהגים לנשק ידי העולה לתורה בעת שיורד מן הבימה, ובחלק מן המקרים מותר לעשות כן ובחלקם אסור, כדלקמן.
נשיקת ידי ת"ח
נט. מותר לנשק ידי תלמיד חכם בבית הכנסת, משום שזה כבוד התורה ואהבתה.
נשיקת ידי אביו, רבו וקרוביו
ס. מותר לנשק ידי אביו או רבו או שאר קרובים שחייב בכבודם מהתורה, שהרי הקב"ה ציווה לכבדם, ובכך שמכבדם הרי הוא עושה רצונו של הקב"ה ומכבדו, אך לא ינשק ידי קרוביו שאינו חייב בכבודם מן התורה.
נשיקת ידי מעסיקו
סא. לא ינשק אדם את ידי מעסיקו אחרי שעלה לתורה, ובמקום שרגילים בכך – טוב להסביר להם בדרכי נועם את האיסור שבדבר. ואם הוא חושש שדבר זה יביא לידי מחלוקת או שיתרעמו עליו – מותר לעשות כמותם וכמנהגם.
נשיקת פני העולה
סב. אין לנשק את העולה לתורה בפניו, וכן העולה לא ינשק אחרים בפניהם. אמנם, אם רואה שאם לא יעשה כן עלול לבוא לידי מחלוקת או שיתרעמו עליו – מותר לנשקם.
ספר תורה של עדה אחרת
עלייה לתורה
סג. מותר לאדם לעלות לתורה כאשר קוראים בספר של עדה אחרת ולברך על הקריאה בתורה.
פרשת "זכור"
סד. העולה לתורה בקריאת פרשת "זכור" צריך להקפיד לכתחילה לעלות לספר תורה כמנהגו, וכן לקרוא את הפרשה בטעמים ובניגון של עדתו. ובדיעבד, גם בקריאת פרשת "זכור" – מותר לעלות לקריאה בספר תורה של עדה אחרת.
