הכרזת ראש חודש
א. מנהג ישראל להכריז בשבת קודם "ראש חודש" על ראש החודש שעתיד לחול באותו שבוע ולברך את החודש הבא בנוסח "יהי רצון". על שם הכרזה זו נקראת השבת: "שבת מברכים".
טעמים להכרזה
ב. מכריזים על ראש החודש לפני בואו, מכמה טעמים:
א. להזכיר לציבור שיש הלכות מיוחדות לראש חודש.
ב. להודיע לציבור אם ראש חודש יחול יום אחד או יומיים.
הכרזה בשבת
ג. מכריזים על "ראש חודש" ביום השבת דווקא, משום שביום השבת רבים באים להתפלל בבית הכנסת ונשארים עד סוף התפילה, מה שאין כן בימי השבוע.
הכרזה אינה קידוש
ד. הכרזת "ראש חודש" בבית הכנסת אינה קידוש החודש, אלא "סימנא בעלמא", שהרי כיום אין אנו מקדשים את החודשים בפועל אלא סומכים על חכמים, שראו שהסמיכה עתידה להתבטל מישראל וקידשו את החודשים עד זמן ביאת הגואל צדק.
לא הכריזו
ה. לא הכריזו על ראש החודש בבית הכנסת – אין זה מעכב.
נוסח "ברכת החודש"
ו. פותחים בתפילת "יהי רצון" ואומרים בנוסח התפילה: "מלפני אלוקי השמים".
ז. אומרים תפילת "יהי רצון" על בית חיינו ועל השכינה.
ח. אומרים תפילת "יהי רצון" לרחם על עם ישראל.
ט. אומרים תפילת "יהי רצון" על החכמים, ומתפללים לקיים בנו חכמי ישראל.
י. אומרים תפילת "יהי רצון" לבשורות טובות.
יא. מברכים את החודש הבא בברכות רבות, ובחורף מוסיפים: "ולגשמים בעתם" ובקיץ: "ולטללי ברכה".
ר"ח יום או יומיים
יב. כאשר ראש חודש חל יום אחד אומרים: "בסימן טוב יהא לנו ראש חודש פלוני ביום פלוני". וכאשר חל יומיים מציינים את שני ימי ראש החודש, ואומרים: "בסימן טוב יהא לנו ר"ח פלוני, ביום פלוני ופלוני".
ראשי חודשים מיוחדים
חודש תשרי
יג. אין מכריזים על ראש חודש "תשרי" בשבת שלפניו, מכמה טעמים:
א. משום שהפסוק בתהילים אומר: "בכסה ליום חגנו". כלומר, יש לכסות את יום החג הוא "ראש השנה" ולא לפרסמו.
ב. משום שביום זה חל ראש חודש וגם יום טוב, ואילו היו מכריזים עליהם היו צריכים לשנות מן ההכרזה הנהוגה בשאר שבתות מברכים ולהכריז על שניהם, ואין לשנות מהנוסח.
חודש אב
יד. מכריזים על ראש חודש "אב" [המכונה "מנחם אב"] בשבת שלפניו ככל ראשי חודשים אחרים. אמנם, בעבר נהגו [על פי מנהג קדום] לא להכריז על ראש חודש "אב", בשל הפסוק באיוב: "בְּמִסְפַּר יְרָחִים אַל יָבֹא", אולם המנהג הנכון להכריז גם על ראש חודש "אב".
הכרזה בחודש אב
טו. אין משנים מנוסח הכרזת החודש בראש חודש "אב" ואומרים את הנוסח הרגיל כמו בכל שאר שבתות מברכים. אמנם, יש מוסיפים ברכה מיוחדת: "יהפכהו הקדוש ברוך הוא עלינו ועל כל עמו ישראל לטובה".
הוספה בחודש אב
טז. יש נוהגים להוסיף בנוסח הכרזת ראש חודש "אב": "מחדש חדשים", ויש להם על מי לסמוך. אמנם, גם למנהגם – אין לומר תוספת זו בלשון קינה. ומכל מקום, המנהג הטוב ביותר הוא לומר את הנוסח הרגיל כבכל שבתות מברכים.
חודש חשון
יז. חודש מרחשוון – יש קוראים את שם החודש: "חשוון", ויש קוראים: "מרחשוון". ומכל מקום, בין אם הכריזו על חודש "חשוון" ובין אם על "מרחשון" – אין זה מעכב.
מנהגים בהכרזה
מנהגי הכרזת החודש
יח. יש נוהגים להכריז על ראש החודש אחרי שמחזירים את ספר התורה להיכל בשעה שההיכל פתוח. אמנם, מנהגנו להכריז על ראש החודש כשספר התורה מונח עדיין על התיבה לפני החזרתו להיכל.
עמידה בהכרזה
יט. נוהגים לעמוד בעת אמירת "יהי רצון" בהכרזת ראש החודש, בין החזן ובין הקהל, כפי שהיו עומדים בעת "קידוש החודש".
פרסום המולד
כ. טוב לדעת את זמן מולד הלבנה לפני שמכריזים עליו, ולכן יש נוהגים להכריז על זמן המולד המדויק לפני אמירת "יהי רצון". אמנם, אם לא הכריזו על זמן המולד, אין זה מעכב.
הכרזת הקהל
כא. נוהגים שכל הקהל מכריזים על ראש החודש ואומרים את "ברכת החודש".
הכרזת תענית
הכרזת התענית
כב. מנהג הספרדים להכריז על תעניות י"ז בתמוז ועשרה בטבת בשבת שלפניהם.
זמן ההכרזה
כג. מכריזים על התענית אחרי קריאת ההפטרה וברכותיה, לפני "אשרי יושבי ביתך".
תעניות שאין מכריזים
כד. אין מכריזין על תעניות תשעה באב, יום הכיפורים ותענית אסתר בשבת שלפניהם, וסימנך: "אכ"ף עליו פיהו". כמו כן אין מכריזין על צום גדליה.
הכרזת בני אשכנז
כה. מנהג האשכנזים לא להכריז על אף אחד מן הצומות, כפי שכתב הרמ"א: "ומנהג האשכנזים שלא להכריז שום אחד מהם". ויש חלק מקהילות הספרדים שנהגו כאשכנזים בזה ולא היו מכריזים על אף אחד מן הצומות.
כו. רצוי להכריז היום בערוצי הקודש את ימי התענית שצריך להתענות בהם.
חיוב הצום גם ללא הכרזה
כז. גם הנוהגים להכריז על התענית, אם לא הוזכרו ע"י הש"ץ – פשוט דחייב האדם לצום את הצומות הללו.
הכרזת תענית בה"ב
כח. הנוהגים לצום צומות בה"ב – צריכים להכריז עליהם, בין האשכנזים ובין הספרדים.
הכרזת תענית בכל מקום
כט. במקום שלא נוהגים להכריז על הצומות בשבת בנוסח הכרזת התענית המקובל ["אחינו בית ישראל שמעו" וכו'] – מומלץ לגבאים להכריז בלשונם שצום פלוני יחול ביום פלוני, וטוב להכריז גם על זמני תחילת התענית, דהיינו זמן עלות השחר וסיום התענית. וכל זאת, משום שכחו של יצה"ר גדול להטעות את הציבור ולהביא להם שכחה, וע"כ טוב להזכיר לציבור את זמני התענית.
נוסח הכרזת התענית
ל. אומרים: "אחינו בית ישראל שמעו צום הרביעי" (לשבעה עשר בתמוז), ואם זה צום עשרה בטבת אומר: "צום העשירי יהיה יום פלוני, יהפוך אותו הקדוש ברוך הוא לששון ולשמחה, כדכתיב: 'כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו'".
תפילה בסיום ההכרזה
לא. מברכים את עם ישראל בכך שהצומות יהפכו לששון ושמחה, ומוסיפים את הפסוק מזכריה "כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי …. והאמת והשלום אהבו".
הכרזת תענית דחויה
לב. י"ז בתמוז שחל בשבת ונדחה ליום ראשון, נוהגים הספרדים להכריז על הצום בשבת עצמה, בנוסח הבא: "אחינו בית ישראל שמעו, צום הרביעי היה צריך לחול ביום שבת אבל נדחה ליום ראשון, ומחר הוא יום התענית".
לג. גם במקום שלא נהגו להכריז בנוסח הכרזת התענית המקובל: "אחינו בני ישראל שמעו" – מותר להכריז על הצום בשבת שלפני צום י"ז בתמוז דחוי, כדי להזכיר לציבור שביום ראשון זה יחול יום תענית דחוי.
